גנץ צודק, אין לנו צבא אחר

כוח האדם של צה"ל חיוני למאבק באיראן לא פחות מכל הכלים הצבאיים והטכנולוגיים שמושקע בהם הון רב.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 25.2.22

בני גנץ של היום איננו אותו בני גנץ שהכרנו לאורך שלושת מערכות הבחירות בהן הוא ניצב בראש מחנה "רק לא ביבי". אז הוא היה בובה על חוט; לא הוא עצמו. אז אחרים ניהלו אותו והכניסו לו מילים לפה. לכן הוא הסתבך עם עצמו, גמגם והזיע. כך קורה למי שלובש חליפה שאחרים תפרו עבורו ומנסה למלא תפקיד שלא נועד לו. גם בזמן ממשלת הרוטציה עם נתניהו לא נראה גנץ במיטבו. יותר מידי "חברים טובים" נשפו בעורפו והשתמשו בו לצרכיהם. אבל מסע השקרים, הצביעות והביזיונות שהעבירו אותו בנימין נתניהו וחברו לסיעה אבי ניסנקורן, הטיב עמו בסופו של דבר. הוא אמנם הביא אותו לפני הבחירות האחרונות לסף אחוז החסימה בסקרים, אבל גנץ גילה נחישות, לא נשבר ולא וויתר. הוא המשיך להיאבק ואכן זכה במפתיע לשמונה מנדטים שהביאו לו את תפקיד שר הביטחון בממשלה הנוכחית. עכשיו הוא כבר לא משחק תפקידים שביימו עבורו אחרים. עכשיו הוא נמצא במקומו הטבעי, מדברר את עצמו בלבד ונראה הרבה יותר אמין, טבעי ומשכנע. זה הרקע שמתוכו יש להבין גם את מאבקו השבוע למען תנאי השרות של משרתי הקבע.

המאבק האמור אינו "על הפנסיות של החברים שלו", כפי שטוענים חברים מסוימים בקואליציה. הפעם המאבק של גנץ צודק, והוא נוגע לסלע היסוד של חיינו. המאבק הוא על הרמה האנושית של משרתי הקבע בצה"ל בתקופה שרוח ההתנדבות והאידאליזם כבר אינם מה שהיו פעם, בעוד שהעולם שבחוץ קורץ לכל משרת קבע במשכורות הרבה יותר נדיבות ובתנאי חיים הרבה יותר מפנקים מאלה שצה"ל יכול להציע לו.

"צר לי שגורמים פוליטיים ופופוליסטיים, חלקם פוסט ציונים ממש, החליטו לפגוע בביטחון המדינה במודע, בחיילי החובה, במשרתי הקבע ובאנשי המילואים ששומרים על המדינה, והם יותר חשובים למאבק באיראן לא פחות מכל מטוס או מערכת מתוחכמת", אמר גנץ השבוע וצדק הן ברישא והן בסיפא. לא מעט מהמתנגדים לגנץ בנושא זה הם גורמים פוסט ציוניים, שעבורם החלשת צה"ל היא משימה עליה הם עובדים בנחישות כבר כמה עשורים. וכן, הם עושים זאת במודע, כפי שציין גנץ. חלקם עושים זאת מתוך תמימות ואשליה שהנה הגענו כבר אל המנוחה ואל הנחלה, השלום כבר מתדפק בשערינו, ואין שום צורך להמשיך להשקיע תקציבי עתק בתחום הביטחון; חלקם האחר עושה זאת מתוך רצון מודע לפגוע במפעל הציוני. גם בדבריו בסיפא גנץ צודק: כוח האדם של צה"ל חיוני למאבק באיראן לא פחות מכל הכלים הצבאיים והטכנולוגים שצה"ל משקיע בהם הון עתק. הסיסמא שטבע האלוף ישראל טל בתקופתו, "האדם שבטנק ינצח", עדיין תקפה במלואה. צה"ל עדיין זקוק למיטב בנינו; הוא לא יוכל להסתפק בשאריות.

