דרושה תעודה עם אחריות

הרבנות הראשית לא תוכל להמשיך להיות גילדה מקצועית; היא חייבת להיות הרבנות של כל עם ישראל.
 

 בס"ד

כ"ג חשוון, תשפ"ב

(פורסם ב- 15.15.21 ב"מקור ראשון")

מלחמת עולם מתנהלת מזה חודשים בנושא הכשרות. מתן כהנא, השר לשירותי דת, שנחוש למלא בנאמנות את תפקידו, לייעל ולשפר את שירותי הדת בישראל ולבצע רפורמות מתבקשות – מעורר את חמת זעמם של החרדים וחלק מהרבנים החרד"לים, שלא מוכנים בשום אופן שמישהו יזיז את הגבינה שלהם.

השר כהנא קשוב מצדו לכל ביקורת עניינית ופתוח לכל הצעה לשיפור ושיכלול הרפורמה, אבל נראה שההתנגדות החריפה איננה קשורה לנקודה זו או אחרת, אלא לעצם היוזמה. הממד הפוליטי להתנגדות החריפה בולט כאן לעין. מבחינת המתנגדים לרפורמה, כל דבר שהממשלה הנוכחית תעשה הוא בבחינת גזרות אנטיוכוס; גם אם השר כהנא היה מתכוון להביא את המשיח, הם היו נעמדים על רגליהם האחוריות וצועקים "גוועלד". גם את הצד הכלכלי של המאבק על הכשרות קשה להסוות. מדובר על אינטרסים כלכליים עמוקים, הרבה מאוד כסף ואנשים רבים שמתפרנסים מהתחום, וכל אלה עלולים להיפגע. מה עוד שתחום הכשרות והג'ובים שהוא מאפשר, מהווים אבן יסוד בתחזוקה הפוליטית של המפלגות החרדיות, ובמיוחד של ש"ס. וקיימת כמובן גם השמרנות לשמה, שדוחה על הסף כל שינוי באשר הוא.

אבל את מהותה של ההתנגדות מצד חלק מהרבנים החרד"לים, חושפת דווקא טענה נכונה. השר כהנא איננו רב ואיננו פוסק הלכה, הם אומרים. הידע התורני שלו בתחום הלכות הכשרות אינו מתקרב כלל לזה של הרבנים מתנגדי היוזמה, ולכן ראוי לו לכפוף דעתו בפני דעתם. כששומעים את הטענה הזו אי אפשר שלא להודות בה, אבל גם אי אפשר שלא להיזכר שטענה זהה עלתה ממש לאחרונה גם במחלוקת מתוקשרת אחרת. זו בדיוק הייתה טענתם של בכירי משרד בריאות ואנשי הממסד הרפואי כנגד ראש הממשלה נפתלי בנט, בנושא ניהול המאבק בגל הרביעי של הקורונה.

היינו בסרט הזה. מצד אחד אנשי המקצוע, המכירים לפני ולפנים את תחום התמחותם, בקיאים בכול הספרות המקצועית בנושא, ונאמנים באדיקות למסורת המקצועית שלו. לנגד עיניהם הם רואים בעיקר את הצד המקצועי-הטכני; הוא בעיניהם חזות הכול, ועל פיו בלבד יישק דבר. אבל המומחים ואנשי המקצוע, הן ברפואה והן בהלכות כשרות, אינם מביטים בתמונה הרחבה. הם אינם רואים לנגד עיניהם היכן נמצא הצבור, מה צרכיו, למה הוא מצפה, באיזה גזירות הוא יכול לעמוד ובאיזה לא.

נפתלי בנט איננו רופא או אפידמולוג, אך כפי שנראים הדברים כרגע, הוא הבין טוב יותר מאנשי הממסד הרפואי את התמונה הכוללת. מתן כהנא איננו תלמיד חכם או פוסק הלכה, אבל בתוך עמו הוא יושב וכנראה מבין טוב יותר מאנשיי המקצוע היכן עומד הציבור, ועד כמה נדרשת רפורמה בנושאי דת ומדינה בכלל ובנושא הכשרות בפרט.

