ממשלת צמצום רווחים

זו הבשורה הגדולה: המשך הקו המדיני הביטחוני הקיים על ידי מפלגות השמאל והשמאל מרכז הופך אותו לקונצנזוס לאומי.

בס"ד

י"ג בתמוז, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

כשחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' כיהן כשר התחבורה הוא זכה לשבחים מכול הקשת הפוליטית. גם משמאל הודו שהוא נמרץ, יעיל, ענייני וממלכתי. הם הופתעו מכך שהפקקים בין נתניה לתל אביב עניינו אותו לא פחות מאשר אלה שבין גוש עציון לירושלים.

הדיסוננס הזה שבין הפוליטיקאי לתדמיתו נוצר משתי סיבות. כל עוד חבר הכנסת יושב בספסלים האחוריים, הוא מתמחה באמירות פרובוקטיביות ובהנפקת סיסמאות; התקשורת מתמקדת בהן וזה מה שמעצב את תדמיתו. כאשר הוא מקבל עליו אחריות לאומית בלשכת השר, הוא מתגלה כממלכתי ואחראי. אבל הדיסוננס הזה נוצר גם מהצד השני. כל עוד היה סמוטריץ' חבר כנסת מן השורה, השמאל ראה בו אדם קיצוני ומשיחי ויצר לגביו דמוניזציה; כאשר כיהן במשרד התחבורה, השמאל היה יכול להכיר באיכויותיו.

כך קרה גם באשר לראש הממשלה נפתלי בנט בעת שכיהן במשרד הביטחון. לא רק במערכת הביטחון שיבחו את תפקודו, אלא הציבור כולו התרשם ממנו עמוקות בעת הגל הראשון של הקורונה. בניגוד לתדמית הקיצוניות המדינית והדתית של "המתנחל מרעננה", גם השמאל ראה שר שאכפת לו, שלוקח אחריות, שבא לעבוד, ובעצם היחיד שבלט אז ביוזמה ובמסירות שלו בין שרי הממשלה.

נוכח תחילת דרכה של הממשלה החדשה, אנחנו צפויים לראות את אותו תהליך במבט מראה. מרב מיכאלי וניצן הורוביץ, שהצטיירו בצדק בעיני הימין כשמאלנים פרוגרסיביים הזויים, יתגלו בתפקודם כשרים כשונים מאוד מהתדמית שדבקה בהם. גם הם, כמו סמוטריץ', יתגלו לפתע כאחראיים, עניינים וממלכתיים. כן, עדיין יהיו להם "יציאות" פה ושם, ובתקשורת הימין יבליטו אותן, אבל בסך הכול אין סיבה לחשוב שהם יהיו ממלכתיים פחות מאשר היו סמוטריץ בתחבורה ובנט בביטחון בזמנם.

כך גם לגבי עומר בר לב, השר לביטחון פנים. מצעד הדגלים בירושלים לפני למעלה משבוע הוכרז בתקשורת כמבחנה ראשון של הממשלה החדשה. בניגוד לחששות בימין, עומר בר לב לא ביטל אותו, אלא הצהיר שכל עוד הוא עומד בתנאי המשטרה אין סיבה שלא יצעד. והמצעד אכן עבר בשלום. אין סיבה לחשוב שעומר בר לב יהיה שר פחות טוב מקודמו במשרד לביטחון פנים. מי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר אינו ציוני פחות מכול שר מהימין. גם לא פחות אחראי או ממלכתי ממנו. להפך, נוכח העובדה שהאופוזיציה שלו תהיה מימין ולא משמאל, אולי הוא יוכל להרשות לעצמו להשליט סדר בערים המעורבות ובמגזר הערבי בקלות רבה יותר מכול שר מהימין.

אם לא נתמקד באמירות פוליטיות לפרוטוקול, כמו הצהרת הכוונות של בר לב השבוע בדבר הכרזת ארגון להבה כארגון טרור (מהלך שכפי הנראה לא יצא לפועל, ולו רק נוכח הפריטטיות של הממשלה), נראה אותו ושרים אחרים מהשמאל ומהשמאל מרכז מתפקדים באחריות ובממלכתיות. לפחות בתחום המדיני ביטחוני נראה אותם מיישמים מדיניות דומה לזו שביצעו ממשלות הימין בכל העשור האחרון. בתחום הזה הימין יכול להירגע; ממשלת בנט-לפיד לא תחיל ריבונות מחד ולא תקים מדינה פלשתינית מאידך, אלא תמשיך באופן כללי בקו המדיני ביטחוני הקיים.

