בן גביר אינו גזען

בן גביר רק מעלה את הבעיה ונבנה ממנה פוליטית; אין בכוחו לתת לה מענה. כי באמת אין לנו בעיה עם הערבים אלא עם עצמנו בלבד.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 5.8.22

העלייה המטאורית של ח"כ איתמר בן גביר בסקרים מטרידה רבים בחברה הישראלית, אבל במקום שינסו לנסח לעצמם מה בדיוק הבעיה שלהם אתו, הם מעדיפים כינויי גנאי. נוח להם להגדיר את בן גביר כגזען. הגדרה כזו פוסלת אותו על הסף ועושה ליריביו חיים נוחים. אין צורך להתמודד אתו. מספיק לקלל.

אבל בן גביר איננו גזען. הוא לא מבטא תופעה מסוג האנטישמיות שעניינה שנאת יהודים באשר הם. בן גביר לא שונא ערבים באשר הם. הוא מתנגד להם באשר הם נאבקים עמנו על הארץ הזו. זו איננה גזענות. אבל גם אם בן גביר איננו גזען, הוא בכל זאת פופוליסט. והפופוליזם שלו איננו רק בסגנון הפרובוקטיבי והמניפולטיבי, אלא גם בתוכן. הוא באמת חושב שיש לנו בעיה עם הערבים.

לא במקרה בן גביר פורח בשנה האחרונה. שני הגורמים הישירים לנסיקה שלו הם פרעות תשפ"א בערים המעורבות, והתעמולה של ראשי גוש נתניהו כנגד הממשלה הנוכחית. שום אמת לא הייתה בקמפיין שהציג את הממשלה הזו כמונהגת על ידי תומכי טרור ערביים, אבל הוא עבד מצוין. הפחדים והחרדות של היהודים בישראל מאזרחי ישראל הערביים עלו וגאו, ואת הפירות הפוליטיים קוטף בן גביר.

בן גביר שמש בשנה האחרונה בתפקיד של הילד שמצביע על המלך הערום. המערכת הפוליטית הישראלית מנסה כבר עשרות שנים לדחוף אל מתחת לשטיח את המתחים בין ערביים ויהודים בחברה הישראלית ולהתכחש להם. בניגוד לה, בן גביר מנופף בהם ומלבה אותם. בכך הוא נותן ביטוי לחרדה הקמאית של החברה הישראלית מערביי ישראל, שמיעוט קטן אבל משמעותי מהם מוכיח שיש לה בסיס. בן גביר נותן ביטוי ברור וצלול להרגשת חוסר הביטחון האישי ולתחושת העלבון הלאומי נוכח הרפיסות של ממשלות ישראל לדורותיהן מול ההשתוללויות וההתפרעויות של צעירים ערביים, מול חוסר המשילות והריבונות בגליל, בנגב ובערים המעורבות, ומול המצב שהתורה הגדירה במילים "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה". וזה אכן המצב. בן גביר מעז לקרוא לילד בשמו וזה בדיוק מה שהופך אותו לפופולרי כל כך.

אבל בן גביר רק מעלה את הבעיה ונבנה ממנה פוליטית; אין בכוחו לתת לה מענה. כי באמת אין לנו בעיה עם הערבים אלא עם עצמנו בלבד. ההתקוממות של חלק מערביי ישראל איננה אלא השתקפות של החולשה הלאומית הפנימית שלנו. היא רק סימפטום לאובדן החזון ולשקיעת האידאליזם הציוני שהתוצאה שלהם היא התפרקות האומה לשבטים ומגזרים מתחרים, מסוכסכים ועוינים אלה את אלה. ובאין חזון יפרע עם.

כאן נעוץ הפופוליזם של בן גביר. חוסר ההבנה שלא הערבים הם הבעיה ושממילא הפגנת כוחנות ועוצמה חיצונית מולם לא תפתור אותה אלא רק תחריף אותה. בשיא פריחת האידאליזם הציוני, עם הקמת המדינה ועד מלחמת ששת הימים, ערביי ישראל הכירו בכוחנו ועוצמתנו ונכנעו מעצמם לריבונותנו. הרוח האידאליסטית הגדולה ששררה אז, שהביא לאחדות האומה והתגייסותה כולה לבניין הארץ ולהגנתה, היא שגרמה לערביי ישראל להשלים עם אדנותנו על הארץ. הספקות וההיסוסים שגילנו מאז מלחמת ששת הימים, הן באשר לשטחי ארץ ישראל המשוחררים, והן באשר לריבונותנו בנגב ובגליל, שידרו להם שאנו הולכים ונחלשים, והביאו בתהליך מתמשך להתעוררות המרדנות מולנו.