כמו בהרבה עניינים אקטואליים, גם בנושא מלחמת הכשרות ראוי להיזכר בפסקה הידועה של הראי"ה קוק בדבר "שלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו" – הקודש, האומה והאנושיות. הקודש, במובן המדויק זה, איננו חזות הכול לדברי הקב קוק. הוא רק אחד מן הכוחות באומה. הוא לא מקיף במבטו את כלל האומה כולה. הוא רואה לנגד עיניו רק את התורה. בתיאור מדויק לימינו, למרות שנכתב לפני למעלה ממאה שנה, מתאר הרב את הסיעה שנאבקת כרגע כנגד רפורמת הכשרות כך: "האחת, האורתודוכסית, כפי שרגילים לקראתה, הנושאת את דגל הקודש, טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה והמצווה, האמונה וכל קודש בישראל". כל כך אקטואלי. הקודש מבחינה זו – בניגוד לקודש העליון עליו הוא מדבר בסוף הפסקה – "איננו מובן כי אם בצד הטכני והמעשי של הקודש...". 

עמדתם של רבנים ואנשי הלכה חשובה מאוד כשעוסקים ברפורמות בתחום הכשרות, בדיוק כפי שעמדתם של מומחי הרפואה קריטית לכל התמודדות במגפה. אבל ההכרעה, בשני התחומים, איננה צריכה להיות בידיהם. יש לשמוע אותם בכובד ראש, להתחשב בביקורת ובהערות שלהם במלוא הרצינות, אבל בסופו של דבר יש לחוש היכן נמצא עם ישראל ולהיות ער למצבו.

המתנגדים לרפורמות בתחומי דת ומדינה מצדיקים את עמדתם בשם הדאגה למעמדה של הרבנות הראשית בישראל. אבל דווקא מטעם זה זקוקה הרבנות הראשית לטלטול רציני ולשורת רפורמות מקיפה. מעולם לא היה מעמדה של הרבנות בישראל נמוך בזוי ועלוב כל כך. מעולם היא לא עוררה בציבור הרחב התנגדות, זלזול ותחושות דחייה כמו בדור הזה. אמנם יש למצב זה סיבות רבות, אבל גם לחוגים הדתיים והחרדיים יש חלק לא קטן באחריות למצב. הרבנות הראשית לא תוכל להמשיך להיות גילדה מקצועית; היא חייבת להיות הרבנות של כל עם ישראל.

 

 

 

 

 

עלילת דם אופוזיציונית

מופרך ונבזי להאשים את בנט במתים מהמגפה, במקום להודות שהוא קיבל החלטות הגיוניות וקשות ובזמן הראוי.

בס"ד

כ"א בחשוון,תשפ"ב

(פורסם במקור ראשון ב-8.10.21)

על אף הירידה המשמעותית בכול מדדי התחלואה, מוקדם עדיין להכריז על ניצחון על הגל הרביעי. אבל האופוזיציה לא ממתינה. היא כבר מריחה את הצלחתה של אסטרטגיית "לחיות בצד הקורונה" של בנט ואת הקרדיט שהוא עשוי לקבל עליה, ומקדימה כבר עכשיו לקבע בציבור נרטיב שקרי. היא מנסה להפוך בהבל פיה את ההישג של בנט לכישלון.

בלי שום בושה מאשימה האופוזיציה את בנט במתים הרבים, וזו כבר ממש עלילת דם. לא מדובר רק בראשי מפלגות האופוזיציה, שכבר למדנו שאין להם אלוהים; גם לא מדובר רק בבעלי טורים בתקשורת ומעצבי דעת הקהל, במיוחד  מגוש נתניהו אבל גם מכיוונים אחרים. מדובר בציבור הרחב, שקונה את מסע ההונאה הזה בקלות שכזו, ובמיוחד אנשים חובשי כיפה שאיבדו את היכולת להבחין בין אמת לשקר. כי אין לך שקר גדול מאשר להאשים את בנט במספר המתים הגדול של הגל הרביעי, שכלל לא בטוח שהוא אכן היה גדול מאשר בגלים הקודמים, לא באופן מוחלט ולא באופן יחסי בהתחשב בתנאים השונים בין הגלים.  

האם הציבור שלנו איננו יודע שעם קשה עורף אנחנו?! שאי אפשר לכפות עלינו סגרים והגבלות, כפי שדרשו רבים ובעיקר הממסד הרפואי?! שיש אצלנו מגזרים שלמים שהוראות הריחוק החברתי לא מעניינות אותם?! שחלק לא קטן מהציבור הישראלי מקפיד שהמסכה שלו תהיה מתחת לאף, וישנם שמהדרין שתהיה גם מתחת לפה, על הגרון בלבד?! האם לא בתוך עמם יושבים אלה שקונים את עלילת הדם הזו?!