אפילו אם גנץ משמש במאבק הזה רק כיו"ר ועד העובדים שדואג לפנסיות מפנקות לחבריו, כפי שטוענים יריביו בקואליציה, אין בכך כל פסול. לחיילי צה"ל אין ועד עובדים כפי שיש לפועלי הנמלים או לעובדי חברת החשמל. הם לא יכולים להותיר עשרות אניות שבועות ארוכים מחוץ לנמל רק כדי להוסיף עוד תנאי עבודה ושכר לתנאים המופלגים שכבר סחטו. הם גם לא יכולים לסגור את השאלטר ולהחשיך באחת את המדינה, כפי שיכולים עובדי חברת החשמל. לאור זאת אין שום פסול בכך ששר הביטחון דואג לתנאים שלהם במקומם; זהו בהחלט חלק מתפקידו.

אין לנו צבא אחר. הטובים כבר לא הולכים היום לצה"ל. לא כולם על כל פנים, ואפילו לא רובם. האידאליזם שאפיין את דור התקומה אבד לנו, ואת מעט האידאליזם שעוד נותר בצה"ל יש לחזק באמצעות תנאים חומריים. אנו חייבים לתגמל ולטפח את אלה שכן מתגייסים לצה"ל וחותמים לשירות קבע. עלינו לתת להם שכר שאיננו נופל מהשכר שמקבלים המקבילים שלהם בעולם האזרחי ותנאי פרישה מפתים שישכנעו אותם להמשיך בשרות עד אליה. ולא רק שכר נאות חובה עלינו לתת להם אלא גם כבוד ויוקרה. ובדורנו החומרני גם שני אלה תלויים לא מעט בגובה המשכורות ובתנאי הפרישה.

 

 

 

 

 

 

 

זה הזמן לטפל בגרעין האיראני

עלינו לשקול בכובד ראש את האפשרות שנקרית לפנינו בימים אלה. אם אכן בידנו הכוח המבצעי לכך, ייתכן שלעולם לא תהיה לנו הזדמנות טובה לעשות את חובתנו נוכח איום הגרעין האיראני.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 4.3.22

המלחמה המתרחשת באוקראינה תופסת בצדק את מלוא תשומת לבנו; המראות הקשים, גורל הישראלים והיהודים וההשפעות הנרחבות שלה על הסדר העולמי, אינם דברים של מה בכך. אבל אסור לנו לאבד את הריכוז ולתת לקולות המלחמה הזו להסיט אותנו מהדבר שמבחינת ישראל הוא נושא הרבה יותר משמעותי וחמור ממנה – איום הגרעין האיראני.

צדק השבוע ראש האופוזיציה בנימין נתניהו בקריאתו בישיבת סיעת הליכוד בכנסת לראש הממשלה ושר החוץ "לדבר פחות על מה שלא צריך לדבר בו", וכוונתו הייתה למלחמה באוקראינה, "ולעסוק הרבה יותר באיום הקיומי באמת לביטחוננו, וזה כמובן החזרה של איראן בזמן הקרוב להסכם הגרעין המסוכן".

לפני פרוץ המלחמה באוקראינה המגעים לחידוש הסכם הגרעין האיראני הבשילו והחתימה עליו הייתה צפויה תוך ימים. נוכח המלחמה עלתה האפשרות שהשיחות בין איראן למעצמות בווינה יעוכבו לאור הקושי לכאורה של נציגי רוסיה לשיחות לשבת יחד עם נציגי המערב באותו צד. למרות זאת בימים האחרונים נודע שארה"ב עומדת להסיר חלק מהסנקציות על המשטר באיראן ועל בכיריו, ושההסכם עומד להיחתם כבר בשבוע הבא. 

יש קשר מובהק בין המלחמה באוקראינה לבין סוגיית הגרעין האיראני וההסכם המתגבש בווינה. אוקראינה לומדת בימים אלה מה ערכם של הסכמים מדיניים ומה דינה של מדינה שמפקידה את גורלה ואת ביטחונה בידי אחרים. הסכם בודפשט נחתם ב- 1994, מיד לאחר התפרקות ברית המועצות הסובייטית, בין אוקראינה מצד אחד לבין בריטניה, ארה"ב ורוסיה מצד שני. צרפת וסין הצטרפו אליו בהסכמים נפרדים מול אוקראינה. בהסכם האמור קיבלה אוקראינה על עצמה להתפרק מנשקה הגרעיני ירושת התקופה הסובייטית, תמורת התחייבות לכבד את עצמאותה ואת ריבונותה בשטחיה והבטחה להימנע מאיום או שימוש בכוח צבאי כנגדה. בימים אלה, נוכח המתקפה של פוטין, לומדת אוקראינה מה ערכם של הסכמים מדיניים. היא נוכחת שלא רק פוטין אלא גם המערב לא מתכוון לעמוד בהתחייבויותיו ולערוב לעצמאותה ולשלמותה הטריטוריאלית. המערב מוכן אמנם לנקוט בסנקציות כלכליות משמעותיות כנגד התוקפנות הרוסית אבל לא מעבר לכך. צריך לקרוא לילד בשמו: המערב הפקיר את אוקראינה לפוטין.

