בריחה של פעם בדור

הדבר המפתיע ביותר בפרשת בריחת האסירים מכלא גלבוע היא העובדה שהיא נדירה ויוצאת דופן. בריחה של פעם בחמישים שנה.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 17.9.21

בריחת ששת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע היא אירוע שקשה להמעיט מחומרתו. בנוסף לכול הכשלים שבאו לידי ביטוי במקרה הפרטי הזה, הוא גם חשף במערומיה את מערכת בתי הסוהר בישראל כולה, ובמיוחד את מערכת היחסים המעוותת בינה לבין האסירים הביטחוניים.

יחד עם זאת, הדבר המפתיע ביותר בפרשת הבריחה הזו היא העובדה שהיא נדירה ויוצאת דופן. בריחה של פעם בדור. איפה היו "הגיבורים" הפלסטינים האלה בחמישים השנים האחרונות מאז שוחררו יהודה והשומרון. למה לא שמענו על עוד מקרי בריחה שצלחו. ניצבת שב"ס קטי דור ציינה השבוע שבעשור האחרון סוכלו 300 ניסיונות בריחה ותכניות בריחה מבתי הכלא, אבל ניתן להניח שרוב הניסיונות האלה הם ברמה של לחשושים בתאים וכדומה. יושבים להם אלפי "לוחמי חופש וחרות" עשרות שנים בכלא הישראלי, ממעטים לנסות לברוח וודאי שלא מצליחים. לאחרונה למדנו שקשה לזקוף עובדה זו לזכות מצוינותו של שב"ס.

כל זה בולט אף יותר, הרבה יותר, כשנזכרים בבריחות המוצלחות של אנשי המחתרות שלנו מבתי הסוהר ומחנות המעצר של המנדט הבריטי ערב הקמת המדינה. יש צורך בספרים עבי כרס רבים כדי לספר את סיפורי הבריחה האלה של אנשי האצ"ל והלח"י, למרות שמספרם היה קטן בהרבה ממספרם של האסירים הפלסטינים של ימינו ועל אף שמלחמת החרות של המחתרות העבריות לא ארכה אפילו עשור. אנשי המחתרות לא הפסיקו לברוח, ולברוח, ושוב לברוח.

הבריחה הראשונה הייתה כנראה של יצחק שמיר מראשי הלח"י וראש הממשלה לשעבר. בדצמבר 1941 היה שמיר עצור במחנה המעצר מזרעה וברח עם עוד חבר. הבריחה שלו הציתה את דמיונם של חבריו ומיד לאחריה הם ארגנו שני מבצעי בריחה גדולים ממחנה המעצר בלטרון. באותו חודש ברחו 19 מעפילים שהיו עצורים בלטרון ואנשי הלח"י העצורים בלטרון החלו לחפור מנהרה באורך 76 מטרים. הם חפרו במשך תשעה חודשים ולבסוף 20 מהם ברחו דרכה. אוטובוס המתין להם מחוץ לשערי הכלא ופיזר אותם באופן מסודר לבתי אוהדי המחתרת בתל אביב. ככה בורחים.

מבצע הבריחה הגדול והמפורסם ביותר היה פריצת חומות מבצר כלא עכו על ידי אנשי אצ"ל. בחודש מאי 1947, יחידה בת 23 לוחמים של אצ"ל ולח"י בתיאום עם האסירים, פרצה בעזרת חומרי נפץ את חומות כלא עכו והביאה לשחרורם של 41 אסירי מחתרות. אנשי החמאס לא יכולים אפילו לחלום על מבצע כזה. במבצע בריחה אחר, הפעם מבית הסוהר המרכזי בירושלים, ברחו 12 אסירי מחתרות דרך מנהרה. כל זה רק על קצה המזלג.

בעקבות הבריחות ממחנה לטרון החליטו הבריטים להגלות את אסירי המחתרות לאפריקה. 251 אסירים של אצ"ל ולח"י הוטסו על ידי הבריטים באוקטובר 1944 למחנה מעצר באסמרה, אריתריאה. בשנים הבאות הוגלו עוד ועוד אנשי מחתרות לאפריקה. אבל גם שם הם לא נחו לרגע ועסקו בתכנון וביצוע בריחות. יצחק שמיר שנתפס שוב והוגלה לאפריקה, ברח גם משם והגיע דרך אירופה לישראל. חברו יעקב מרידור ברח תשע פעמים(!) ממחנות באפריקה עד שהצליח להגיע דרך אירופה לישראל, אמנם כבר אחרי קום המדינה.