"דע, מה למעלה – ממך", דורש הבעש"ט את מאמר חז"ל. כל דבר שקורה לך אובייקטיבית, שכביכול יורד מן השמיים, הוא ממך. המציאות החיצונית היא רק השתקפות של מצבך הרוחני. אם כולם מחמיצים לך פנים בבוקר, הבעיה היא אתך. אתה חמוץ פנים. חמיצותם היא רק התוצאה. זה מבט יהודי על המציאות, מבט שיש בו לקיחת אחריות על מה שקורה אתנו ומתוך כך גם חרות וחופש. כי אם הבעיות אינן גזירה משמיים אלא מקורן בי, הרי יש בכוחי לפותרן.

זו העוצמה היהודית האמתית: ההבנה שהממד המכריע בחיים הוא פנימי, רוחני, ערכי ותודעתי, ושהמציאות החיצונית היא רק השתקפות שלו. כשבן גביר מעורר את הציבור כנגד הערבים וקורא לנהוג בהם ביד קשה הוא אמנם מעורר את עומק הרגשות של רבים בציבור הישראלי ואת הזדהותם, אבל איננו נותן להם פתרון.

ייתכן שבשיטה של "לענות לערבים בשפה שלהם" יש עוצמה אבל וודאי שהיא לא יהודית. עם ישראל זקוק לחידוש האידאליזם שאבד. לחזון שיושתת על תודעה יהודית ושיכול לאחד אותנו כולנו להמשך תנופת שיבת ציון. רק זה יביא את ערביי ישראל להכיר שוב בריבונותו של עם ישראל על הארץ הזו להשלים עמה. 

  

 

 

 

המטרה האמתית של סמוטריץ'

ברמה הפוליטית סמוטריץ' נחוש להפוך את עצמו למנהיגה הבלתי מעורער של הציונות הדתית כולה. ברמה האידיאולוגית הוא שואף להשליט עליה את האידאולוגיה של הפלח החרד"לי המסוים שהוא מייצג. 

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 29.7.22

המאבק המתוקשר בין ח"כ בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר נסוב לכאורה על השאלה כמה נציגים של בן גביר יכנסו לעשיריה הראשונה של הרשימה, אבל בהחלט ייתכן שלא זה העניין. לא בטוח שלשני הצדדים יש כוונה להמשיך ללכת יחד. לפחות לא לסמוטריץ'.

לא קשה להסביר את התנהלותו הפוליטית של סמוטריץ'. כשניכס למפלגתו את השם "הציונות הדתית" הוא חשף מהי השאיפה הפוליטית שלו ומה העיקרון המארגן שמסביר את מהלכיו: ברמה הפוליטית סמוטריץ' נחוש להפוך את עצמו למנהיגה הבלתי מעורער של הציונות הדתית כולה. ברמה האידיאולוגית הוא שואף להשליט עליה את האידאולוגיה של הפלח החרד"לי המסוים שהוא מייצג. 

תבנית התמרונים הפוליטיים של סמוטריץ' בדרכו להגשמת השאיפה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב: מכיוון שבציונות הדתית ישנם כארבע-חמש רשימות שונות, הוא תמיד חובר לאחת מהן כדי לנטרל את האחרת ובהמשך חובר לשנייה כדי לעשות אותו דבר לראשונה.

מהרגע הראשון כיוון סמוטריץ' גבוה. מיד בסוף הקדנציה הראשונה שלו בכנסת הפתיע סמוטריץ' את אורי אריאל כשערער על מנהיגותו והתמודד מולו על ראשות האיחוד הלאומי. להפתעתו ולעלבונו של אריאל, סמוטריץ' ניצח. מאז אורי אריאל שותק.

