המעיל של טבנקין

נראה שריבונו של עולם כבר לא סומך לא על הימין הישראלי ובוודאי שלא על השמאל הישראלי. מי כמוהו רואה ששניהם עסוקים בעיקר בעצמם. ובכל זאת, הוא לא מתייאש מאתנו. עובדה, הוא מביא לנו מצד אחד את איראן.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 2.9.22)

"אני יוצא מהפגישה מודאג יותר מאשר נכנסתי אליה", אמר השבוע ראש האופוזיציה בנימין נתניהו אחרי שיחת התדרוך שקיים עם ראש הממשלה יאיר לפיד בנושא הגרעין האיראני. טוב, הדאגות של נתניהו לא צריכות להדאיג את עם ישראל; הן מסתכמות בשאלה אחת בלבד: איך לחזור לבלפור. מצבה של מדינת ישראל פחות מדאיג אותו כפי שהוא הוכיח בשנה האחרונה. מבחינתו נתניהו לפני הכול.

אבל גם אם הגרעין האיראני איננו עומד בראש דאגותיו של נתניהו, את עם ישראל הוא בהחלט צריך להדאיג ואין צורך להסביר מדוע. ובכול זאת, בלי להמעיט כהוא זה מחומרת האיום האיראני, במישור אחר, פנימי יותר, אין מתבקש ממנו. מי שמביט על ההיסטוריה כהתנהלות מקרית, כאוטית וחסרת תכלית מכוונת מראש, אמור להיות באמת מודאג מהגרעין האיראני. מודאג מאוד. אבל מי שיודע שיש בעל בית לבירה, וכול איום והתנגדות לשיבת עם ישראל לארצו ולעצמו הם רק דרכו של ריבונו של עולם להחזיר אותנו לעצמנו ולאלץ אותנו לגלות מתוכנו כוחות גדולים ועצומים שיש בנו ועדיין לא ידענו, מביט גם על איום הגרעין האיראני בצורה שונה. בצד הדאגה העמוקה ותחושת חובת האחריות האנושית לעשות כול מה שאפשר בכדי למנוע מאיראן נשק גרעיני, הוא יודע גם שאין מקרה בעולם, ושגם בנושא הגרעין האיראני מעז יצא מתוק. את המבט האמוני הזה על ההיסטוריה ועל מדיניות בינלאומית, סיכם עבורנו רבי יהושע במשפט קצר וממצה: "אם אין עושים תשובה אין נגאלים, אלא הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושים תשובה ומחזירן למוטב" (סנהדרין, צ"ז, ב).

בספרו "הספר האדום", מביא אסף ענברי דברים שאמר יצחק טבנקין ערב מלחמת העולם השנייה במסגרת נאום שנשא באחת מוועידות תנועת הקיבוץ המאוחד שהוא היה מנהיגה: " אנחנו מתכנסים פה בתחושה של ערב מלחמה. הפשיזם משתלט על אירופה, ואין ליהודים לאן לברוח, כי העלייה היא עכשיו מחוץ לחוק. זה הלקח לכל אלה שסמכו על כוח חיצוני, על האימפריה הבריטית, במקום לסמוך על עצמנו. את זה למדתי בגיל תשע עשרה, בבית הסוהר. הושיבו אותי בתא אחד עם קרימינלים. יושבים החוליגנים, משחקים קלפים, מהמרים, ואחד מהם מודיע: 'אני מהמר על המעיל של הז'יד'. 'תהמר על המעיל שלך', אמרתי לו, 'לא על שלי'. זה הכול. זאת כל התורה. אף אחד לא יהמר על המעיל שלנו. זה האקטיביזם של הקיבוץ המאוחד".

ובאמת זו כול התורה כולה. במקום שעמד טבנקין, עומדת היום מדינת ישראל כולה. במקום חבורת החוליגנים שהוא פגש, עומדות היום מעצמות המערב ובראשן ארה"ב. בית הסוהר הוא מערכת היחסים הבינלאומיים. ועם ישראל מוצא עצמו שוב, במצב הטבעי והתקני שלו, המצב שנגזר עליו מעצם מהותו: העולם שוב מהמר על המעיל שלו.