והיו גם בריחות פרטיות וספונטניות. משה סבוראי ז"ל מהלוחמים הידועים והנועזים בלח"י היה קרוב משפחתי. אשתו טובה ז"ל, גם היא לוחמת ידועה, הייתה בת דודתה של אמי. משה ברח כמה וכמה פעמים. אחת מהן הייתה ממחנה המעצר מזרעה. משה נזקק לטיפול שיניים ונשלח לרופא בחיפה בליווי שני סרג'נטים בריטיים. כשהגיעו לרופא נאמר להם שהתור ארוך ושעליהם להמתין. משה לא החמיץ את ההזדמנות והזמין את שני הבריטים לבירה על חשבונו בבית קפה בעיר. אחרי שהשקה אותם כדבעי, בקש יפה רשות ללכת לשירותים. בשירותים היה חלון קטן. משה ברח דרכו והגיע לבית של משפחת אמי ז"ל בחיפה. אמי, שהייתה אז נערה בת 16 ולבד בבית, פתחה לו את הדלת והוא נשאר בבית עד הערב. בערב הגיעו חברים לאסוף אותו. אחרי חודשים הוא נתפס, נכלא שוב, וברח שוב בבריחת ה-12 מבית הסוהר בירושלים. יש עשרות סיפורים כאלה של בריחות יחידים. כל אחד מרתק ומעורר השראה יותר מחברו.

כך שהבריחה של זכריא זבדי וחבריו לא מרשימה בכלל וסופה מעיד על תחילתה. נפנופי הכפיות ושמחתם של הפלסטינים בעקבותיה היא שמחת עניים. כן, הבריחה מחייבת רוויזיה מקיפה בבתי הכלא שלנו, אבל אין שום צורך להתפעל ממנה. וודאי לא לפתוח כמקובל אצלנו בפסטיבל של הלקאה עצמית. קצת פרופורציות. היא מעידה בעיקר על אפסותם של האסירים הפלסטינים ועל ההבדל הגדול שביניהם לבין לוחמי החרות שלנו. זה לא רק עניין של נרטיבים שונים. שני המאבקים האלה באים ממקום אחר לחלוטין, מונעים משאיפות אחרות לגמרי ונושאים בשורה ומשמעות שונות. לכן הם גם נראים כל כך שונים.

 

מה שהיה כבר לא יהיה

ייתכן שמורכבות הממשלה הנוכחית תכריעה אותה והיא תיפול, אבל מי שמשלה את עצמו שנפילה כזו תחזיר את נתניהו והקואליציה שלו, ושהכול יחזור לקדמותו, לא קורא נכון לא רק את המפה הפוליטית הטקטית, אלא גם לא את מפת השינויים המבניים העמוקים.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 10.9.21

אין ספק שהאירוע המשמעותי בשנה האחרונה בתחום הפוליטי היה הקמת ממשלת בנט-לפיד. מה שמדהים הוא שהאופוזיציה עדיין מתכחשת למציאות הזאת. היא בטוחה שהממשלה הנוכחית היא בבחינת תאונה בלבד, וששום סיבות עומק לא עומדות בבסיסה. מבחינתה מדובר בקוניוקטורה פוליטית שמבוססת על שקרים, הונאה, תאוות שלטון בלתי מרוסנת וצרכים פוליטיים אישיים. מכיוון שכך היא בטוחה שהממשלה הזו עומדת ליפול בכל רגע. עניין של זמן בלבד, ונתניהו יחזור לראשות הממשלה, הקואליציה שלו תשתקם והכול ישוב למקומו בשלום. לכן היא גם לא טורחת לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמה במה שגתה. מבחינת האופוזיציה היא לא שגתה בדבר; גנבו לה את השלטון במרמה.

ולא מדובר על חשבון נפש במישור הפוליטי הטקטי, שבו די ברור שמה שגרם לנפילת נתניהו היו הרדיפות. לא, לא הרדיפות התקשורתיות והמשפטיות המכוערות; הן דווקא גבשו סביבו את הבסיס הפוליטי שלו וחיזקו אותו. הרדיפות שהפילו את נתניהו הן רדיפותיו שלו את רוב שותפיו ובעלי בריתו, הן מהליכוד והן מהציונות הדתית. אבל אפילו גאון כמוהו לא היה מצליח להפיל את עצמו בלי קצת עזרה מידידו בצלאל סמוטריץ'.  סמוטריץ' התעקש "להיות צדיק הרבה" והביא לא רק לנפילת נתניהו והקואליציה שלו, אלא גם הכתיר את בנט והכניס את רע"ם לממשלה. מאז הוא לא מפסיק להכות על חטא בחמת זעם על החזה של בנט, בתקווה לטשטש את אחריותו.

חשבון הנפש החשוב יותר שחובה על האופוזיציה לעשות הוא בפרספקטיבה הפוליטית הרחבה יותר. היא לא יכולה להמשיך להתכחש לעובדה שקואליציית נתניהו לא הצליחה לנצח את השמאל ולהקים ממשלה יציבה במשך ארבע מערכות בחירות רצופות. הכישלון הזה לא היה מקרה ולא תאונה. הוא נובע מתהליכי עומק ושינויים מבניים היסטוריים בפוליטיקה הישראלית, ועד שהאופוזיציה לא תסיק מהם את המסקנות המתבקשות, היא לא תחזור לשלטון.