לא דומה ההתייחסות של החברה הישראלית למגיפה בגלים הקודמים לזו של הגל הנוכחי. היום הציבור הישראלי מותש, חסר סבלנות והרבה פחות ממושמע. איומים כבר לא עובדים עליו; רובו נהיה שווה נפש ואדיש לסכנה. אני עצמי מכיר בתי כנסת שחגגו את ההקפות בשמחת תורה בלי שום משמעת של ריחוק חברתי ובלי מסכות. רקדו הזיעו ושרו בפה מלא, חיבקו ונישקו זה את זה וגם את ספרי התורה זה אחר זה, כאילו אין אלוהים. וכדי לתת הזדמנות נוספת לאלה שלא נדבקו בהקפות הראשונות הקפידו לקיים כך גם את ההקפות השניות. אפשר להניח שהיו לפחות מאות רבות של בתי כנסת כאלה.

למישהו לא ברור שאי אפשר היה להטיל סגר ולסגור את העסקים?! שאי אפשר היה להמשיך לשלם חל"ת ולמוטט את הכלכלה?! שסגרים ואפילו אכיפה מינימלית היו גזרות שאין הציבור יכול היה לעמוד בהן?! למי שקונה את שקרי האופוזיציה לא ברור שאי אפשר היה להמשיך לסגור את מערכת החינוך?! שאי אפשר היה להמשיך בלימודי זום?! שהמשך הפגיעה בילדים ובנוער לא יכולה הייתה לעלות כלל על הדעת, גם לא חודש אחד?!

וכי אנשים לא מבינים לבד שכשיש מיליון עקשנים שלא מוכנים להתחסן, ישנם בהכרח מתים רבים יותר?! שכפי שמדווח משרד הבריאות רוב רובם של המתים והחולים קשה אינם מחוסנים, וודאי לא בחיסון שלישי?! שהממשלה העמידה לרשות הציבור את כל אמצעי ההגנה שהוא נזקק להם, ואין זה אשמתה אם יש מתים רבים יותר?!

מישהו בציבור הישראלי לא מבין לבד שאי אפשר היה לסגור הרמטית את נתב"ג ביולי ואוגוסט, לאסור את הנסיעה של עשרות אלפי חסידים לאומן לראש השנה או לסגור את בתי הכנסת בחגים?! שאי אפשר היה לאסור על עם ישראל לחגוג את חגי תשרי בקרב המשפחה?! שלא רק שהציבור לא היה נשמע להוראות כאלה, אלא שגם לא הוגן לא מוסרי ולא צודק לסגור את החיים לרוב הציבור רק מכיוון שישנם מיליון עקשנים שמסרבים להתחסן.?!

גם ההאשמה שהממשלה התעכבה בהבאת ומתן החיסון השלישי לא מחזיקה מים. אמנם נתניהו המליץ ודחף לעשות זאת, אבל גם הוא יודע היטב שהדבר לא יכול להיעשות בשליפה, שהוא מחייב נוהל מסודר והתייעצות עם מומחי הרפואה, ובמיוחד נוכח העובדה שהיה זה תקדים עולמי. גם אימות החשד שהחיסון השני איבד מתוקפו הצריך זמן. אבל גם אם היה החיסון השלישי ניתן לציבור מיד, המצב לא היה משתנה; רוב החולים הקשים והנפטרים לא חפצו בו כלל וסרבו לקבלו, כאמור. הגעת מנות החיסון ואספקתן לציבור שבוע-שבועיים מוקדם יותר לא הייתה משכנעת אותם לחזור מסורם ולהתחסן.

מופרך ונבזי להאשים את בנט במתים הרבים במקום להודות שהוא קיבל החלטות הגיוניות וקשות ובזמן הראוי, עמד בלחצים להטיל הגבלות וסגרים, ניהל את המערכה בתבונה, באחריות, בשיקול דעת, והשכיל להתמודד עם הגל הרביעי בלי להפסיק את החיים. האם גם בציבור שלנו הכול עניין של נרטיבים, כל שקר יכול להיות מוצג כאמת וכול תסכול מכישלון פוליטי מצדיק רצח אופי ועלילת דם?!