אבל זו עצמה הבשורה הגדולה. המשך הקו המדיני הביטחוני הקיים על ידי מפלגות השמאל והשמאל מרכז הופך אותו לקונצנזוס לאומי. משמעות הדבר הוא שהשמאל הכיר בכך שמדיניותו משנות התשעים הפכה ללא רלוונטית. הדבר ניכר גם בנכונותו של השמאל לשבת בממשלה שבראשה איש ימין מובהק כנפתלי בנט, גם אם יש לדבר סיבות נוספות כידוע. ניצחונו הגדול של הימין הישראלי לא יהיה בהמשך ההתנצחות עם השמאל על סוגיות מדיניות, שהימין מתקשה להיגמל ממנה גם היום, אלא בכך שגם ממשלה שמכילה מפלגות שמאל מאמצת את גישתו המדינית ביטחונית.

בפרספקטיבה רחבה, לפחות בתחום המדיני ביטחוני, ממשלת בנט-לפיד נותנת לשמאל הזדמנות לצמצום רווחים היסטורי. הימין בהנהגת נתניהו צעד צעד גדול קדימה כשבלם את תהליך אוסלו וייצב את המערכת הביטחונית מדינית. עכשיו רגל שמאל תצטרף אליו ותכיר גם היא שמדיניות הימין, ולא השמאל, היא המדיניות המציאותית.

בפרספקטיבה היסטורית זהו צעד הכרחי. לא נוכל להמשיך בתהליך התחייה כשחצי מהעם נותר מאחור. בהנחה ששרי השמאל יאמצו את מדיניות הימין בתחום זה והוא יהפוך לקונצנזוס לאומי, נוכל אז, ורק אז, להתחיל את הצעדים הבאים, המתבקשים מבחינה מדינית וביטחונית במסגרת המשך תהליך שיבתו של עם ישראל לארצו.   

לא "ממשלת הונאה"

במשך כל מערכת הבחירות, כמעט כל הסקרים קטלגו את ימינה כלשון מאזניים.

בס"ד

י' בתמוז, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

לגיטימי לבקר את ממשלת בנט-לפיד בגלל מרכיבי השמאל שבה; סביר לגמרי להתנגד לה כי רע"ם היא חלק אינטגרלי ממנה; אפשר לראות בהחלטה של ראש הממשלה נפתלי בנט אופורטוניזם ואפשר לראות בה אומץ לב ציבורי ולקיחת אחריות בזמן של כאוס. מה שלא לגיטימי הוא לכנות את ממשלתו "ממשלת הונאה". וכשבנימין נתניהו מגדיר אותה כך, זה כבר ממש המקרה הקלאסי של הקוזק הנגזל.

מצער לראות שחלק מתומכי ימינה מרגישים מרומים, אבל הם לא יכולים לבוא בטענות אלא רק לעצמם. ההבטחה העיקרית והמפורשת של ימינה לכל אורך מערכת הבחירות הייתה שהיא לא פוסלת לא את הימין ולא את השמאל; שהיא לא "רק ביבי" וגם לא "רק לא ביבי"; שהיא משאירה את שתי האופציות פתוחות. זו הייתה האסטרטגיה הפוליטית של ימינה והאמירה המרכזית שלה, והיא לא הייתה מקרית אלא מהותית. היה לה רקע פנימי והיא נבעה מעמדה נפשית ומנטייה אידאולוגית. לולא העמדה הנפשית של אנשיה, ימינה לא הייתה יכולה לבחור באסטרטגיה הזו. העמדה הפוליטית הזו, המסוכנת מחד ורבת האפשרויות מאידך, הביאה לידי ביטוי שאיפה לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית וליציאה מן הקיבעון. היא ביטאה את המאיסה במחלוקות הישנות ובפסילות הדדיות בין ימין לשמאל, בין מזרחיים לאשכנזים ובן דתיים לחילוניים והציעה שיתוף פעולה בין חלקיה השונים של החברה הישראלית ושאיפה למציאת קונצנזוס חדש.