גם ברמת הניתוח הזו מי שהפיל את נתניהו זה הוא עצמו. גדולתו של נתניהו הייתה הצלחתו בבלימת תהליך אוסלו. לשם כך הוא השתמש בשתי זרועות. באחת הוא השכיל לאחד את כל הכוחות "היהודיים" לכדי קואליציה מגובשת והומוגנית שניצבה כצוק איתן מול השמאל. בשנייה הוא עשה דמוניזציה לשמאל והצליח לשכנע את הציבור שהשמאל כולו קיצוני, מסוכן ובלתי אחראי. ללא קיטוב ופוליטיקה של לעומתיות וניגוד, לא היה נתניהו בולם את התהליך.

נתניהו הצליח במשימתו ההיסטורית והציל את מדינת ישראל, אבל בכך הוא כרת את הענף שישב עליו. בעשור הראשון אחרי אוסלו הפוליטיקה שלו הייתה חיונית. גם בתקופת אובמה היה לה עדיין צידוק. אבל ככל שתוצאות ההתנתקות התבהרו והציבור הישראלי הבין דרך הרגליים מה משמעותה של מדינה פלסטינית, הלכה הפוליטיקה הלעומתית של נתניהו והפכה מהפתרון לבעיה. ככול שהלך רעיון שתי המדינות ואיבד את התמיכה הציבורית, כבר לא היה צורך בפוליטיקה של קיטוב.

ככול שהלעומתיות הפכה מיותרת וחסרת צידוק היא נעשתה למלאכותית ולכן לקיצונית, ארסית ורעילה יותר. וככל שהיא הוסיפה לזרוע מתח, פירוד ושנאה הדדית בציבור, היא עוררה מגמה הפוכה של שאיפה לאיחוי הקרעים, לשיתוף פעולה לחיפוש מכנה משותף. ארבע מערכות הבחירות המתישות ומלאות הסתה הדדית הבהירו לציבור שאין טעם להמשיך בעימות ובקיטוב והעצימה את השאיפה ההפוכה. אבל נתניהו לא מכיר פוליטיקה אחרת ולכן הוא ממשיך ללבות את הניגודים, וכך גם ראשי מפלגות הגוש שלו. הקיטוב, הלעומתיות, שלילת הצד השני ודמוניזציה שלו, יוצרים את האנרגיות מהן בנויה הפוליטיקה שלהם והם מקור כוחם.

אחרי עיבור ממושך של ארבע מערכות בחירות מתישות נולדה הממשלה הזאת והיא עדיין בבחינת פגה. אין ספק שהיא בעייתית ושברירית מאוד וקשה להעריך כמה זמן תחזיק מעמד. היא בנויה על שני אילוצים פוליטיים קשים לעיכול והם ההישענות על רע"ם והניגוד שנוצר בינה לבין הציבור המסורתי של מצביעי הליכוד. אבל אלו אילוצים פוליטיים זמניים ומקריים שאינם נובעים מעצם מהותו של המהלך ההיסטורי שהיא מביאה לידי ביטוי. מי ששופט אותה רק לפי שני אלה, לא מבין עדיין את עומק הבסיס ההיסטורי שלה ואת הצורך העמוק שהיא מייצגת.

ייתכן שמורכבות הממשלה הזו תכריעה אותה והיא תיפול, אבל מי שמשלה את עצמו שנפילה כזו תחזיר את נתניהו והקואליציה שלו, ושהכול יחזור לקדמותו, לא קורא נכון לא רק את המפה הפוליטית הטקטית, אלא גם לא את מפת השינויים המבניים העמוקים המתוארים כאן. גם החלק התורני של הציונות הדתית, שלה יש תפקיד מפתח ביצירת המכנה המשותף החדש בציבוריות הישראלית, לא עיכל את השינוי. הוא עדיין פוחד לצאת מן הבונקר וממשיך להגביר את הקיטוב.

 

 

  

 

צה"ל זקוק לרוח אחרת

בראל שמואלי הי"ד איננו קורבן של כשלים נקודתיים כאלה או אחרים. הוא קורבן של תהליכי עומק היסטוריים שהביאו למצב הבלתי נסבל שצה"ל נמצא בו היום ברוב החזיתות.

בס"ד

י"א בתשרי, תשפ"ב

(פורסם במקור ראשון לפני שבועיים, כ"ו באלול, תשפ"א)

התחקירים הנערכים בעקבות התקרית בגבול רצועת עזה שהביאה למותו של הלוחם בראל שמואלי הי"ד יביאו מן הסתם למציאת הש"ג האשם. הם וודאי ימצאו שעיר לעזאזל בדמות מ"פ או מג"ד שטעו בשיקול הדעת במקרה הספציפי הזה. ייתכן שהם גם יפיקו לקחים בעניינים מבצעיים טכניים כמו שינוי טווח הפתיחה באש או הגדלת שדה הראיה של הלוחמים. אבל אלה לא ישיבו את בראל לחיים ולא יחסכו את חיי לוחמינו בעתיד.  

בראל איננו קורבן של כשלים נקודתיים כאלה או אחרים. הוא קורבן של תהליכי עומק היסטוריים שהביאו למצב הבלתי נסבל שצה"ל נמצא בו היום ברוב החזיתות. כדי לשנות את המצב באמת, יש צורך להבין את מישורי העומק האלה, לחתור לטיפול שורש ולא להסתפק במסקנות מבצעיות.