 

 

 

נאום לאומה מהאו"ם

ציוצים ברשת וראיונות מזדמנים אינם מספיקים; עם ישראל רוצה לראות שניצב בראשו מנהיג

בס"ד

ט' בחשוון, תשפ"ב

פורסם במקור ראשון ב- 1.10.21

סוף סוף נשא ראש הממשלה נפתלי בנט נאום לאומה. אמנם רשמית היה הנאום של בנט בעצרת האומות המאוחדות מיועד לכל העולם, אבל למעשה הוא היה מכוון לאוזני הצבור הישראלי.

די ברור מדוע היה צריך בנט להרחיק עד לניו יורק ואת המעמד של עצרת האו"ם כדי לשאת את נאומו הרציני הראשון לאומה. בנט עסוק עד למעלה מראשו בניהול השוטף של המדינה דבר שדורש את כל תשומת ליבו ובמיוחד בעיצומה של המגפה. שטף האירועים וההחלטות הנדרשות ממנו חדשות לבקרים לא מאפשרים לו לשאת את ראשו מעל הנושאים השוטפים ולהסביר לאומה את הרקע וסיבות העומק למדיניותו ולהחלטות הפוליטיות שלו. היציאה לניו יורק לשבוע אפשרה לו לצאת מהביצה הזו.

שנית, נוכח מסע הדה-לגיטימציה ורצח האופי שהוא עובר, אין בחברה הישראלית הקשבה רבה לדבריו. חצי ממנה מביט עליו בעין רעה ולא מוכן לשמוע ממנו דבר. המעמד של עצרת האו"ם יצר את הקשב הנדרש לנאום שכזה.

אבל הסיבה העיקרית לכך שבנט עדיין לא התפנה להסביר את מהלכיו לאומה נעוצה בחסרון אישי שלו. בנט הוא איש עשיה וניהול. הוא לא אידאולוג. בוער בו הצורך להחליט, לעשות, לפעול, אבל לא הצורך להסביר את עצמו. ולא מדובר על מערך של דוברות ויחסי ציבור טכניים שגרתיים; מדובר על התייצבות יזומה ומסודרת נוכח פני האומה להסברת עומק המניעים של מדיניותו ושל החלטותיו הפוליטיות השנויות במחלוקת. עד עתה מתפקד בנט כאיש ניהול; המנהיג שבו, בהנחה ובתקווה שיש בו את הממד הזה, עדיין לא התגלה. הנאום בעצרת האו"ם, שלא היה מזהיר אבל בהחלט ראוי, היה צעד ראשון בכיוון הזה.

בנט הבהיר בנאומו בפירוט את שלושת האתגרים העיקריים שניצבים לדעתו בפני ממשלתו ואת מדיניותו בכל אחד מהם: הראשון הוא כמובן מגפת הקורונה. בנט הסביר מהי האסטרטגיה בה נקט, מה גרם לו לבחור בה, מה מעלותיה ולמה הוא מצפה ממנה. הוא הבהיר מצוין שהאסטרטגיה הזו תואמת את הסיסמה איתה הלך מאז פרוץ המגפה "לא פרנסה –לא מעניין". בנקודה הזו לפחות אי אפשר לטעון שהוא לא עומד בהבטחותיו. הוא עושה הכול כדי לא לעצור את החיים ולא להיכנס לסגרים נוספים. ימים יגידו אם האסטרטגיה של "לחיות בצד הקורונה" הוכיחה את עצמה, וייתכן שאנחנו כבר מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה.

האתגר השני שבנט רואה כניצב בפני ממשלתו הוא התגברות על הקיבעון המתמשך שיצר הקיטוב הפוליטי. את ממשלתו של בנט ניתן לראות כממשלת שיתוף פעולה בין קצוות פוליטיים ודעות מנוגדות. זוהי בהחלט פריצת דרך וניסיון ייחודי, ובדבריו בעצרת האו"ם הסביר בנט את הנימוקים, הטעם ואף הכורח, שהביאו אותו להחליט לקחת על כתפיו את המשימה הזו.

והאתגר השלישי העומד לדעת בנט בפני ממשלתו הוא אתגר הגרעין האיראני. "אם ננסה לחשוב יחד.... אם נשתמש בכל התושייה שלנו, נוכל לנצח. וזה מה שאנחנו נעשה", אמר. למי התכוון בנט במילה "אנחנו" במשפט הזה לא לגמרי ברור. האם הכוונה ב"אנחנו" לאומות העולם כפי שמשתמע מן ההקשר, או ל"אנחנו" מדינת ישראל. העניין נותר מעורפל וייתכן שבכוונה. על כל פנים, בנט הבהיר לאומה שאת איום הגרעין האיראני, שהגיע לשיאו דווקא במשמרת שלו, הוא רואה כאתגר המרכזי עמו על ממשלתו להתמודד.