לקראת מערכת הבחירות השלישית עשה סמוטריץ' צעד נוסף להגשמת שאיפתו. הפעם הוא רצה להתמודד מול רפי פרץ, יו"ר הבית היהודי דאז, על ראשות הרשימה המשותפת להם ולבן גביר. פרץ חבר לבן גביר כדי לחסום את היומרה של סמוטריץ' אבל זה לא אמר נואש. הוא נטש את פרץ ובן גביר, חבר לנפתלי בנט ולאיילת שקד, והותיר את חבריו לבדם. כך אילץ סמוטריץ' את פרץ להפר ממש ברגע האחרון את התחייבותו לבן גביר, לנטוש אותו ולחבור גם הוא לימינה. בן גביר זעק על בגידה, אך לשווא. פרץ ספג את העלבון והשלים עם כך שסמוטריץ' קבר אותו פוליטית. מאז רפי פרץ שותק.

לפני ההכרזה על מערכת הבחירות הרביעית נראה היה שסמוטריץ' מתכוון להמשיך עם בנט ושקד. כך לפחות הוא הצהיר מפורשות בראיון אצל רינה מצליח: "זה עובד טוב. אנחנו הולכים ביחד עם המון המון מכנה משותף". אבל ההצהרות האלה, שכמותן נשמעות ממנו כיום גם ביחס לבן גביר, לא מנעו ממנו ערב הבחירות לחתוך באופן מפתיע מימינה ולהתהפך עליה. הוא נטש את בנט ושקד, נכס לעצמו את השם "מפלגת הציונות הדתית", ומאז לא הפסיק להשמיץ אותם לאורך כל מערכת הבחירות. וכל זאת, למי ששכח, עוד לפני שמישהו במערכת הפוליטית, מלבד נתניהו, ידע מי הוא מנסור עבאס ושיש מפלגה ששמה רע"ם.

סמוטריץ' אמנם הכתיר את עצמו לראש הציונות הדתית, אבל שני גורמים שעדיין נותרו בשטח הפכו את היומרה שלו למגוחכת. הבית היהודי, הפעם בראשות חגית משה, וימינה. לכן לקראת הגשת הרשימות ניסה סמוטריץ' להשתלט על מפלגת הבית היהודי תמורת שריון לחגית משה; אך מכיוון שחגית משה לא הייתה מוכנה להפקיר בידיו את השלד הפוליטי של הבית היהודי, הוא נטש אותה לאנחות ברגע האחרון. מאז חגית משה שותקת.

אבל עיקר המשימה של סמוטריץ' בדרכו להגשמת שאיפתו הייתה חיסולם הפוליטי של בנט ושקד בהם ראה את מתחריו העיקריים. הקמת ממשלת בנט לפיד הייתה מבחינתו הזדמנות פז. היה מקום להרבה ביקורת על מהלכי השניים, אבל לא ביקורת עניינית הייתה מטרתו של סמוטריץ' אלא חיסול פוליטי באמצעות רצח אופי, דה-לגיטימציה והפעלת לחץ לא אנושי על עישית סילמן וניר אורבך, החוליות החלשות בימינה. בעזרת נתניהו הצליח סמוטריץ' במשימתו. ימינה התפרקה ובנט (בינתיים) חוסל. מאז בנט שותק.

מי שמפריע עכשיו לסמוטריץ' להשלים את השתלטותו הפוליטית על הציונות הדתית הוא שותפו הטוב, איתמר בן גביר. לסמוטריץ' ברור שרוב אנשי הציונות הדתית לא יצביעו לרשימה בראשותו כל עוד בפתק הזה הם מצביעים גם עבור בן גביר. לכן הוא שוקל עכשיו לנטוש את בן גביר, או לפחות לדלל מאוד את נוכחותו ברשימה, כדי להכניס לתוכה כמה שיותר פנים חדשות מהצד הממלכתי של הציונות הדתית. לא יהיה מפתיע אם הוא ינסה לשריין מקום אחד לבית היהודי, והפעם בלי לנסות להשתלט על המפלגה.

סמוטריץ' זקוק כרגע לזמן. לכשלושה-ארבעה מנדטים של ציונות דתית ממלכתית אין בינתיים כתובת פוליטית. סמוטריץ' ממתין לראות כיצד תיראה רשימת "הרוח הציונית" של שקד והנדל. ככול שהיא תהיה פחות אטרקטיבית ביחס למנדטים האל, כך הוא ישקול ביתר רצינות להיפרד מבן גביר כדי להיות להם לכתובת ובכך ולהגשים סופית את שאיפתו המקורית. הוא יצדיק את המהלך כהכרחי לגיוס לפחות חלק מהמנדטים האלה, כדי שגוש נתניהו יעבור את מחסום ה-60 מנדטים לשם "הצלת המדינה", גם במחיר היפרדות "כואבת" ומסוכנת מבן גביר וכנראה גם ממפלגת נעם. בינתיים דווקא מתאים לו שבן גביר יילחץ ואפילו יאיים בפרישה. כך הוא יוכל בעת הצורך לגלגל עליו את האחריות לפירוק השותפות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הנובו-ימניים, בבקשה, קצת צניעות