בראל הוא קורבן לתהליך התנוונותו של צה"ל, שהפך מצבא יוזם, מעז ומנצח, לצבא נסוג, מהסס ומתחפר. צה"ל של ימינו הוא צבא בינוני, מסורבל, טכני וחסר מעוף והשראה. פה ושם אמנם יש בצה"ל הברקות צבאיות טקטיות, ואולי בחיל האוויר המצב טוב יותר, אבל בסך הכול צה"ל הוא צבא מתגונן ומתמגן, שממוקד בשמירת חיי חייליו יותר מאשר בהכרעות וניצחונות.

בראל הוא גם קורבן של מערכות המשפט הישראליות, האזרחית והצבאית, שכבר שנות דור קושרות את ידיו של צה"ל ולא מאפשרות לו להתמודד עם המציאות שמסביבו. מפקדיו חוששים מהפצ"ר יותר מאשר מראשי החמאס. בניצוחו של בג"ץ הן כופות עלינו ערכי מוסר מסולפים שהם ההיפך הגמור מתורת חיים. אי אפשר לנצח את הטרור בידיים כבולות.

בראל הוא גם קורבן למדיניות שגויה בת עשרות שנים, לאשליות הנסיגות והשלום. היו מי שחשבו שנסיגות, התנתקויות, נטישת ישובים ומתיישבים והפקרת ארץ ישראל יביאו להחלשת הטרור, אבל כצפוי הן רק עודדו, חיזקו והעצימו אותו. המצב המביך, הבלתי אפשרי וחסר הסיכויים, בו נמצאים היום צה"ל וחייליו בגבול רצועת עזה, הוא פרי התכחשות ובריחה מהמציאות, של ממשלות ישראל משמאל ומימין במשך שנות דור. כשטיפש זורק אבן לבאר אלף חכמים לא יכולים להוציא אותה.

ובראל הוא גם קורבן של תודעת השכול שלנו. עם שלא מוכן ולא מסוגל לספוג את הקורבנות המתבקשים כדי להגן על חייו; עם שמשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד; עם שבמקרה בו יהיה צורך בפעולה משמעותית ברצועת עזה יתחיל לזעוק עד לב השמיים אחרי עשר קורבנות ראשונים, לא מותיר לצה"ל ברירה אלא להתבצר סביב חומות ביטון ומכשולים, ולשלם על כך מידי פעם מחיר בחיי חייליו.

אבל המישורים הללו אינם הסיבה השורשית לשיתוק הלאומי שבא לידי ביטוי בהריגתו של בראל שמואלי הי"ד; אלה רק הסימפטומים. הסיבה העמוקה, סיבת הסיבות, היא שקיעת הרוח הציונית, זו שהייתה כאן בדורות הראשונים והתנדפה. לחלל הריק שנוצר חדרו כל הרוחות הרעות שחלקן מנויות למעלה. זהו מקור הכשל, ואת זה ניתן לתקן רק על ידי החדרת רוח אחרת בצה"ל ובמערכת הביטחון.

צה"ל זקוק לא רק לרעיונות חדשים ואנרגיות רעננות; אפילו לא רק לאסטרטגיה חדשה. הוא זקוק לרוח אחרת, למנהיגות אידאליסטית ומאמינה. הוא לא יוכל בלי רוח של אמונה וביטחון בצדקת הדרך שתחליף את הרוח של קרייריזם מקצועיות ומצוינות. רוחו של צה"ל חייבת להתחבר מחדש לתודעה ההיסטורית הישראלית המקורית, למסורת ישראל ותורתו ולרוח של דבקות בארץ ישראל.

הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי בהחלט בולט בכישוריו ובאיכויותיו, אבל הוא לא יוכל להביא את הרוח החדשה שצה"ל זקוק לה. הוא לבדו לא מסוגל להתמודד עם בעיות עומק שורשיות במישור של הרוח, התודעה והערכים. זו איננה משימה של איש אחד אלא של חברה שלמה.

צה"ל זקוק לרוח האמונית הנושבת היום במוסדות חינוך מהסוג של המכינה בעלי. רק כשבוגריה יתקדמו בסולם הדרגות והתפקידים, בתקווה שלא ימשיכו להיחסם על ידי גורמים כאלה ואחרים, תתחיל הרוח הזו להפוך לנחלת צה"ל כולו. אבל השינוי הזה מחייב גם שינוי בהנהגת האומה. כל עוד ההנהגה כולה איננה חיה בתודעה אמונית ולא מובילה מהפכה תודעתית בחברה הישראלית, אי אפשר יהיה לחדש את ימיו של צה"ל כקדם.

לצערנו הציבור האמוני, לפחות החלק התורני והמשמעותי יותר שלו, עדיין לא שואף ולא חותר להנהגת האומה, למרות שהוא יכול היה להיות חלק ממנה ממש היום. הוא עדיין לא משוחרר מתפיסות עולם מגזריות ובריתות פוליטיות ישנות. הוא עדיין עסוק בלמדוד לציבור הישראלי את אורך השרוולים ואת גודל הכיפות ועדיין לא מוכן לקבל עליו אחריות לקדם את החברה הישראלית מציונות של קיום לציונות של ייעוד.