השמאל של היום כבר איננו השמאל דאז; את תורת האקטיביזם שלימד טבנקין הוא שכח מזמן. גם הימין של היום כבר איננו הימין של אז; חוסר האחריות הלאומית שהפגינה האופוזיציה בשנה האחרונה מעיד שהחזרה לשלטון חשובה לימין הישראלי יותר ממצבה המדיני והביטחוני של מדינת ישראל. המצב הזה לא נעלם מעיני אויבינו וגם לא מעיניהם של "בעלי בריתנו". כולם רואים את חולשתנו ונכונים ולהמר על המעיל שלנו. נכונותה של ארה"ב לנטוש אותנו איננה מפתיעה: "זה הלקח לכל אלה שסמכו על כוח חיצוני, על האימפריה הבריטית", כפי שאמר אז טבנקין.

נראה שריבונו של עולם כבר לא סומך לא על הימין הישראלי ובוודאי שלא על השמאל הישראלי. מי כמוהו רואה ששניהם עסוקים בעיקר בעצמם. ובכל זאת, הוא לא מתייאש מאתנו. עובדה, הוא מביא לנו מצד אחד את איראן, המן התורן, ומאידך את נטישת מעצמות המערב, וכול זה רק בכדי להחזיר אותנו לעצמנו ורק כדי שניזכר. ואנחנו ניזכר. ונחזור למוטב. ואפילו נתאחד שוב. כי לא תהיה לנו ברירה.

נתניהו עסוק בנתניהו. גם גנץ ולפיד עסוקים בעצמם. וכך גם כל שאר השחקנים במגרש הפוליטי הישראלי. מבחינתם האיום האיראני כמו שאר בעיותיה של מדינת ישראל הם רק הזדמנות לצעוק "געוואלד" כדי לגייס עוד חצי מנדט. אבל יש מי שיש לו תכניות אחרות בנושא: "שבטים עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב עסוק בשקו ותעניתו, ויהודה עסוק לקח לו אישה, והקדוש ברוך הוא היה עוסק בורא אורו של משיח (בראשית רבה, פ"ה, א').

 

 

 

 

 

 

 

 

המוצא מהמשבר הפוליטי: ישראל השלישית

כבודם של שני הדגלים שהניפה עד היום הציונות הדתית, זה של תורת ישראל וזה של ארץ ישראל, במקומם מונח ועדיין צריך לאחוז בהם, אבל לכול זמן ועת לכל חפץ. עתה הגיע הזמן להניף בעיקר את הדגל השלישי: עם ישראל.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 26.8.22

כולנו השתגענו. זו לא רק העובדה שאנחנו בעיצומה של מערכת בחירות חמישית תוך שלוש שנים, אלא בעיקר העובדה שאף אחד כבר לא מתרגש מכך. המצב מתקבל אצלנו בשוויון נפש גמור וכמובן מאליו. שני הצדדים ממשיכים להתבצר בעמדותיהם הישנות ומצחצחים בהתלהבות את החרבות לקראת המערכה החמישית, כאילו אין דבר טבעי יותר מזה. בינתיים ישראל נהרסת והקיטוב מתגבר, אבל אף אחד לא מוטרד מהריטואל ההרסני.

עוצמתו ועומקו של המשבר מזכירים את מלחמת יום הכיפורים. המלחמה ההיא הייתה שבר עמוק בתהליך של שיבת ציון. תוצאה אחת ישירה שלה הייתה המהפך של שנת 77, שבו ההנהגה הוותיקה שהובילה עד אז את המפעל הציוני הודחה, והנהגה אחרת עלתה לשלטון. עם יתר ההשלכות של המלחמה ההיא – הנהי, הייאוש, אובדן תחושת הצדק והביטחון בדרך, והנכונות להתמסר לשלום, ויהיה מחירו אשר יהיה – אנחנו מתמודדים עד היום. המשבר הנוכחי לא פחות חמור מהמשבר ההוא. רק בעתיד נוכל להבין את השלכותיו.