במשך כל מערכת הבחירות כמעט כל הסקרים קטלגו את ימינה כלשון מאזניים בין שני הגושים. לבוחר מהשורה אולי אי אפשר לבוא בטענות אם חשב אחרת; לא כולם מעמיקים בפוליטיקה ולא כולם מבינים תמיד במה בדיוק הם בוחרים. אבל כשפרשנים או פוליטיקאים טוענים שהייתה כאן הולכת שולל, אין בכך אלא צביעות. אפילו ההבטחה לעשות הכול כדי שלא תהיה מערכת בחירות חמישית הייתה רק נגזרת של העמדה הערכית האמורה לעיל. לגיטימי שימינה תלך עם השמאל גם בלי הנימוק הזה, כל שכן כשהליכתה לממשלת בנט-לפיד הייתה האפשרות היחידה ליציאה מהכאוס ולמניעת מערכת בחירות נוספת. אם מישהו לא הבין שמבחינת ימינה הליכה עם השמאל היא אפשרות ממשית, הוא לא יכול לטעון היום שהוא רומה.

חה"כ בצלאל סמוטריץ' ותומכיו וודאי שלא יכולים לטעון שהיה כאן שקר. הרי זו בדיוק הייתה הסיבה, המוצהרת לפחות, של ההתפצלות של סמוטריץ מימינה. הוא טען אז שבנט ילך עם השמאל. עכשיו הוא יכול לטעון בפה מלא "אמרתי לכם", אבל לא שבנט שיקר.

נכון, היו עוד הבטחות בחירות משניות כאלה ואחרות חלקן בהצהרה חד פעמית וחלקן בלחץ של הרגע האחרון. הטעות הייתה בעצם נתינת הבטחות האלה; לא בחזרה מהן. נתניהו הבטיח שלא ללכת עם רע"ם. הוא גם הבטיח שלא תהיה רוטציה; "לא רוטציה ולא מוטציה" כדבריו. אף אחד לא בא אליו בטענות על הפרת ההבטחות האלה ובצדק. הן נחשבות לכרטיס ביקור, "מה שהייתי רוצה", סימון מגמה או שאיפה; לא יותר מזה. לכן לאחר הבחירות, כשהקלפים מחולקים והאפשרויות מתבררות, טבעי שהבטחות טקטיות כאלה אינן מכובדות. זה לא בגלל שפוליטיקאים משקרים; זה כי חובתם להתמודד עם המציאות הנתונה ולפעול במסגרתה.

אזכור הפרת הבטחות הבחירות של נתניהו לא באה כדי לטעון שאם לנתניהו מותר להפר הבטחות אזי גם לבנט מותר. הטענה היא שמי שמקבלים בשוויון נפש וכמובן מאליו את הפרת הבטחות הבחירות של נתניהו, ובמיוחד לנוכח העובדה שהפוליטיקה שלו מבוססת זה השנים על פיזור הבטחות רבות לפני הבחירות והפרתן לאחריהן, לא יכולים לבוא בטענות לבנט. הטענה היא שמי ששיבח וברך את בני גנץ על הפרת הבטחת הבחירות המרכזית שלו כשהצטרף לממשלת רוטציה עם נתניהו, וראה בה קבלת אחריות ואומץ לב ציבורי, לא יכול לבוא בטענות לבנט. הטענה היא שמי שלא קרא לממשלת נתניהו-גנץ "ממשלת הונאה", למרות שנתניהו לא התכוון לקיים את הרוטציה והונה את גנץ במפורש, או "מכר לו אוויר" כדברי מקורביו, לא יכול לקרוא לממשלת בנט-לפיד "ממשלת הונאה".

כל מי שבכול זאת עושה זאת, פועל מתוך פוזיציה פוליטית. לא האמת נר לרגליו ולא היושרה והמוסר מעניינים אותו. הוא נושא את שמם לשווא. כשתומכי גוש נתניהו מכנים את ממשלת בנט-לפיד "ממשלת הונאה", אין בזה אלא להעיד עד כמה קל להסית את הציבור, לשטוף את מוחו ולהנדס לו את התודעה. 

 

שכחנו חצי מהעם

שכחנו חצי מהעם. שכחנו שגם השמאל הם יהודים. ואם מישהו מהימין חושב שנוכל להמשיך כך, נראה לי שהוא טועה; אי אפשר להתקדם בתהליך התחייה על אפו ועל חמתו של חצי מהעם שלנו.