בראל שמואלי הי"ד הוא קורבן של כל התהליכים האלה. אם קורבנו יעלה לשמיים, יפתח שם את מבועי החרות והתחייה וישחרר אותנו מהקיבעונות האלה, קורבנו לא יהיה לשווא.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צה"ל זקוק לרוח אחרת

הלוחם בראל שמואלי איננו קורבן של כשלים נקודתיים כאלה או אחרים. הוא קורבן של תהליכי עומק היסטוריים שהביאו למצב הבלתי נסבל שצה"ל נמצא בו היום ברוב החזיתות.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 3.9.21

התחקירים הנערכים בעקבות התקרית בגבול רצועת עזה שהביאה למותו של הלוחם בראל שמואלי הי"ד יביאו מן הסתם למציאת הש"ג האשם. הם וודאי ימצאו שעיר לעזאזל בדמות מ"פ או מג"ד שטעו בשיקול הדעת במקרה הספציפי הזה. ייתכן שהם גם יפיקו לקחים בעניינים מבצעיים טכניים כמו שינוי טווח הפתיחה באש או הגדלת שדה הראיה של הלוחמים. אבל אלה לא ישיבו את בראל לחיים ולא יחסכו את חיי לוחמינו בעתיד.  

בראל איננו קורבן של כשלים נקודתיים כאלה או אחרים. הוא קורבן של תהליכי עומק היסטוריים שהביאו למצב הבלתי נסבל שצה"ל נמצא בו היום ברוב החזיתות. כדי לשנות את המצב באמת, יש צורך להבין את מישורי העומק האלה, לחתור לטיפול שורש ולא להסתפק במסקנות מבצעיות.

בראל הוא קורבן לתהליך התנוונותו של צה"ל, שהפך מצבא יוזם, מעז ומנצח, לצבא נסוג, מהסס ומתחפר. צה"ל של ימינו הוא צבא בינוני, מסורבל, טכני וחסר מעוף והשראה. פה ושם אמנם יש בצה"ל הברקות צבאיות טקטיות, ואולי בחיל האוויר המצב טוב יותר, אבל בסך הכול צה"ל הוא צבא מתגונן ומתמגן, שממוקד בשמירת חיי חייליו יותר מאשר בהכרעות וניצחונות.

בראל הוא גם קורבן של מערכות המשפט הישראליות, האזרחית והצבאית, שכבר שנות דור קושרות את ידיו של צה"ל ולא מאפשרות לו להתמודד עם המציאות שמסביבו. מפקדיו חוששים מהפצ"ר יותר מאשר מראשי החמאס. בניצוחו של בג"ץ הן כופות עלינו ערכי מוסר מסולפים שהם ההיפך הגמור מתורת חיים. אי אפשר לנצח את הטרור בידיים כבולות.

בראל הוא גם קורבן למדיניות שגויה בת עשרות שנים, לאשליות הנסיגות והשלום. היו מי שחשבו שנסיגות, התנתקויות, נטישת ישובים ומתיישבים והפקרת ארץ ישראל יביאו להחלשת הטרור, אבל כצפוי הן רק עודדו, חיזקו והעצימו אותו. המצב המביך, הבלתי אפשרי וחסר הסיכויים, בו נמצאים היום צה"ל וחייליו בגבול רצועת עזה, הוא פרי התכחשות ובריחה מהמציאות, של ממשלות ישראל משמאל ומימין במשך שנות דור. כשטיפש זורק אבן לבאר אלף חכמים לא יכולים להוציא אותה.

ובראל הוא גם קורבן של תודעת השכול שלנו. עם שלא מוכן ולא מסוגל לספוג את הקורבנות המתבקשים כדי להגן על חייו; עם שמשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד; עם שבמקרה בו יהיה צורך בפעולה משמעותית ברצועת עזה יתחיל לזעוק עד לב השמיים אחרי עשר קורבנות ראשונים, לא מותיר לצה"ל ברירה אלא להתבצר סביב חומות ביטון ומכשולים, ולשלם על כך מידי פעם מחיר בחיי חייליו.

אבל המישורים הללו אינם הסיבה השורשית לשיתוק הלאומי שבא לידי ביטוי בהריגתו של בראל שמואלי הי"ד; אלה רק הסימפטומים. הסיבה העמוקה, סיבת הסיבות, היא שקיעת הרוח הציונית, זו שהייתה כאן בדורות הראשונים והתנדפה. לחלל הריק שנוצר חדרו כל הרוחות הרעות שחלקן מנויות למעלה. זהו מקור הכשל, ואת זה ניתן לתקן רק על ידי החדרת רוח אחרת בצה"ל ובמערכת הביטחון.