אך לעניין מאפייניו של המשבר, יש להשוות אותו למלחמה אחרת: מלחמת העולם הראשונה. חמש שנים התחפרו שני הצדדים בחפירות עמוקות אלה מול אלה. שום שינוי לא התרחש בהיערכות הכוחות. קיבעון אסטרטגי מוחלט. כל צד התבצר בעמדותיו, בלי יכולת ליצור תנועה או פריצת דרך. פה ושם נחלץ צד אחד וקם מהחפירות, התקדם כמה עשרות מטרים, ניסה להשיג איזה הישג פעוט, אבל נסוג חזרה תחת מטר כדורים של מכונות ירייה. עשרות מיליונים נקטלו לשווא. שום הגיון לה היה למלחמה ההיא, אבל הצדדים לא יכלו להפסיק אותה. גם היום: שני מחנות מבוצרים לא מסוגלים להכריע זה את זה ולא להשלים זה עם זה והמדינה הולכת ומתפרקת.

היו שני ניסיונות לפרוץ את הקיבעון, ושניהם נכשלו תוך כשנה. הראשון של בני גנץ, שהתגבר על העויינות והקים ממשלת רוטציה עם נתניהו, אבל נתניהו הכשיל את הניסיון. חוסר היכולת שלו להשלים עם יציאתו מבלפור היה חזק יותר מאשר דאגתו למדינת ישראל. הניסיון השני, של נפתלי בנט, גם הוא נכשל. כוחות פוליטיים אדירים ממנו, שהצליחו ליצור אצל ציבור בוחריהם את התחושה שגנבו להם את המדינה – הפילו אותו, ריסקו את מפלגתו שגם כך לא הייתה מבוססת יותר מידי, והחזירו אותנו להתבוסס בחפירות. והנה אנחנו שוב באותו סרט, במערכה החמישית.

סלע המחלוקת האמתי איננו ביבי כן או לא. המאבק הזה רוחש זרמי עומק רבים ששאלת נתניהו רק מסמלת אותם. בספרו "ישראל השנייה" מנסה אבישי בן חיים להעמיד את המאבק הפוליטי על ציר אחד בלבד: ישראל הראשונה מול ישראל השנייה. לא כאן המקום להתייחס לניתוח שלו למשבר אבל גם הוא חייב להסכים שהמאבק לא עומד להסתיים בניצחון של אחד הצדדים, שיכריע את יריבו עד כניעתו. כפי שראינו בעשור האחרון ובמיוחד בשנה האחרונה, במקרה כזה חצי מהציבור יחוש שגנבו לו את המדינה ולא יהיה מוכן להשלים עם הפסדו לעולם. לא זה יהיה פתרון המשבר וסיומו.

לא ברור מי השתמש לראשונה במושג "ישראל השלישית", אפשר שהיה זה עמיתי ארי שביט, וייתכן שבהקשר קצת שונה, אבל הדבר היחיד שיוכל להוציא אותנו ממלחמת החפירות הזו הוא "ישראל השלישית".

מלחמת העולם הראשונה שינתה לחלוטין את המבנה של המשטרים והמדינות באירופה. המשטרים המונרכים שאפיינו את אירופה לפני המלחמה ההיא קרסו, ובמקומם קם באירופה סדר פוליטי חדש של מדינות לאום. שינוי מבני עמוק ומהפכני הוא תוצאה מתבקשת של משברים מסוג הזה. גם המשבר הפוליטי העמוק בו אנו מצויים עשוי לבשר על שינוי יסודי וייתכן שתיוולד ממנו חברה ישראלית חדשה: ישראל השלישית, שתשלב את האקטיביזם הציוני מחד ואת המסורתיות היהודית מאידך, ותכלול את שני המחנות הניצים כאחד.  

"כל זמן מאיר בתכונתו", כותב הרב קוק. כבודם של שני הדגלים שהניפה עד היום הציונות הדתית, זה של תורת ישראל וזה של ארץ ישראל, במקומם מונח ועדיין צריך לאחוז בהם, אבל לכול זמן ועת לכל חפץ. עתה הגיע הזמן להניף בעיקר את הדגל השלישי: עם ישראל. מהמשבר העמוק והחמור הזה לא נוכל לצאת בלי חזון שמעלה את המפעל הציוני לשורשו ומחזיר אותו למקורותיו העמוקים בתודעה היהודית. הציונות הדתית, שקשורה הן למפעל הציוני והן לתורת ישראל, היא שאמורה להציב את החזון הזה, שאין חיוני ממנו בעת הזו.