על התופעה של אנשי השמאל לשעבר שמרקדים היום סביב נתניהו ומטיפים מוסר לאנשי ימין שחושבים קצת אחרת מהם.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 15.7.22

הביקורת שמתח קלמן ליבסקינד על קבוצה מסוימת מתומכי נתניהו ש"החליטה לשרוף את המחנה הלאומי על יושביו", הייתה במקומה. "זהו טרור לכל דבר ועניין", כתב, "לא טרור שיורה או הורג ופוצע. טרור שמבקש להפחיד אנשים מלהשמיע את דעתם". ליבסקינד התייחס בעיקר לחבורה של אנשי תקשורת ימניים מובילי דעת קהל ומחזקי חשבונות ברשתות החברתיות, שכול מי שלא מיישר אתם קו מוכרז על ידם כבוגד. בין היתר הזכיר ליבסקינד גם כמה אנשי שמאל ידועים שחצו את הקווים וחברו לימין כמו ד"ר גדי טאוב ושי גולדין.

דווקא אלה, החדשים בימין, הם ממובילי הקו הזה. הסבר אפשרי אחד לתופעה הוא שאנשי שמאל אלה אולי החליפו צד פוליטי אבל לא טכניקה. "החבורה הזו לא רוצה לנצח בוויכוח. היא רוצה למנוע את האפשרות לקיים אותו", כתב ליבסקינד. השיטה הזו של סתימת פיות אינה חדשה; היא מאפיינת את השמאל העולמי והישראלי מאז ומתמיד. אנשי השמאל שעברו צד הביאו איתם לא רק את כישרונותיהם האינטלקטואליים אלא גם את ההרגל "להפחיד אנשים מלהשמיע את דעתם", שיטה שניתן לראות היום גם במסע התעמולה של השמאל הפרוגרסיבי למען עידוד הלהטביות.

אבל הסבר זה אינו יורד לעומק התופעה. יש בה משהו מהותי יותר. מדובר ב"נובו-ימניים", על דרך הביטוי "נובו-רישים". נובו-ריש הוא עשיר חדש, או מתעשר. הוא בעל הון טרי שאיננו מורגל בצורת ההתנהגות המקובלת במעמד אליו הגיע. הוא נוהג בראוותנות בעושרו, מנופף בו ומפגין אותו בכול הזדמנות. אין לנובו-ריש את הצנעה, האיפוק, ישוב הדעת והביטחון העצמי של אלה ששייכים למעמד בעלי ההון מדורות, או לפחות מן הבית. הוא לא מכיר את האיזון העדין, ידיעת הגבולות והטעם הטוב. הוא חדש במחנה וכדי להפגין את נוכחותו הוא מרגיש צורך לנופף שוב ושוב בהונו.

היום יש לנו נובו-ימניים. הם מקפידים להפגין בראוותנות כמה הם ימניים ועד כמה הם נאמנים. כמה הם יותר ימניים מהימניים. הם רק הצטרפו למחנה וכבר נותנים לימניים ציונים. הם הולכים מקיצוניות אחת לשנייה. חדשים מקרוב באו אלה חסרי איזון ורגישות לניואנסים, לא מכירים את הרקע, את הרגישויות השונות במחנה ואת הניסיון שכל חלק למד על בשרו ברבות השנים. הם לא מודעים למניעים האידאולוגיים העמוקים השונים והמגוונים של קבוצות משנה בתוך המעמד החדש אליו הצטרפו. חמור מכך, הם לא מבינים שהם לא מבינים.

בצדק מתקומם ליבסקינד על כך שהם מנסים ללמד אנשים כמו דניאלה וייס, יאיר שרקי, צבי סוכות ועוד רבים וטובים, מהו ימין ומהי אהבת ארץ ישראל. שלשום הם עדיין תמכו באוסלו וסתמו את הפיות של אלה שהתריעו על האסון; היום הם מבקרים אותם על כך שהם "חלשים", "מנסים למצוא חן בעיני השמאל" "חסרי חוט שידרה" וכדומה. אתמול הם עוד קידמו את ההתנתקות והגירוש מעזה; היום הם מחרפים את אלה שניסו בכל כוחם למנוע אותה ומבקרים אותם כבוגדים וחנפנים, רק משום שהם לא מיישרים קו עם הליכוד. כאילו שכחנו איזו מפלגה יזמה את ההתנתקות.