בס"ד

א' בתמוז, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

לפני כחודשיים, מיד אחרי הבחירות וכשהאפשרות לממשלת ימין על מלא עדיין עמדה על הפרק, כתב עוז אלמוג: "אני כולי בעד ממשלת ימין "על מלא". וגם כנסת ימין על מלא. בלי ערבים, סמולנים, הומואים ואנטי ציונים ואנטי יהודים על מלא. ניפטר מפרווילגים, פרוגרסיביים וניידים על מלא. גם את הצבא נהפוך ימין על מלא, אפילו בלי חרדים, שאמנם לא משרתים על מלא, אבל כן מצביעים ימין על מלא. נשים קץ להגמוניה, להתנשאות, לבוגדנות, לגלובליזציה, לחילוניות, לאנטי ולמרמור. ואחרי המשטרה, השב"כ והמל"ל נגיע ליעד: פרקליטות ובג"ץ שמרנים על מלא. וראש ממשלה לתמיד על מלא".

עוז אלמוג כתב את המילים האלה בציניות כמובן, אבל מתוך כאב עמוק. כדאי לנו בימין להקשיב טוב לקול הזה. כי עוז אלמוג הוא אמנם פרופסור באוניברסיטת חיפה, אבל הוא לא מאותם השמאלנים הפרוגרסיביים, הרדיקלים, הפוסט מודרניים, הניידים, סוכני הקרן לישראל החדשה. הוא לא שמאלני שטוף מוח. לאחרונה קראתי את הספר שכתב עם אשתו, תמר, "כל שקרי האקדמיה". זוהי ביקורת אמתית ונוקבת על העולם האקדמי של ימינו. בלי שום הנחות.  

כשקראתי את המילים האלה של עוז אלמוג שמעתי בהן זעקה. אלמוג מבטא את מה שחש חלק גדול מעם ישראל, השמאל-מרכז הציוני שמתגייס לצבא והולך למילואים; שמשלם מיסים; שאחראי לחלק גדול מההישגים של מדינת ישראל בכול התחומים, לעושר שלה וגם לאושר שלה; שאכפת לו מהמדינה. שהוא לא פחות ציוני מאף איש ימין. זהו חלק גדול וחשוב מהעם שלנו, שחש כבר שנים רבות שעל אף תרומתו האדירה למדינה רומסים אותו, מכנים אותו "בוגד" ולא סופרים אותו. מכאן באה הזעקה של עוז אלמוג ושל רבים כמוהו. ולכן הוא צד את עיניי ופילח את לבי.

עוז אלמוג לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותו מצוין. אנחנו מאותו הכפר. אביו, זאב אלמוג, היה מפקד חיל הים בזמנו. כשעברנו בילדותנו בחיפה ליד הבית שאלמוג גדל בו ברחוב שמשון, בקצה שכונת הכרמל דאז, בדרך לחורשות ילדותינו שהתחילו אז ממש בסוף אותו רחוב, חשנו כילדים יראת כבוד. אני עדיין זוכר איך תמיד אמרנו בינינו: כאן גר מפקד חיל הים. מסתבר שעוז ואני גם למדנו באותו תיכון, בריאלי בחיפה, ואפילו באותה אוניברסיטה. כך שכשהוא זועק, אני לא יכול שלא לשמוע. שם גדלתי, האנשים האלה הם תבנית נוף מולדתי, אני מכיר אותם מצוין ואני יודע שלמרות המחלוקות שבינינו הם יהודים יקרים, וציונים מסורים.

כשחזרתי בתשובה לפני כארבעים שנה, לא היה זה כדי לזרוק את כל מה שקיבלתי יחד עם עוז אלמוג מהעולם ההוא, מהסביבה ההיא, מהאנשים ההם ומההוויה הציונית אידאליסטית ההיא. זה היה כדי למלא את כל זה במשמעות חדשה; להעלות את זה לקומה שניה. גבוהה יותר. עמוקה יותר. שלמה יותר. יהודית יותר. מכיוון שכך, אני לא מחפש בפוליטיקה את הדרך להמשיך לנצח את השמאל הציוני, אלא את הדרך לחבר אותו לקומה שגילתי. אני מחפש את הנקודה המרכזית, זו שמאפשרת חיבור של שמאל וימין, דתיים וחילוניים, כיוון שהיא במישור גבוה משניהם.