(פורסם ב"מקור ראשון". קישור בתגובות)

 

 

 

 

מתן כהנא פרץ את התיקו

המאבק על ליבו של מאגר הקולות האמור של הציונות הדתית הוא גם ליבה של מערכת הבחירות הנוכחית.

 בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 19.8.22

הצטרפותו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט לבני גנץ לא עומדת לשנות בהרבה את המצב הפוליטי; קו התיחום בין שני המחנות של כן ולא ביבי מקובע היטב ולא איזנקוט יהיה זה שיפרוץ את הקווים ויעביר קולות מצד לצד. אבל דווקא הצטרפותו של מתן כהנא למחנה הממלכתי של גנץ עשויה לחולל דינמיקה משמעותית ולשנות את המצב. ייתכן שאת הסנונית הראשונה של השינוי ראינו בהודעה של איתמר בן גביר על ריצה נפרדת של עוצמה יהודית מהציונות הדתית. כהנא החליט לא להצטרף לרוח הציונית של איילת שקד כדי לא להכתיר את נתניהו, אבל יתכן מאוד שדווקא המהלך שלו יביא להכתרתו.

כרגע ישנו רק מאגר קולות אחד שיכול לנוע וממילא לשנות את תמונת התיקו הנצחית בין שני המחנות הגדולים: שלושה ארבעה מנדטים של ציונות הדתית הממלכתית, רובם בוחרי ימינה לשעבר, שכרגע עדיין חסרים בית פוליטי. לו היה מתן כהנא מצטרף לרוח הציונית היא הייתה יכולה להוות כתובת טבעית למאגר הזה. כל שכן לו הייתה איילת שקד מחזקת את רשימתה בעוד דמויות מסוגו. כשבחר כהנא לחבור לגנץ קולו האותנטי והחשוב יבלע בהמולת הרק-לא-ביבי של גנץ וחבריו והוא לא יבוא לידי ביטוי. הצטרפותו של כהנא למחנה הממלכתי לא תביא לו קולות רבים מהמאגר האמור, אבל כן תחולל שני דברים משמעותיים: היא תוריד עוד יותר את הסיכויים של איילת שקד לעבור את אחוז החסימה, דבר שגם עד עתה היא מתקשה לעשות. במקרה כזה לפחות חצי מהקולות שיתבזבזו על ידי הרוח הציונית ילכו לגוש נתניהו, והם עשויים לקרב אותו ל-61 המנדטים המיוחלים.  

אבל ההשפעה של המהלך של כהנא רחבה הרבה יותר. אותו מאגר של שלושה-ארבעה מנדטים של ציונות דתית שנותר עתה יתום עוד יותר בעקבות הצטרפותו לגנץ, קורץ לבצלאל סמוטריץ. כפי שהוסבר כאן לפני כחודש, לא במקרה התעכב סמוטריץ בסגירה עם בן גביר ונתן לו לכסוס ציפורניים. הוא המתין לראות איזה פנים תלבש הרשימה של שקד ועד כמה היא תהיה אטרקטיבית לגבי אותו מאגר. עתה, משעזב כהנא למחנה הממלכתי, המוטיבציה של סמוטריץ ללכת בנפרד מבן גביר כדי לפנות לקהל הזה התגברה מאוד. פנייה למאגר הזה, שכרגע שקד לא מספיק אטרקטיבית לגביו, יכולה להפוך את סמוטריץ למנהיגה של הציונות הדתית, שאיפתו הפוליטית העיקרית. יותר מכך, אם סמוטריץ ייפרד מבן גביר ואף ייצרף לרשימתו פנים חדשות של ציונות ממלכתית ואחראית, הוא עשוי להביא אליו כשניים שלושה מנדטים מתוך המאגר הזה ובכך להכריע את מערכת הבחירות.

לא במקרה באה ההודעה של בן גביר בתחילת השבוע על ההליכה הנפרדת אחרי ההיפרדות של כהנא משקד; היא תוצאה ישירה שלה. "אין בליבי על בצלאל ידידי", הצהיר בן גביר במסיבת העיתונאים בה הודיע על ההליכה הנפרדת. "אני מכבד את הרצון שלו לפנות לקהל המצביעים של איילת שקד". בן גביר הבין היטב שבעקבות עזיבת כהנא גדלה הנטייה של סמוטריץ להיפרד ממנו, ושעדיף לו להקדים תרופה למכה מאשר לחכות לרגע האחרון ולבוא לא מוכן למערכת הבחירות.