המועמדת הבאה להפקרה מדינית היא ישראל. היא שמונחת בדמות המנה העיקרית על שולחן הסעודה שסביבו יושבים נציגי המעצמות ואיראן בווינה. חידוש הסכמי הגרעין בין המעצמות לבין איראן וביטול הסנקציות כנגדה הם לא פחות מהפקרה צינית של ישראל לאיום הגרעין האיראני. לא נראה שהמערב חש בחוסר נוחות לחתום על חידוש ההסכם עם איראן בסמיכות זמנים קרובה כל כך להפקרתה של אוקראינה; קשה גם לראות שהוא נרתע מהפגנה נוספת של חולשתו המדינית ושל חוסר נכונותו לסכן במשהו את האינטרסים שלו עבור מדינה שהוא התחייב לביטחונה. אסור לנו לחיות באשליות. ארה"ב והמערב לא עומדים להתאמץ עבורנו מול איראן על חשבון האינטרסים שלהן. שוב עומדות ארה"ב ומדינות אירופה המערבית להוכיח את מה שכולנו כבר יודעים מצוין: שהן משענת קנה רצוץ. לא רק שהן לא תדאגנה לריסון איראן, אלא שהן אף תקשורנה את ידי ישראל מלעשות זאת בעצמה.

ייתכן שהמלחמה הנוכחית באוקראינה והמשבר הבינלאומי שהיא הביאה בעקבותיה הם הזדמנות פז עבורנו לעשות את מה שחובתנו לעשות. הצהרנו לא אחת שישראל תגן על עצמה מול איראן בכוחות עצמה, וייתכן שהזמן לעשות זאת מתקרב. אם אכן יש לישראל אמצעים צבאיים וטכנולוגיים המאפשרים לה לפגוע בתוכנית הגרעין האיראנית בצורה משמעותית, ואם אכן יש לה באמת כוונות לעשות זאת אי פעם בלית ברירה, ייתכן שזו ההזדמנות. העולם עסוק במלחמת אוקראינה ובמשבר בינלאומי חמור. הסדר העולמי הישן נפרם. בריתות משתנות וידידים הופכים לאויבים. אם המלחמה הזו והמשבר העולמי יימשכו, ייתכן שזהו חלון הזדמנויות  שאסור לנו להחמיץ. בזמנים של שיגרה אף אחד לא היה נותן לנו לטפל בגרעין האיראני בעצמנו. על פי הסדר העולמי הישן גם לא היינו יכולים לגייס שום גורם בינלאומי שיתמוך במבצע ישראלי כזה. להפך, ארצות הברית ומדינות המערב היו קושרים את ידינו ומאיימים עלינו בסנקציות. במקרה כזה גם פוטין לא היה מתנדב לעמוד לצדנו.

אבל עכשיו איננו בזמנים של שיגרה. העולם כמרקחה. הסדר העולמי מתמוטט. "נוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה וכבד עליה פשעה (ישעיהו, כ"ד)". עלינו לשקול בכובד ראש את האפשרות שנקרית לפנינו בימים אלה. אם אכן בידנו הכוח המבצעי לכך, ואם אכן אנחנו בטוחים שאסור לנו להשלים עם איום הגרעין האיראני, ייתכן שלעולם לא תהיה לנו הזדמנות טובה לעשות את חובתנו נוכח האיום.

 

 

 

 

 

התנגשות באוקראינה

במשבר המתרחש כרגע באוקראינה נאבקות שתי ציוויליזציות; שתי שיטות מדיניות ותרבותיות שונות; שני גילויים נבדלים של הרוח האנושית.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 18.2.22

אין טובים ורעים במשבר באוקראינה. לא רק התבונה המדינית מורה שעדיף לישראל להישאר ניטרלית במשבר הזה, אלא גם התבונה המוסרית. למעשה הדבר הקרוב ביותר למשבר המתרחש היום באוקראינה הוא משבר הטילים בקובה בשנת 1962. רק המיקום הגאוגרפי והתפקידים התחלפו.