התופעה הזו של מעבר מקיצוניות לקיצוניות בעת חציית גבולות איננה ייחודית לתחום הפוליטי. היא לא מאפיינת רק בעלי תשובה פוליטיים אלא גם דתיים. מכאן שלא מדובר באידאולוגיה או מחלוקת על דעות, אלא בפסיכולוגיה ומבנה נפש. הכרתי בעלי תשובה רבים. לא מעט מהם היו עד שלשום לוחמים, טייסים, יוצאי יחידות קרביות, ובתוך זמן קצר התחילו ללמוד אידיש ולחרף ולגדף את "הציוניים". אתמול הם היו קיבוצניקים עם כובע טמבל, והיום הם חסידים שוטים של האדמו"ר הראשון שפגשו. בשבילם האדמו"ר הזה הוא כל היהדות. אין עוד מלבדו. מי שלא מתבטל בפניו, ולא מחולל במעגלים סביבו, הוא לא ממש דתי.

בשביל בעלי התשובה האלה שהצטרפו לעולם החרדי, החילוניות הפכה ברגע למאוסה. גם הכיפות הסרוגות נראו להם כפשרנות, חולשה, חוסר החלטיות, כפיפות קומה ובעיקר ניסיון להתחנף לחילוניים ולמצוא חן בעיניהם. הם לא מסוגלים להכיל שום מורכבות. רק שחור ולבן. ומי שלא שחור כמותם, נפסל מכול וכל. נובו-דתיים. 

זו בדיוק התופעה של אנשי השמאל לשעבר שמרקדים היום סביב נתניהו ומטיפים מוסר לאנשי ימין שחושבים קצת אחרת מהם. קשה לעזור לנובו-ימניים האלה אבל דבר אחד בכול זאת אפשר להציע להם: קצת צניעות. יפה שהתפכחתם, מצוין שבחרתם לכם אדמו"ר ואתם דבקים בו. אבל לא בטוח שהוא הוא מלך המשיח.

 

 

 

 

צריך להפסיק לנצח את השמאל

הימין נצח. עכשיו עלינו להושיט יד לשמאל, לפחות זה המרכזי והציוני, ולבנות אתו יחד הסכמה לאומית חדשה, הן בתחום המדיני, והן באשר לזהות היהודית.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 22.7.22

אריאל שנבל הסיק כאן בשבוע שעבר את המסקנות הנכונות מהדברים שנאמרו במפגש של ראש הממשלה יאיר לפיד עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן: "כשמצרפים את ההתרפקות [על גגו של דוד המלך ועץ התמר שדבורה הנביאה ישבה תחתיו], של ראש ממשלת ישראל שלא מייצג ממשלה ימנית בשום צורה, להודאה של האיש החזק בעולם שתהליך מדיני מול הפלסטינים הוא משהו שלמעשה לא קיים וגם לא יקרה בתקופה הקרובה, מקבלים ניצחון. ניצחון ענק של ההתיישבות הישראלית ביו"ש....של תנועה ששומרת על ארץ ישראל בכל יום ובכל שעה מפני הזיות "שלום" מסוכנות וחסרות אחריות".

כן. הימין המדיני ניצח. עדיין צריך לפקוח עיניים ולהיזהר מפני גחמות והזיות שלום שתמיד יכולות לצוץ בראשם של פוליטיקאים, אבל צריך להפנים שמפעל ההתנחלות ניצח. לא רק נשיא ארה"ב אלא גם שני מנהיגי השמאל מרכז הישראלי, ראשי תנועות יש עתיד וכחול לבן, מבינים את העובדה הזו. רעיון שתי המדינות ירד מן הפרק. בשלב זה למעשה, ומתוך כך בהמשך הוא עתיד להיעלם גם להלכה.