צה"ל זקוק לא רק לרעיונות חדשים ואנרגיות רעננות; אפילו לא רק לאסטרטגיה חדשה. הוא זקוק לרוח אחרת, למנהיגות אידאליסטית ומאמינה. הוא לא יוכל בלי רוח של אמונה וביטחון בצדקת הדרך שתחליף את הרוח של קרייריזם מקצועיות ומצוינות. רוחו של צה"ל חייבת להתחבר מחדש לתודעה ההיסטורית הישראלית המקורית, למסורת ישראל ותורתו ולרוח של דבקות בארץ ישראל.

הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי בהחלט בולט בכישוריו ובאיכויותיו, אבל הוא לא יוכל להביא את הרוח החדשה שצה"ל זקוק לה. הוא לבדו לא מסוגל להתמודד עם בעיות עומק שורשיות במישור של הרוח, התודעה והערכים. זו איננה משימה של איש אחד אלא של חברה שלמה.

צה"ל זקוק לרוח האמונית הנושבת היום במוסדות חינוך מהסוג של המכינה בעלי. רק כשבוגריה יתקדמו בסולם הדרגות והתפקידים, בתקווה שלא ימשיכו להיחסם על ידי גורמים כאלה ואחרים, תתחיל הרוח הזו להפוך לנחלת צה"ל כולו. אבל השינוי הזה מחייב גם שינוי בהנהגת האומה. כל עוד ההנהגה כולה איננה חיה בתודעה אמונית ולא מובילה מהפכה תודעתית בחברה הישראלית, אי אפשר יהיה לחדש את ימיו של צה"ל כקדם.

לצערנו הציבור האמוני, לפחות החלק התורני והמשמעותי יותר שלו, עדיין לא שואף ולא חותר להנהגת האומה, למרות שהוא יכול היה להיות חלק ממנה ממש היום. הוא עדיין לא משוחרר מתפיסות עולם מגזריות ובריתות פוליטיות ישנות. הוא עדיין עסוק בלמדוד לציבור הישראלי את אורך השרוולים ואת גודל הכיפות ועדיין לא מוכן לקבל עליו אחריות לקדם את החברה הישראלית מציונות של קיום לציונות של ייעוד.

בראל שמואלי הי"ד הוא קורבן של כל התהליכים האלה. אם קורבנו יעלה לשמיים, יפתח שם את מבועי החרות והתחייה וישחרר אותנו מהקיבעונות האלה, קורבנו לא יהיה לשווא.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא השואה היא סלע קיומנו

לא פרגמטיזם דרוש ליאיר לפיד בניהול מדיניות החוץ של ישראל, אלא ראייה היסטורית רחבה יותר, שבה נושא השואה יפסיק להיות חזות הכול והבסיס העיקרי למשמעות המפעל הציוני.

 

בס"ד

פורסם ב-27.8.21 במקור ראשון

נכונותו של שר החוץ יאיר לפיד להחריב את מערכת היחסים של ישראל עם פולין על רקע החוקים הבעייתיים שפולין אימצה בשנים האחרונות, הן בקשר לרכוש והן בקשר לאחריות של העם הפולני לשואה, מעלה הרבה סימני שאלה. בשבוע שעבר ניסה חגי סגל להסביר כאן שמסיבות מדיניות מעדיף לפיד לקדם את מערכת היחסים של ישראל עם מדינות מערב אירופה, שתומכות בפלסטינים, על פני המשך הברית שגיבש ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו עם מדינות מזרח אירופה.

אבל נראה שלהתעקשות הזו של לפיד מול פולין קיים מניע אחר, והוא קשור ליחסו המיוחד לשואה. "יאיר רגיש מאוד לשואה", ציטט סגל מקורות בסביבת ראש הממשלה, ונראה שרגישות זאת היא המפתח להבנת מדיניותו של לפיד. יחסו של לפיד לשואה מבוסס על שני רבדים והוא איננו שליפה מן המותן. הראשון הוא האישי-משפחתי. טומי לפיד, אביו של יאיר, עבר את מאורעות השואה כילד בעיירת מולדתו בהונגריה ובהמשך בבירה בודפשט. אביו, סבו של יאיר, נרצח על ידי הנאצים. טומי ואמו ניצלו בנס מובהק מידיהם של נאצים ופשיסטים הונגריים, רגע לפני שנורו על גדות הדנובה. זו המסורת עליה גדל יאיר לפיד, אלה כנראה היו הסיפורים בבית, זהו המטען אותו קיבל מאביו והמסורת הזו הוטבעה בעומק נפשו. בשביל יאיר לפיד השואה איננה היסטוריה והוא איננו זקוק לביקור ב"יד ושם" או סיור במחנות ההשמדה בפולין כדי לזכור אותה. היא צרובה בד.נ.א. שלו. כשהוא רואה לנגד עיניו את הפולנים, הוא ניזכר בפשיסטים ההונגרים שהתכוונו לרצוח את אביו וסבתו. והוא לא מוכן לשכוח ולא לסלוח.