ההליכה הנפרדת של סמוטריץ ובן גביר מסוכנת ביותר. המנדטים של בן גביר פריכים מאוד כידוע. למרות הסקרים המחמיאים לא בטוח שהוא יעבור את אחוז החסימה. בניגוד לבן גביר, לסמוטריץ יש בסיס איתן ומוצק שנאמן לו עד תום, אבל הוא גם מצומצם מאוד. לא יותר מארבעה אולי חמישה מנדטים של פלג חרד"לי מסוים, אדוק, נחוש, נלהב, אבל מסוגל לדבר רק עם עצמו. שניהם עלולים שלא לעבור את אחוז החסימה. מצד שני, ההליכה הנפרדת שלהם היא הסיכוי העיקרי של קואליציית נתניהו לעבור את מחסום ה-60 מנדטים. אם סמוטריץ יצליח להיות כתובת לפחות לחלק ממאגר הקולות האמור, הוא יכול להביא לנתניהו ניצחון.

המאבק על ליבו של מאגר הקולות האמור של הציונות הדתית הוא גם ליבה של מערכת הבחירות הנוכחית. חזקה על סמוטריץ שיעשה הכול כדי לנגוס בו, אבל לא בטוח עד כמה איילת שקד ערוכה לתת לו מענה. אם היא תפקיר את מאגר הקולות הזה לסמוטריץ לא רק שלא תעבור את אחוז החסימה אלא גם תאפשר לנתניהו להקים ממשלת ימין צרה. עכשיו, בעקבות עזיבת כהנא, על שקד לעשות מהפך עמוק ברשימתה. הרשימה שלה חייבת להביא לידי ביטוי לא רק את רוח הציונות, אלא בעיקר את רוח הציונות הדתית הממלכתית, האחראית והבלתי מתלהמת. תיקונים קוסמטיים לא יספיקו לה. היא חייבת לשנות את רשימתה מן היסוד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מבצע עלות השחר

מבצע "עלות השחר" הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שלפחות במובן הביטחוני אין היום הבדל בין ימין ושמאל. שני הצדדים אינם יכולים אלא לתחזק את המצב. אף אחד מהם לא יכול לבדו לשנות אותו מיסודו.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 12.8.22

ברמה האסטרטגית לא שינה מבצע "עלות השחר" דבר. אמנם ארגון הטרור הג'יאד האסלמי קבל מכה קשה, אבל כפי שראינו בעבר במקרים כאלה הוא עתיד לחזור לעצמו ולסורו די מהר. עזה עדיין מהווה בעיה אסטרטגית והיא תמשיך להיות כזו בעתיד הנראה לעין. ישנם פוליטיקאים ומומחים מטעם עצמם שמציעים כל מיני הצעות ופטנטים של זבנג וגמרנו לפתרון הבעיה, אבל כולנו יודעים שאין בהן ממש. את העונש הזה, עזה, הרווחנו ביושר ולא נותר לנו בינתיים אלא לתחזק את המצב על ידי כניסה תדירה לסבבים המתישים שהתרגלנו להם. אפשר להתנחם בעובדה שההתנתקות, זו שהביאה עלינו את הצרה הזו, הבהירה לנו מה עלולה להיות המשמעות של כל נסיגה שהיא משטחי יהודה והשומרון והורידה אותה מסדר היום הלאומי.

אבל ברמה הטקטית דווקא היה חידוש במבצע האחרון. לראשונה מזה שנים ארוכות צה"ל יזם את האירוע ולא נגרר. אין ספק שקדם לביצוע המוצלח של יריית הפתיחה המפתיעה, חיסולו של בכיר הג'יאד האסלמי בצפון הרצועה, תכנון ארוך של חודשים רבים. ההפתעה לא הייתה רק בעיתוי של החיסול. ההפתעה הייתה בכך שצה"ל חזר למדיניות החיסולים ועוד יותר מכך בעצם הנקיטה ביוזמה. אחרי שנים ארוכות בהן התרגלנו שהיוזמה כולה בידי ארגוני הטרור ואנחנו רק מגיבים, הפכנו את היוצרות. אם מדובר בעניין חד פעמי, לא יהיה בכך שינוי משמעותי, אבל אם בעקבות נטילת היוזמה יקבלו קברניטי המדינה וראשי כוחות הביטחון קצת יותר אומץ ויעזו להפוך את השינוי הזה לעניין של קבע, הרי שיש תועלת במבצע גם מעבר לחיסול של כמה עשרות מחבלים והחזרה מסוימת של ההרתעה.