משלהי המאה ה-19 ועד המהפכה הקומוניסטית של פידל קסטרו ב-1959, הייתה קובה הרחוקה רק כ-240 ק"מ מחופי פלורידה תחת השפעה וחסות אמריקאית. קסטרו העביר את קובה לחוג להשפעתה של האימפריה הסובייטית, שבסוף שנות ה-50 הייתה עדיין בשיא כוחה. באוקטובר 1962 גילו האמריקאים שברית המועצות הציבה טילים גרעיניים בקובה כתגובה להצבתם של טילים כאלה בידי ארה"ב כנגדה באיטליה ובתורכיה. הנשיא הצעיר ג'ון קנדי הבין שלארה"ב אסור להשלים עם איום קרוב וחמור כל כך. בנחישות, בתעוזה ובתבונה אסטרטגית רבה, הצליח קנדי לגרום לסובייטים לסגת ולהוציא את הטילים מקובה. 19 ימים של מתח מרקיע שחקים עברו על העולם כולו מחשש לפריצת מלחמה גרעינית בין שני הגושים.

היום מנסה המערב באמצעות ברית נאט"ו לעשות דבר דומה לרוסיה של פוטין. נפילת השלטון הקומוניסטי ברוסיה גרם למדינות רבות שהיו תחת השפעתה במסגרת ברית וורשה להחליף צד ולהצטרף לברית נאט"ו. אבל בניגוד למדינות כמו מזרח גרמניה הונגריה וצ'כיה, אוקראינה היא סיפור אחר לגמרי. לא רק שלאורך ההיסטוריה היא הייתה תחת השפעה תרבותית ומדינית רוסית מובהקת וחלק גדול מהזמן גם חלק מרוסיה, ולא רק שרבים מאזרחיה הם למעשה רוסים אתניים, אלא שהיא אף חולקת גבול ארוך עם רוסיה.

עכשיו מתכוונת אוקראינה בעידוד המערב להצטרף לברית נאט"ו, איום שרוסיה לא יכולה להרשות לעצמה שיתממש, בדיוק כפי שארה"ב של ג'ון קנדי לא יכולה הייתה להרשות לעצמה בזמנו. כמובן המשבר כמובן מורכב יותר ומכיל עוד גורמים, אבל זוהי תמציתו.

אבל המשבר הזה מביא לידי ביטוי ממדים עמוקים יותר מאשר הממד הגאו-פוליטי. בספרו "מלחמת הציוויליזציות" מעריך סמואל הנטינגטון שהזהות התרבותית והדתית תהיה המקור העיקרי של הסכסוכים בעולם של אחר המלחמה הקרה. על פי ניתוחו רוסיה היא ציוויליזציה נבדלת מזו המערבית. ואכן, מה שמשבר אוקראינה חושף בפנינו הוא מאבק בין שתי תרבויות, שיטות מדיניות ומערכות ערכים שונות.

לא במקרה מאיים המערב על רוסיה דווקא בכלים כלכליים ולא באמצעים צבאיים. עיקר כוחו של המערב הוא בתחום הכלכלי. הקפיטליזם הביא לו עושר עצום שמאפשר לו לאיים בסנקציות כלכליות. אבל אותו קפיטליזם בדיוק, באשר סוד כוחו והצלחתו הוא אינדיבידואליזם קיצוני, הוא גם שמונע ממנו להפעיל כוח צבאי בעת הצורך. יש למערב עוצמה צבאית גדולה יותר מזו של רוסיה, אבל אין לו רוח שמסוגלת להפעיל אותה מול יריבים משמעותיים. הקפיטליזם בנוי על אינדיבידואליזם תחרותי. ככזה הוא מביא להתפתחות כלכלית וטכנולוגית אדירה, אבל מפרק את הלאומיות ואת והחברה. וכשאין אומה מאוחדת, כשאין יחד, אלא רק אוסף של יחידים השרויים בתחרות זה עם זה ובחוויית חיים של "אדם לאדם זאב", אי אפשר לצאת למלחמה. אף אחד לא מוכן לשפוך את דמו אם העולם הערכי והמוסרי בו הוא חי לא נותן ערך לשום דבר מעבר לחייו הפרטיים.

