חירות איננה הפקרות

דעות יכולות להיות רבות ושונות, אבל ההלכה למעשה לציבור חייבת להיות אחת בלבד, וההנהגה הנבחרת היא שאחראית לה.

בס"ד

י"ד באדר, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

"אף אחד לא יגביל לי את התנועה או יחסום לי את האוויר לנשימה, גם אם אני אמות מחר או בעוד שנייה, עד לרגע האחרון אני אהיה חופשית". המשפט הזה היה להיכתב על ידי כל אחד מאלה המטיפים נגד ההתחסנות; לפחות על ידי אלה מהם שעושים זאת בשם ערכי חרות הפרט וזכויותיו. יש בו את כל מאפייני ההטפה שלהם: תחושת רדיפה דמיונית, כאילו מישהו מנסה להנדס ולהגביל אותם ואת חירותם; תחושת חנק מלאכותית נוכח הקונצנזוס; יומרה של מסירות נפש על ערכי החופש וחירות הפרט. כביכול הם מוכנים למות מהנגיף, והעיקר שלא יילקח מהם החופש; הירואיקה של ממש.

אבל המשפט הזה לא נכתב כנימוק נגד ההתחסנות. הוא פורסם ברשת על ידי הצעירה שחצתה את הגבול לסוריה והוחזרה לישראל בתיווכו של נשיא רוסיה וולדימיר פוטין. דווקא המפגש המפתיע הזה בין האידאליזם לכאורה של הנפש המסוכסכת והמיוסרת של אותה צעירה, ובין האידאליזם של המטיפים נגד החיסון, מאיר את התופעה. הוא חושף שחציית הגבולות והמרד בקונצנזוס שהגבולות האלה מסמנים אינם אלא פרובוקציה.

אפשר להבין אנשים שחוששים להתחסן; ישנם סיכונים ושיקולים לכאן ולכאן וכל עוד הם מורים דין לעצמם הדבר בהחלט לגיטימי. יש גם מקום להבעת דעה שונה וביקורתית המסויגת מהעמדה המקצועית והרשמית. אבל אי אפשר להצדיק את ההטפה נגד ההתחסנות ואת ההתעקשות החצופה להדריך את הציבור בניגוד להוראותיה של ההנהגה הנבחרת ומתוך התמרדות נגדה, בין שהן נובעות מאידאולוגיה חברתית ופוליטית ובין שהן נובעות מאידאולוגיה רפואית. דעות יכולות להיות רבות ושונות, אבל ההלכה למעשה לציבור חייבת להיות אחת בלבד, וההנהגה הנבחרת היא שאחראית לה.

הן את הצעירה ההיא והן את המטיפים האלה מאפיין היעדר האחריות הציבורית. חרות איננה הפקרות. אף אחד לא חי כאן לבד. למעשיו של כל אדם שעובר גבולות, מדיניים או אידאולוגיים, יש השלכות על הכלל כולו. מי שלא לוקח בחשבון של מעשיו והטפותיו גם את הציבור כולו, את כלל ישראל, מעיד עליהם שהם באים ממקום משובש ומזיק; שזה איננו אידאליזם אלא אנרכיזם.

על האידאליסטים האלה, אלה שמדברים גבוהה גבוהה ואינם יודעים מהי אחריות ציבורית, כותב הרב קוק: "...הגרועים, שהנטייה האידאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל שהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו השפל" (אורות, עמ' קכ"א). כן, הם מדברים על רפואה טבעית יותר, על חרות הפרט – "אני אהיה חופשית", כדברי אותה צעירה – אבל האידאליזם שלהם מופקר, חסר אחריות וילדותי. הוא רק נגע בהם נגיעה כל שהיא. הם לא מבינים לעומקם אפילו את האידאלים שבשמם הם מדברים, ובטח לא את השלכותיהם הציבוריות. האידאליזם הזה, ממש כמו אצל הצעירה החופשית, הוא רק כיסוי לצורך נפשי לגמרי לא אידאלי.

נשמות כאלה מופיעות בזמנים מיוחדים: "ביותר מתגלות הן באיזה אחרית-ימים, בתקופה שלפני הרת עולם, שקודם להויה יצירית חדשה ונפלאה, בתחום שעל התרחבות הגבולים, בטרם לידת חוק שמעל החוקים". המטיפים האלה מופיעים בעת משברי תודעה גדולים. בין השמשות. כשהעולם הקודם התפרק, והעולם הבא אחריו טרם הופיע. כשהמוסכמות ואבני היסוד של החשיבה והמוסר  שאפיינו את התודעה הקודמת הועמדו בשאלה, הוטלו בספק ואיבדו את סמכותם. כשהעולם מתנדנד ולא יציב. כשאין אמון ואין סמכות. בתקופה כמו שלנו, כשהעידן הפוסט מודרני פירק את התודעה המודרנית שקדמה לו, ותודעה חדשה ומתוקנת עדיין לא הופיעה.

זמני המשבר האלה, כשהקונצנזוס מתפורר והגבולות מיטשטשים, הם ההזדמנות של הנשמות האלה לתפוס את הבמה, לזרוח ולבלוט. הם נהנים מהפרובוקציה. נהנים להיות שונים, יוצאי דופן, מיוחדים, חכמים מכולם, חושבים אחרת, "מחוץ לקופסא", בניגוד לכולם ובניגוד לממסד. הם גם נהנים מאוד מכך שכולם מבקרים ותוקפים אותם. הם חיים מזה.