אבל זה לא רק עניין אישי. יאיר לפיד הוא ציוני במלוא מובן המילה. הוא לא שייך לחוגי השמאל הפוסט ציוני של עיתון "הארץ", שמעדיפים היום את ברלין על תל אביב. ויאיר לפיד הוא ציוני לטוב ולמוטב. יש לזכור שהמניע העיקרי של הציונות הקלאסית היה שלילי – הבריחה מן האנטישמיות. עבור ציוני מהסוג של יאיר לפיד האנטישמיות והשואה הם מקור האנרגיות הציוניות והלאומיות שלהם. הן מהוות את ההסבר לשאלה מה אנחנו עושים כאן ולמה מדינת ישראל חשובה כל כך. הן שנותנות תשובה לשאלת משמעות חיינו כאן כאומה ונותנות טעם לתחייה. לכן, בניגוד לרבים אחרים המשתייכים למחנה הפוליטי שלו, זכר השואה קדוש בעיניו והוא לא מוכן להתפשר עליו. הוא רואה בו את אחד מסלעי קיומנו. מבחינתו הרס היחסים עם פולין על רקע הכחשת חלקם של הפולנים בשואה איננו עניין למשא ומתן או שיקולים מדיניים פרגמטיים, בדיוק כפי שציוני המאמין בארץ ישראל השלמה, יהיה מוכן להחריב את היחסים עם מדינות האיחוד האירופי למען החלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון.

עם כל זאת, למרות שלאור הסבר זה עמדתו של לפיד מול הפולנים לא רק שאיננה תמוהה אלא אף מעוררת הערכה, היא עדיין נותרת בעייתית. יחסי החוץ של ישראל עם מדינות אירופה לא יכולים להתבסס על העבר. אבל לא פרגמטיות מתוך טשטוש העבר היא החלופה למדיניות של יאיר לפיד, כפי שהציעו כאן חגי סגל ואחרים, אלא גישה אמונית לשואה.

גישה אמונית לשואה איננה שוכחת את העבר וגם איננה סולחת עליו, אבל גם לא שבויה בו. הציונות האמונית, בניגוד לציונות הקלסית, איננה ציונות שלילית במובן זה שבסיסה הוא בריחה מהאנטישמיות. לא אלה האנרגיות שלה. היא נושאת עיניה לעתיד וממוקדת ביצירה חיובית של תרבות יהודית המחוברת למסורת הארוכה של עמנו מאז אברהם אבינו ומשה רבנו. ממבט כזה השואה ולקחיה נותרים בעינם אבל מקבלים משמעות אחרת. היא לא נתפסת על בסיס אוניברסלי אלא לאור הייחוד הישראלי. כך היא גם מקבלת משקל אחר. היא כבר לא מקור האנרגיות העיקרי של הציונות, ולכן גם לא קנה המידה העיקרי לעיצוב מדיניותה.

יאיר לפיד רואה עצמו כמייצג של היהדות החילונית ושל הציונות הקלסית וזה לגמרי לגיטימי. אבל על בסיס תודעה כזו קשה להמתיק את הדינים ולהכניס לפרופורציות את לקחי השואה. ככול שיאיר לפיד ותומכיו, שהם יהודים וציונים טובים לכל דבר, יתחברו יותר למסורת ישראל, הציונות שלהם תהפוך עשירה, עמוקה וחיובית יותר. וככול שהיא תעמיק בערך החיובי של התחייה, ולא תסתפק בלהיות "עם ככול העמים", היא תוכל להביט בעיניים אחרות על השואה. לא פרגמטיזם דרוש ליאיר לפיד בניהול מדיניות החוץ של ישראל, אלא ראייה היסטורית רחבה יותר, שבה נושא השואה יפסיק להיות חזות הכול והבסיס העיקרי למשמעות המפעל הציוני. הציונות איננה בריחה מהאנטישמיות אלא חזרת העם היהודי לעצמו – לארצו, לערכיו, לתודעתו ההיסטורית, לתרבותו ולמסורת שלו. מבט כזה איננו שוכח את השואה, אבל גם לא שבוי בבעייתיות שלה.

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אש ביער, הירוקים שותקים

מיגור טרור ההצתות צריך לאחד את כל הקשת הפוליטית. הן השמאל, שהגנת הסביבה חשובה לו, והן הימין, שארץ ישראל והממד הלאומי חשובים לו, חייבים להתאחד ולנקוט בכל האמצעים שיביאו לחיסול התופעה. 

בס"ד

פורסם ב-20/8/21 במקור ראשון

"אין ספק, השריפה הוצתה בידי אדם", הצהיר השבוע טפסר נסים טוויטו, ממפקדי שירותי הכבאות, בעקבות הדליקה הגדולה בהרי ירושלים. גם אם עדיין טרם התברר סופית אם מדובר בהצתה או ברשלנות, ברור לכולם שחלק גדול מהדלקות שפורצות בשנים האחרונות בישראל ומכלות את יערות ארצנו מוצתות על ידי גורמי טרור. גם הטרור עובר מוטציות; טרור מתאבדים, דריסה, סכינים, ועכשיו הצתות. אין שום דרך אחרת להסתכל על התופעה, והגיע הזמן להסיק את המסקנות ולהתמודד עם המוטציה הזו בכלים המתאימים.