בעיקרון השמאל המדיני כבר נוצח. הוא הביס את עצמו באוסלו ובהתנתקות. אין צורך להמשיך לנצח אותו. אפשר להרגיע. כרגע, בגלל שאנחנו עדיין נלחמים נגדו, אנחנו מאלצים אותו להזדהות עם השמאל הרדיקלי ומפקירים אותו בזרועותיו, אף שהוא ציוני והרבה יותר קרוב אלינו. אין סיבה שלא נשתף יחד פעולה וניצור יחד קונצנזוס חדש בחברה הישראלית. ממשלת ימין "על מלא", גם אילו היה אפשר להקים כזו, הייתה יכולה להיות בהחלט ניצחון גדול על השמאל. גם על השמאל הציוני. אבל ייתכן שזה היה ניצחון אחד יותר מידי. ייתכן שזה יהיה מסוג הניצחונות שעליהם נאמר: "עוד ניצחון כזה ואבדנו".

שכחנו חצי מהעם. שכחנו שגם השמאל הם יהודים. ואם מישהו מהימין חושב שנוכל להמשיך כך, נראה לי שהוא טועה; אי אפשר להתקדם בתהליך התחייה על אפו ועל חמתו של חצי מהעם שלנו.

אחד מהרבנים שתומכים במפלגת הציונות הדתית, ושמן הסתם מתנגד לממשלה המוקמת בימים אלה, שאל השבוע איפה קולם של בעלי התשובה בציבור שלנו; למה לא שומעים במחלוקת הסוערת שעל הפרק את העמדה הייחודית שרק הם יכולים לבטא. אז הנה, לא בטוח שלקול כזה הוא ציפה, וברור שלא כל בעלי התשובה יזדהו עם הדברים, אבל לפחות אני, בתור בעל תשובה שעדיין קשור בכול נימי נפשי לחצי העם שנותר מאחור, יכול לומר לעצמי, לבוראי ולהם בקול צלול: לא שכחתי אתכם.

 

 

 

שינוי טקטוני

ייתכן שהפרדיגמה של הפוליטיקה הישראלית עומדת בפני שינוי מהפכני, מה שמביא רבים לחוש חרדה עקב אובדן מפת ההתמצאות הפוליטית שהכירו.

 

בס"ד

כ"ו בסיוון, תשפ"א

(פורסם ב"מקור ראשון" בערב שבת)

ישנן סיבות טובות רבות להתנגדות לממשלת בנט-לפיד. ישנם אינטרסים רבים שיסבלו ממנה וישנן אידאולוגיות וערכים שקידומם יפגע בממשלה כזו. ומעל הכול, כמובן, קיים העניין הידוע של כן או לא ביבי. כול אלה מספיקים ליצירת שיח פוליטי ער ותוסס, מחלוקות נוקבות וסערת רגשות. אבל בכול אלה גם יחד אין כדי להסביר את מה שאנו עדים לו בימים האחרונים. כל גבולות הטעם הטוב, ההגינות ודרך הארץ נחצו; חברי כנסת ואנשים מהשורה איבדו כל רסן, והשורשים בג"ד ושק"ר על הטיותיהם השונות השתלטו על השיח הציבורי. נראה שרבים חשים שהשמים עומדים ליפול, שהארץ מתנודדת, שהעולם עומד בפני חורבן; והם מגיבים בפחד, בחרדה ובאימה.

ואכן, יתכן שאנו בעיצומו של שינויי טקטוני ביסודות המבנה הפוליטי שהתרגלנו לו כבר שנות דור. ייתכן שהפרדיגמה של הפוליטיקה הישראלית עומדת בפני שינוי מהפכני, מה שמביא רבים לחוש חרדה עקב אובדן מפת ההתמצאות הפוליטית שהכירו.

קווי המתאר הבסיסיים של הפוליטיקה הישראלית בדור האחרון עוצבו בשנות התשעים בעקבות תהליך אוסלו ורצח רבין. הם אמנם פריים של תהליכים קודמים, אבל באותה עת גובש ונוצק המבנה הבסיסי של הפוליטיקה הישראלית הנוכחית, שהמאפיין המרכזי שלו היא הלעומתיות. השכבה הגלויה של הלעומתיות הזו הייתה הציר של ימין מול שמאל מדיני, נושא שלמות הארץ ורעיון שתי המדינות. אבל הציר הזה היה רק קצה הקרחון שהסתיר שכבות עומק נוספות וצירי מחלוקת שורשיים יותר שבאו לידי ביטוי באמצעותו: דתיים מול חילוניים; "יהודים" מול "ישראלים"; מזרחיים מול אשכנזים; ישראל הראשונה מול ישראל השנייה; ואפילו יהודים מול ערבים.