רוסיה, לעומת זאת, בנויה על רוח ותרבות אחרת ועל שיטה מדינית שונה. הקומוניזם ששלט בה במשך שבעים שנה לא שינה את תרבותה מיסודותיה ולא פגע בזהות הלאומית השורשית שלה. גם לא בפטריוטיזם הרוסי. נהפוך הוא. ניצחונה של ברית המועצות על היטלר במלחמת העולם השנייה היה בזכות הפטריוטיזם הלאומי של "אמא רוסיה" ולמרות האידאלים הקומוניסטיים, שהיוו רק שכבה חיצונית ללאומיות הרוסית השורשית שהמשיכה לרחוש תחתיהם.

מעצם מהותה של השיטה המדינית והכלכלית שלו וממהותה של הרוח, התרבות ומערכת הערכים שלו, המערב יכול לאיים על רוסיה בסנקציות כלכליות אבל לא במלחמה צבאית. סנקציות כאלה הוא הטיל על רוסיה בעקבות סיפוח חצי האי קרים ב- 2014, והן התגלו כמכאיבות אבל לא מכריעות. גם מול איראן ומול סין איומים בסנקציות ואף הפעלתן, מתגלים כנשק שאין בו בכדי לנצח. מה עוד שפוטין, כמו קנדי בזמנו, נלחם על הבית. סביר שהוא יצליח לכפות על המערב לחזור בו מכוונותיו ולהימנע מצרוף אוקראינה לברית נאט"ו.

במשבר המתרחש כרגע באוקראינה נאבקות שתי ציוויליזציות; שתי שיטות מדיניות ותרבותיות שונות; שני גילויים נבדלים של הרוח האנושית. קפיטליזם דמוקרטי ליברלי מול לאומיות וצבאיות. בקרוב נראה איזו רוח תיכנע בפני רעותה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רוח רעה עוברת על הציונות הדתית

גם אם יש לכבד את הביקורת על הרפורמות בנושאי דת ומדינה, עם הסגנון המתלהם והמכוער שלה אסור להשלים.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 11.2.22

משהו רע עובר על הציונות הדתית וליתר דיוק על חוגים מסוימים של האגף החרדי לאומי שלה. רוח רעה של פלגנות, רדיפות, החרמות, השמצות, פסילות ושפע כינויי גנאי מכוערים. בשבוע שעבר הצהיר ח"כ בצלאל סמוטריץ' בפני הבאים לכנס המנהלים של הציונות הדתית שנערך באילת שהוא שקל להחרים את הכנס הזה. "התלבטתי אם לבוא לפה כששמעתי שיהיה פה מישהו מהצד השני", אמר. המישהו הזה, מ"הצד השני", היה השר מתן כהנא.

למחרת פרסמו חוגים מסוימים של האגף האמור שני כרוזים כנגד הרב אליעזר מלמד ראש ישיבת ההסדר בהר ברכה. אותם חוגים שמזהירים השכם והערב מ"הנדסת תודעה", לא בושו להחתים רבנים תמימים על מכתב ניטרלי שבו לא מוזכר שמו של הרב מלמד, ולפרסמו בצמוד למכתב אחר שיוצא נגדו בריש גלי. חלק מהרבנים שהוחתמו על המכתב הודיעו בעקבות הפרסום שידם לא הייתה במעל. "המודעות הוצמדו ואין שום קשר אחד לשני, לא על דעתי ולא על דעת אחרים", אמר לדוגמה הרב יעקב אריאל נשיא ישיבת רמת גן. "עשו מישמש לא על דעתנו", הוסיף.

למחרימים ולמשמיצים יש נימוקים מצוינים לרדיפות, הן אלו הפוליטיות והן אלה התורניות. גם את הסגנון המתלהם הם יודעים להצדיק. "אני לא חושב שהסגנון שלנו מוגזם", אמר ח"כ סמוטריץ' לבאי הכנס האמור, "מפתיע אותי שיש אנשים שהמעשים הקשים לא מקפיצים אותם, אבל הסגנון מזעזע אותם".

בחיבורו "נבואה ומסורת בגאולה" עומד שבתי בן דב על כך שהגאולה מתפתחת מתוך מאבק בין שני כוחות באומה. הכוח האחד הוא זה של המסורת התורנית המועברת מדור לדור. זהו הממסד התורני, שיש לו דרכי פסיקה מקובלות, היררכיות מוסכמות, ודרכים מסורתיות להתמודדות עם האתגרים המתחדשים של החיים. הוא מתנהל בדפוס של ביורוקרטיה תורנית-הלכתית, ממנה הוא שואב את כוחו, סמכותו וביטחונו בצדקת דרכו.