על הרקע הזה, הצהרתה של תמר זנברג השרה להגנת הסביבה נשמעה מעט מוזרה. "אני פועלת כדי שמדינת ישראל תכריז על מצב חירום אקלימי. עלינו להגדיר את משבר האקלים כאיום אסטרטגי", הכריזה זנברג בעת ביקור במוקד השריפה. "זה מצריך מאתנו היערכות אחרת לגמרי לאסונות האקלים הממשמשים ובאים". לא במקרה התעלמה זנברג מהסיבה האמתית לדליקות. יש לה מקום חם בלב לעניין הפלסטיני והיא מזדהה אתו, ולכן מתחמקת מלקרוא לילד בשמו. הרבה יותר נוח לה לשאת עיניים לשמיים ולהתלות במטפיזיקה של החור באוזון, מאשר לקרוא את הכתובת שעל הקיר. אבל לא, זנברג, זהו לא משבר האקלים שהפך לאיום אסטרטגי. לפחות לא במקרה זה. זהו הטרור הפלשתיני.

גם חה"כ מוסי רז ממר"ץ חשף את הסתירה שמפלגתו נקלעה אליה, כאשר ניסה גם הוא להרחיק עדותו וצייץ: "עכשיו, לנוכח האסון הנורא, יש לקדם נטיעת עצים מקומיים (אלון, אלה, כליל החורש וגם כרמי זיתים וענבים) במקום האורן הדליק כל כך הגדל באזורים קרים ופחות מתאים לנו". אמת, אבל לא כל האמת.

כל עוד הייתה זנברג חברת כנסת מהאופוזיציה, היא הייתה יכולה להרשות לעצמה לראות כל בעיה מהזוית הצרה של משבר האקלים. זה אופנתי מאוד, זה תקין פוליטית, וזו דרך בטוחה לצבור קולות בשמאל. אבל בתור השרה להגנת הסביבה, מוטל עליה להיישיר מבט למציאות ולהגן על הסביבה. ההצתות האלה מהוות נזק אדיר בדיוק בתחום שהיא מופקדת עליו. גם אם בדרך כלל השרפות אינן מכלות בתים ורכוש ואינן גובות חיי אדם, עדיין עולים באש עשרות אלפי דונמים של חורש שהם לבושה הטבעי של ארצנו. הם גם הריאה הירוקה שלנו, ומשמשים כפינות נופש ופנאי. שלא לדבר על זיהום האוויר שנוצר עקב השריפות ועל הנזק לאטמוספירה של כדור הארץ כולו. בתפקידה הנוכחי היא כבר לא יכולה להרשות לעצמה להעדיף את הגנת הפלסטינים על הגנת הסביבה.

גם קולם של הארגונים הירוקים היה צריך להישמע עכשיו מסוף העולם ועד סופו. הם היו אמורים להזדעזע עד עמקי נשמתם משריפות הענק האלה ומההצתות שגורמות לחלק גדול מהן, ולהילחם בהן לפחות באותה נחישות שנוקטים ארגוני הנשים במאבקם באלימות במשפחה. הרי בשם ההגנה על הסביבה הם יודעים לתקוע מקלות השכם הערב לכל פרויקט במדינה ולכל יוזמה של הקמת ישובים והפרחת השממה. רבים מהארגונים הירוקים הם גם ארגוני שמאל; אין חדש בחשד שהפעילות שלהם למניעת יישוב הארץ ופיתוחה נועדה להחליש את האחיזה של עם ישראל בארצו, ולאו דווקא, או לפחות לא רק, להגנת הסביבה, איננו חדש. שתיקתם נוכח ההצתות מחזקת את החשד.

הן השרה זנדברג והן הארגונים הירוקים חייבים למלא עכשיו את תפקידם. חובה עליהם להציב את המאבק בטרור ההצתות בראש מעיניהם על אף נטייתם הטבעית לתמוך במאבק הפלסטיני, גם אם לא בטרור. מלחמת חורמה בטרור ההצתות היא צו השעה ואינטרס טבעי בכל הקשת הפוליטית. הארגונים הירוקים אמורים לארגן הפגנות ענק שיעלו למודעות הציבור את הצורך להיאבק בהצתות עד שהתופעה תיעלם מחיינו ומארצנו. מתמר זנדברג אפשר לצפות לדפוק בכל כוחה על שולחן הממשלה ולתבוע ממנה לפעול מיד בכל עוצמתה למיגור התופעה, ומשני צדי הקו הירוק.

המאבק בטרור ההצתות חייב להפוך לאחת המשימות המרכזיות של הממשלה הנוכחית. יש לה את כל הכלים לעשות זאת. ראש הממשלה צריך להטיל את המשימה על השב"כ. אם השב"כ ידע להתמודד עם המוטציות הקודמות של הטרור הפלסטיני, אין שום סיבה שלא יוכל למוטציה הנוכחית. מיגור טרור ההצתות צריך לאחד את כל הקשת הפוליטית. הן השמאל, שהגנת הסביבה חשובה לו, והן הימין, שארץ ישראל והממד הלאומי חשובים לו, חייבים להתאחד ולנקוט בכל האמצעים שיביאו לחיסול התופעה.