הלעומתיות הזו, שהייתה מוצדקת בזמנה ובזכותה הצליח נתניהו לעצור את תהליך אוסלו, המשיכה ללוות אותנו מאז. נתניהו עצמו נבנה ממנה, וכך גם פוליטיקאים אחרים. הציבור הרחב, משני עבריי המתרס התרגל אליה, והיא הפכה מבחינתו לשם נרדף למושג פוליטיקה. כולנו גיבשנו באמצעותה זהות פוליטית, ניסחנו לעצמנו עמדות וסיסמאות, והגדרנו את מקומנו על המפה. וזהו המקום בו כולנו מקובעים עד עצם היום הזה.

אבל מאז שגובשה המפה הזו מים רבים זרמו בירדן, ועוקצם של רוב הניגודים קהה. רוב הציבור וגם חלק ניכר ממנהיגי השמאל הבינו שהשמאל המדיני טעה; החלוקה המובהקת של דתיים מול חילוניים הולכת ומיטשטשת; מתרבים חובשי כיפות שקופות מצד אחד ודתל"שים מהצד השני, והולך ונוצר רצף של דתיות מסורתית. רבים מ"הישראלים" מודעים להתרוקנות זהותם היהודית ומחפשים דרך למצוא לה משמעות חדשה וחיונית. דור חדש קם ליהדות המזרחית והוא חש פחות את העוולות של שנות החמישים; הוא נכון לסלוח עליהן ומשתלב בחברה בטבעיות. אפילו המגזר הערבי, שתהליך אוסלו ליבה והקצין אצלו את הזהות הלאומית הפלסטינית, מתחיל לגלות ניצנים של נכונות להשלים עם המציאות ורצון להשתלב בחברה הישראלית, כפי שאולי מתבטא בתופעה של רע"ם ובניגוד לרושם שיצרו הפרעות האחרונות.

התהליכים האלה, שהמעיטו את חריפות הניגודים, הפכו את הפוליטיקה הלעומתית לפחות אפקטיבית. האנרגיות שפרנסו אותה הלכו ואזלו. במקומן נוצרו אנרגיות חדשות של שאיפה לייחד מחודש, למפגש, לשיתוף פעולה, להשלמה הדדית ולהפסקת הקוטביות. חוסר היכולת של אחד מן הצדדים להכריע את רעהו, כפי שבא לידי ביטוי במשבר הפוליטי המתמשך, הגביר את המודעות לחוסר התוחלת שבלעומתיות. את הניסיון הראשון ליצור פוליטיקה של שיתוף פעולה עשה בני גנץ בנכונות שלו להצטרף לנתניהו. אבל היה זה ניסיון נפל, והוא נכשל; גם נתניהו לא מכיר פוליטיקה אחרת.

מי שמקובע בפוליטיקה הלעומתית לא יכול לראות בשאיפות להרגעת העימות הפנימי אלא תמימות ואשליה מסוכנות. הוא חשדן לגבי מניעיהן ובטוח שהיריב הקודם, זה שכמעט הוכרע, מטמין לו מלכודת. הוא הופך שבוי בדמוניזציה שיצר כלפי הצד השני, שהתחייבה מן הקוטביות. לכן השאיפה לשיתוף פעולה מעוררת תגובה של פחד וחרדה. אי אפשר לדחות בקש את התגובה הזו; ניסיון רב שנים עומד מאחוריה, וגם בהווה יש מספיק סימנים במציאות שיכולים לבסס אותה. לכן המאבק כרגע הוא רגשי ועוצמתי כל כך. מול המגששים את דרכם להשלמה, לשיתוף פעולה, למפגש, עומדים כוחות רבים וחזקים שבטוחים שהקמת ממשלת לפיד-בנט היא אסון בקנה מידה היסטורי.

לפיד הודיע לנשיא שעלה בידו להקים ממשלה, אבל לא בטוח שהיא תושבע לבסוף. גם אם כן, לא בטוח שהיא תאריך ימים. אבל גם אם הניסיון הזה יוגדר גם הוא כנפל, עידן הלעומתיות מיצה את עצמו. השאיפה למציאת מכנה משותף חדש, במישור גבוה יותר מאשר הניגודים העכשוויים, תצא אל הפועל בשלב זה או אחר.