אלא שיש כאלה שלא רוצים שנדע שהימין ניצח ושהוויכוח ההיסטורי על פתרון שתי המדינות הוכרע. ולא רק בשמאל המובהק, העבודה ומרץ, אלא בעיקר בימין. ראשי קואליציית נתניהו פוחדים פחד מוות מהמסקנה הזו. הם מתפרנסים מהמחלוקת הזו. היא שווה להם מנדטים. והרבה. הדבר האחרון שהם מעוניינים בו הוא שהציבור בימין יחשוב שהמחלוקת הזו מוצתה ויש להתקדם לשלב הבא. לכן הם מפחידים אותנו השכם והערב שהנה הנה אוסלו חוזר.

השלב הבא, שנובע בהכרח מתוך ההכרה שלנו בניצחון הימין המדיני וההתיישבות ביו"ש, הוא קיבוע הניצחון הזה. וקיבוע הניצחון הזה איננו המשכת ההתיישבות וחיזוק האחיזה המדינית ביהודה והשומרון על אפו ועל חמתו של השמאל-מרכז הישראלי, אלא דווקא אתו ביחד. רק הסכמה לאומית רחבה על עובדת הניצחון הזה תקבע אותו.

לא היינו רחוקים מכך. אילו נתניהו היה מתעקש מול ממשל טראמפ על "תכנית המאה" ולא מוותר בקלות כזו, ניצחון הימין המדיני ומפעל ההתנחלות היה מתקבע. לא רק בגלל עצם החלת הריבונות על שטחי C, שהייתה מחסלת למעשה את היתכנותה של מדינה פלסטינית, אלא בעיקר בגלל שהדבר היה נעשה מתוך שותפות של מפלגת "כחול לבן". רק כשחלק משמעותי מהשמאל הישראלי שותף למהלך, יש לו משמעות היסטורית.  

אפשר לומר זאת גם כך: בבחירה בין ממשלת ימין צרה שתיישב לדוגמה הן את חומש והן את אביתר על אפו וחמתו של השמאל, לבין ממשלה מרכזית בהשתתפות השמאל-מרכז שתיישב רק אחת מהנקודות האלה, הבחירה שלנו חייבת להיות השנייה. הסכמה לאומית היא, ורק היא, תקבע את ניצחון הימין עליו כתב שנבל. עלינו להפסיק לשאוף להמשיך לנצח את השמאל. הוא כבר נוצח. עלינו לצרף אותו להסכמה לאומית רחבה שגם אם לא תהיה הגשמת כל חלומותינו בשאלת ארץ ישראל, היא תוביל אליה בהמשך.

ולא רק הימין המדיני ניצח את השמאל; גם "היהודים" ניצחו את "הישראלים". גם בציר הזה יש עדיין ששואפים לנצח את "הישראלים". יש שמפחידים אותנו באשר לזהותה היהודית של המדינה. הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים היא מבחינתם קזוס בלי. גם אלה מבינים כמה מנדטים אפשר להרוויח מהבערת המחלוקת בין דתיים וחילוניים וליבויה. אבל גם בנושא הזה, השאלה איננה איך ממשיכים לנצח את "הישראלים", אלא איך נותנים להם מקום תחת המטריה של "היהודים". איך מכילים את היהדות שלהם, כפי שהיא, מטפחים ומחזקים אותה.

המהפכה הציונית נולדה מתוך מרידה בדת ובמסורת. עכשיו, אחרי שלושה דורות, הגיע הזמן לחיבור מחודש שלה ליהדות. אין שום אפשרות להמשיך את חיוניותה בלי חיבור כזה. אנשי השמאל לא שכחו מזה להיות יהודים. זהותם היהודית חשובה להם. אם לא נדרוש מהם להיות יהודים כמונו, אלא נאפשר להם להיות יהודים כמוהם, הם יוכלו להתחבר מחדש למקורות הזהות היהודית שלהם והיא תתפתח תתחזק ותתעצם. כשאנחנו מתעקשים על כך שהזהות היהודית היא רק הזהות הדתית, ודווקא בנוסח המקובל בבית המדרש המסוים שלנו, ודווקא לפי ההכשר של הבד"צ שלנו – הם נרתעים ובצדק.

שנבל צודק. ניצחנו. עכשיו צריך להושיט יד לשמאל, לפחות זה המרכזי והציוני, ולבנות אתו יחד הסכמה לאומית חדשה, הן בתחום המדיני, והן באשר לזהות היהודית. מי ששואף להמשיך את המחלוקות גם אחרי שטעמן פג, לא טובת עם ישראל ומדינת ישראל ניצבת לנגד עיניו, אלא כמות המנדטים שהוא יכול לצבור באמצעותן.