אבל עוד לפני הפירוט האמור הבהיר בנט לאומה בתמציתיות בפתיחת נאומו מהו כרטיס הביקור האידאולוגי שלו: "אנחנו אומה עתיקת יומין. חזרנו למולדתנו הקדומה. הפחנו רוח חיים בשפתנו הקדומה. שיקמנו את ריבונותנו הקדומה. ישראל היא נס של תקומה יהודית. עם ישראל חי ומדינת ישראל היא ליבו הפועם". אמנם כל אחד מראשי הממשלה הקודמים מאז בן גוריון, ובמיוחד הוא, יכול היה מן הסתם לומר את המילים האלה, אבל כשבנט חובש הכיפה אומר אותן יש להן משמעות מיוחדת. הדגש על "תקומה יהודית", "אומה עתיקת יומין" ו"מולדתנו הקדומה", מעיד על תודעתו ההיסטורית היהודית השורשית של בנט. ישראל בעיניו היא לא רק "מגדלור בלב ים סוער, לפיד של דמוקרטיה", כפי שאמר בפתח דבריו, אלא הרבה יותר מזה; ישראל מבחינתו היא גם מדינה יהודית במלוא משמעות המושג.

בנט לא יכול כמובן להרחיק פעם בחודש לעצרת האו"ם כדי לשאת משם נאום שיסביר לאומה את הרובד העמוק של מדיניותו, אבל ייתכן שכדאי לו לעשות כאן בישראל פעם בחודשיים-שלושה מה שמקובל בארה"ב לעשות אחת לשנה: נאום מצב האומה. רשומות, ציוצים ברשת וראיונות מזדמנים, אינם מספיקים; גם לא מערך דוברות פוליטית טכנית. עם ישראל רוצה לראות שניצב בראשו מנהיג.  

 

 

 

 

הסוכה המפוצלת של הציונות הדתית

במבט קל ניתן לראות שההתפצלות בציונות הדתית בזמננו היא התפלגות לשלוש מפלגות שכל אחת מהן מדגישה את אחד משלושת הדגלים. סיעת "האיחוד הלאומי- תקומה" מדגישה את עניינן של ארץ ישראל וההתיישבות. מפלגת "נעם" מדגישה את ערכה של התורה ו"ימינה" מביאה לידי ביטוי את השאיפה להיות חלק מכלל ישראל ואת הרצון לחזור ולמצוא מכנה משותף בין כל חלקי החברה הישראלית. 

בס"ד

ג בחשוון, תשפ"ב

פורסם לפני שבועיים במקור ראשון (24.9.21) 

"כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", אומרים חז"ל, ובכך מדגישים את אחת המשמעויות העיקריות של חג הסוכות. אין כנראה סוכה ולא בית כנסת בהם לא מוזכרת ונדרשת בימי החג האחדות הכלל ישראלית. אבל לצערנו דרשות, מליצות ודברי תורה לחוד, ומציאות חיינו לחוד. לא רק במעגל הלאומי הרחב אנחנו חיים במציאות של פרוד, מחלוקות קשות ואיבה הדדית, אלא גם במעגל המצומצם יותר, זה של הציונות הדתית. על רקע זה ראוי לנסות לבחון מה קרה לציונות הדתית ואיך הגענו למצב של פיצול ומחלוקות עמוקות כל כך.

בתקופת המפד"ל ההיסטורית, שהפכה בהמשך ל"בית היהודי", הציונות הדתית נשאה כידוע שלושה דגלים: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. במבט קל ניתן לראות שההתפצלות בציונות הדתית בזמננו היא התפלגות לשלוש מפלגות שכל אחת מהן מדגישה את אחד משלושת הדגלים. סיעת "האיחוד הלאומי- תקומה" מדגישה את עניינן של ארץ ישראל וההתיישבות. מפלגת "נעם" מדגישה את ערכה של התורה ו"ימינה" מביאה לידי ביטוי את השאיפה להיות חלק מכלל ישראל ואת הרצון לחזור ולמצוא מכנה משותף בין כל חלקי החברה הישראלית. בכל אחת מן הסיעות קיימים כמובן גם הדגלים האחרים, אלא שהם מקבלים חשיבות משנית יחסית לדגל המרכזי שכל סיעה נושאת.