אבל מעת לעת הממסד הזה, כמו כל ממסד בירוקרטי, מתנוון. הוא נותר משותק נוכח המציאות וצרכיה ומתקשה להתחדש ולהתמודד. במקרים כאלה מתגלה באומה היסוד הנבואי שתפקידו לפרוץ את המבוי הסתום שאליו נקלע הממסד ולשחרר את האומה ממצב השיתוק. גם בזמננו, כשהגאולה עדיין אינה שלמה וממילא כשרון הנבואה עדיין לא מתגלה באומה, משהו מהאיכות שלה בכול זאת מתגלה באותם פורצי דרך הנחלצים להתמודד עם אתגרי המציאות ברוח חדשה.

שבתי בן דב התייחס בניתוחו להתנגדות של עולם המסורת היהודי להופעתה של הציונות. גם אז מדובר היה בגדולי ישראל. הרבה יותר גדולים מאלה שטוענים היום לכתר הזה. גם אז ההתנגדות לציונות והקריאה להישאר באירופה הייתה מנומקת היטב ומבוססת על כל התורה כולה ועל כל מסורת הפסיקה. כולנו יודעים לאן הובילה ההתנגדות הזו. אגב, גם אז נקטה ההתנגדות לא פעם בסגנון של החרמות, נידויים והוצאה אל מחוץ למחנה.

מאבק מסוג זה מתגלה דווקא בתהליכי הגאולה, כפי שמגדיר שב"ד בשם החיבור, משום שדווקא תהליכי הגאולה, בניגוד למצב הסטטי של הגלות, מחייבים התפתחות, התקדמות, התחדשות ופריצות דרך. אז, במאבק הציוני מול השמרנות הגלותית, אי אפשר היה להתמודד עם קיבעונה אלא מתוך מרידה טוטלית בתורה ובמסורת, מרידה עליה אנחנו עדיין משלמים מחיר גם בדורנו. היום, לעומת זאת, המאבק כבר נערך כולו בתוך עולם התורה ובלי לפרוץ את גדריה. הן הצד הממסדי-שמרני והן הצד התומך ברפורמות באים בשם תורת ישראל ומנמקים את דרכם על בסיס התורה וההלכה.

בסופו של דבר יש אמת בכול צד והופעת השלב הבא בגאולה באה מתוך שני הצדדים גם יחד, ודווקא מתוך המאבק ביניהם. אי אפשר לדחות על הסף את דברי המתנגדים לרפורמות אבל גם אי אפשר להתכחש לצורך ברפורמות כוללות ברבנות הראשית, הן ביחסה לציבור הכללי, והן בתחומים מסוימים כמו גיור, כשרות, שבת וכדומה. אי אפשר גם שלא להסכים עם העיקרון התורני שהציב השר מתן כהנא בנאומו בכנס "בשבע" השבוע:  "בעוד שהחומרות ההלכתיות שכל יהודי מבקש להחמיר על עצמו בעולמו הפרטי, הן עניינו האישי, הרי שבראיה המדינתית-ציבורית, כפיית הגישה המחמירה ביותר, בבחינת "כזה ראה וקדש", גורמת לתוצאות קשות: פגיעה בזהות היהודית של המדינה, שנאה גוברת ליהדות, ושסע מעמיק והולך בעם היהודי".

גם אם יש לכבד את הביקורת על הרפורמות, עם הסגנון המתלהם והמכוער שלה אסור להשלים. הרב קוק חזה כידוע שחלק מהדור השלישי של חלוצי התחייה, חלק מבני בניהם של אלה שבאו במסירות נפש לבנות וליישב את ארץ ישראל, יהפכו לגדולי המואסים בה והמתכחשים לה. אבל מה שכנראה אפילו הוא לא חזה הוא שחלק מהדור השלישי של ממשיכי דרכו, חלק מתלמידי תלמידיו, יהפכו לקנאים מסוגם של הקנאים הירושלמים של היישוב הישן, שחרפו וביזו אותו, הכפישו אותו, תלו פשקווילים בגנותו, שפכו על ראשו דליי שופכין כשעבר בחוצותיה, וכינו אותו רפורמי.