מבצע "עלות השחר" הוכיח במפורש את מה שרבים עדיין לא מוכנים להפנים: אין הבדל במדיניות הביטחונית בין ימין לשמאל. נתניהו לא היה עושה את זה טוב יותר. אדרבה, הוא כנראה היה עושה את זה טוב פחות, אם בכלל. לא רק שהוא מעולם לא נקט יוזמה צבאית משמעותית מול ארגוני הטרור ברצועת עזה אלא שהוא אבי המורשת של שב ואל תעשה ביחס אליהם. בהתחשב בעובדה שהוא יכול היה לפחות לנסות למנוע פוליטית את ההתנתקות שהוביל הליכוד בראשות יו"ר שלו אריאל שרון, ולא ניסה, הצרה הזו ששמה עזה רשומה גם על שמו. בהתחשב בעובדה שהוא קיבל לידיו את ראשות הממשלה בשנת 2009, כששלטון החמאס בעזה היה עדיין בחיתוליו וכוחו הצבאי אפסי, מדיניות השב ואל תעשה שלו והותרת היוזמה בידי החמאס, הם הם שאפשרו את התעצמותו.  

היה כנראה צורך בממשלה שיאיר לפיד עומד בראשה ובני גנץ הוא שר הביטחון שלה, כדי לשנות ולו במעט את המשוואה. צה"ל נקט יוזמה ועבר למתקפה, ואין ספק שהקרדיט על השינוי הזה שייך כולו לממשלה הזו. במובן זה צדקה זהבה גלאון כשהגדירה את תמונת המפגש בין ראש הממשלה יאיר לפיד וראש האופוזיציה בנימין נתניהו כתמונת הניצחון. נתניהו, שלא מסוגל להשלים עם העובדה שמשהו אחר עומד בראש ממשלת ישראל, נאלץ הפעם לבלוע את הרוק ולהתייצב כראש האופוזיציה על מנת לקבל תדרוך מיאיר לפיד. המבצע האחרון בעזה הוכיח שישראל יכולה להתנהל ביטחונית בלי שנתניהו עומד בראש ממשלתה, לא פחות טוב מאשר אתו.

לאופוזיציה לא הייתה ברירה אלא להחמיא לממשלה על המבצע הקצר המדויק והענייני הזה. אבל כדי לא להודות בלב שלם בכך שהממשלה הנוכחית מסוגלת להתמודד עם האתגרים הביטחוניים לא פחות טוב ממנה, היא הייתה חייבת להוסיף להודאה את הספין הבא: המבצע הזה היה בזכות האופוזיציה. לא פחות. אילו לא היינו מפילים את הממשלה הוא לא היה קורה. אילו הממשלה הייתה תלויה עדיין במנסור עבאס היא לא הייתה יכולה לצאת למבצע. כאילו שכחנו מי פתח את הר הבית והתיר את מצעד הדגלים ביום ירושלים ומי לא. כאילו המתקפה האינטנסיבית של הממשלה הזו על קיני הטרור בג'נין וצפון השומרון לא התחילה הרבה לפני שהממשלה נפלה.

מבצע "עלות השחר" הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שלפחות במובן הביטחוני אין היום הבדל בין ימין ושמאל. שני הצדדים אינם יכולים אלא לתחזק את המצב. אף אחד מהם לא יכול לבדו לשנות אותו מיסודו. כך בדיוק גם באשר למצב המדיני. הסיכוי היחיד ששינוי יסודי בתחומים אלה יוכל להתרחש הוא בממשלת אחדות. איחוד כל הכוחות המרכזיים באומה בקואליציה שלא תהיה תלויה בקצוות יאפשר התמודדות טובה יותר עם האתגרים המונחים לפנינו, ובכול המישורים.