הסוכה האחת שכל בני הציונות הדתית ראויים לישב בה התפצלה לשלוש סוכות. אבל הסוכה האחת היא החזון הכולל והמקיף של הציונות הדתית, והתפקיד שלקחה על עצמה במסגרת תהליך התחייה של דורותינו. בחזון הזה לא רק שנמצאים כל שלושת הדגלים האמורים יחדיו, אלא הם גם מותנים ותלויים זה בזה. בניגוד לסוכת העולם החרדי, בחזון הציונות הדתית אין תורת ישראל בלי ארץ ישראל ובלי עם ישראל; בניגוד למרכז-שמאל הישראלי, אין בחזון הזה עם ישראל בלי תורת ישראל ובלי ארץ ישראל; ובניגוד לימין הלאומי, אין בו עם ישראל וארץ ישראל, בלי תורת ישראל.

ההתפצלות הזו של הציונות הדתית לשלושה מרכיבים שונים היא תהליך ידוע שמוכר לנו היטב גם מהעולם הפיזי. קרן אור מקורית היא מבחינתנו שקופה ובלתי נתפסת בעין. רק אחרי שהיא פוגשת מנסרה (פריזמה בלעז) היא ננסרת, משתברת ומתפצלת לכל צבעי הקשת שאותם העין האנושית כבר יכולה לקלוט. הצבעים הללו היו שם בקרן המקורית, אלא שבאחדותם הראשונית, הקדומה, הם לא היו יכולים לבוא לידי ביטוי מפורש. ההשתברות לצבעים נפרדים מאפשרת לגלות את כל אחד מהמרכיבים, שלא זכו להבלטה הראויה ולדגש הנפרד בעודם כלולים יחדיו בתוך האור האחדותי הראשוני. אבל גם אחרי התפצלותה של הקרן המקורית והופעתם של כל צבעיה המקוריים בפני עצמם, עדיין בכל צבע קיימים גם כל הצבעים והגוונים האחרים, ועדיין כל אחד מהם הוא רק גלוי של פן אחד מקרן האור המקורית הכוללת. הסוכה, האור הכללי והמקיף, חופפת על כל הגוונים, מעניקה להם השראה, ונותנת להם את כוחם, משמעותם וטעם חייהם. אם יכבה האור המקורי כול הגוונים ייעלמו.

בחזון שעצב הראי"ה קוק, הבניין החומרי שבנתה הציונות הכללית ביישוב הארץ, בהקמת כוח מגן עברי ובהקמת המדינה, הוא רק הקומה הראשונה בתהליך התחייה. בעקבותיו, חזה הרב קוק, תבוא קומה נוספת – על גבי הקומה הראשונה ולא במקומה –שתחזיר את הבניין למקורותיו הישראליים, במובן המקורי של המושג, תקנה לו את משמעותו ההיסטורית היהודית השלמה, ותחדש תרבות המיוסדת על התודעה הישראלית הזו. כל בני הציונות הדתית וכל סיעותיה ופלגיה מחוברים לחזון הזה במידה כזו או אחרת. ומי שרואה בציונות הדתית את הכוח הציבורי האחראי לבניית הקומה השנייה של תהליך שיבת ציון, לא יכול שלא להבין שאם הכוח המוביל בשלב השני של התחייה מפוצל, מפורד ומסוכסך בינו לבין עצמו, התוצאה ניכרת גם במעגל הרחב יותר, הכלל לאומי, בצורה של מחלוקות, שנאות ומלחמת אחים פוליטיות בלתי נגמרת.

שלושת הדגלים המקוריים של הציונות הדתית התפצלו. ניתן להצדיק, לנמק ולבסס את הפיצול הזה ואפשר גם לטהר אותו בק"ן טעמים. כל סיעה יכולה להסביר בקלות מה חסר ברעותיה ומדוע היא חייבת לשמור על ייחודה, לא לשתף עמן פעולה ואף לשלול אותן. אבל זו חוכמה קלה. קלה מידי. לכל אחד מהדגלים האלה חשיבות גדולה אבל בסופו של דבר הוא לא יוכל למלא את תפקידו בלי להתכלל עם דגלים האחרים. רק כך יוכל האור המקורי לסכוך ולשרות על המכלול, להתגלות במלוא הדרו ולמלא את תפקידו ההיסטורי. ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת; כך גם כל בני הציונות הדתית.