הם מנצלים את המשבר ואת אובדן הערכים, המוסר והסמכות, בכדי לזרוע מבוכה, ספק, בלבול ובהלה; בכדי לסחוף אחריהם אנשים שחורבן התודעה הרגילה הותיר אותם אובדי עצות ודרך. כמו אותם גורואים וראשי כתות שנהנים מתשומת הלב, מכוח השליטה וההשפעה שלהם ומכך שאחרים הולכים אחריהם. יש כאלה בכול התחומים; ברפואה, בדת, ברוחניות, וגם בפוליטיקה. שורש הקלקול הוא שהם משתמשים בכריזמה שלהם לא כדי להיטיב עם הציבור ומתוך אחריות כלפיו, אלא לשם סיפוקם העצמי; כדי לקבל ולא כדי לתת.

 

 

 

 

 

 

מחיר האצבע של בן גביר

העובדה שבן גביר אינו פסול עדיין, אין פירושה שאסור לחלוק עליו ועל גישתו או שאין חובה למתוח קו ברור בין גישתה של עוצמה יהודית לבין האידאולוגיה המאפיינת את המחנה הציוני דתי לגווניו. 

בס"ד

ז' באדר, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אין גבול לציניות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחרי שעשה הכול כדי לחבר בין בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שמא ייזרק אפילו מנדט אחד בימין שימנע ממנו להקים קואליציה, אין לו שום בעיה להודיע שבן גביר לא יהיה חלק מהממשלה ואפילו לא יושב ראש ועדה בכנסת. בן גביר מספיק טוב עבורו בכדי לנצח בבחירות, אבל מכאן עד תפקיד משמעותי בממשלה או בכנסת ארוכה הדרך מבחינת נתניהו. אין לכך שום סיבה, מלבד הכניעה של נתניהו לתווית "גזענות" שהצמיד השמאל הישראלי לבן גביר. נתניהו מתכוון להשתמש בבן גביר לצרכיו, אבל לא מוכן להתמודד עם השקר ההיסטורי הזה של האשמת בן גביר ועוצמה יהודית בגזענות.

תווית הגזענות הפכה לפתרון הקל של השמאל הישראלי. במקום להתמודד עם דעות שונות משלו, הוא מכנה אותן גזענות. בן גביר אמנם איננו טלית שכולה תכלת, אבל הוא לא גזען. אין לו בעיה עם הערבים כשלעצמם. הוא לא שונא ערבים בעקרון. לא קשה לדמיין אותו ואת חבריו מעוצמה יהודית מסתלבטים בכיף עם ערבים מאבו דאבי בלובי של אחד ממלונות הפאר המצויים שם. מבחינתם הבעיה היא הערבים שמתגוררים בארץ ישראל שלדעתם אינם מוכנים לקבל בלב שלם את הריבונות הישראלית כאן ועוינים אותה.

הבעיה עם בן גביר וחבריו היא שהם אינם מבחינים בין אותם ערבים שהם פעילי טרור או תומכיו, ובין תושבים או אזרחים ערבים שאין להם שאיפות לאומיות וכל חפצם הוא לחיות בשקט ולפרנס את משפחתם. זו בהחלט גישה בעייתית, אבל היא איננה גזענות. לכן בן גביר וחבריו אינם פסולים, והעובדה שבעיני נתניהו הם כן פסולים, לפחות לתפקידי שרים וכדומה, היא עדות לשיטת ה"השתמש וזרוק" הקבועה שלו.

אבל העובדה שבן גביר אינו פסול עדיין, אין פירושה שאסור לחלוק עליו ועל גישתו או שאין חובה למתוח קו ברור בין גישתה של עוצמה יהודית לבין האידאולוגיה המאפיינת את המחנה הציוני דתי לגווניו השונים. לפחות שלושה הבדלים ראויים לציון קיימים בין שתי הגישות האלה.

בן גביר וחבריו חושבים שיש למדינת ישראל בעיה עם הערבים; הציונות הדתית סבורה שיש לנו בעיה עם עצמנו, ושהחולשה שלנו מול הערבים היא רק השתקפות שלה. לכן מבחינת הציונות הדתית אין שום טעם להתמקד בבעיה הערבית; יש צורך לפתור את הבעיה היהודית. צריך לקדם את התודעה, לרומם אותה, להסביר שוב שוב את עומק משמעותו של תהליך התחייה, להחזיר את עם ישראל לעצמו ולזהותו. כשנהיה מה שאנחנו מיועדים להיות, ישתנה יחסם של הערבים למדינת ישראל ותיפטר הבעיה הערבית מאליה. כמובן, עד אז צריך להילחם בטרור ובגילויי לאומנות ערביים, אבל לא זה מה שיביא את הגאולה.

עוצמה יהודית גם איננה ממלכתית. היא אפילו מתגאה בכך. היא בזה לממלכתיות של הציונות הדתית ורואה בה פשרנות. היא איננה רואה ערך תורני, מוסרי ואידאולוגי בהזדהות עקרונית וללא תנאי עם מדינת ישראל של היום על אף כל כשליה, פגמיה וחסרונותיה. הגישה הזאת היא כר פורה לכל מיני תופעות של מרידה במלכות שהולכות ומתרבות בשנים האחרונות ובעיקר מאז ההתנתקות. גם אם נניח שפעילי עוצמה יהודית אינם מעורבים בתופעות האלה ישירות, גישתם מעודדת אותן ומהווה בית גידול עבורן.

ויש גם בעיה של סגנון, שאינה שולית או זניחה. אדרבה, ידוע שכדי לעמוד על טיבו של אדם צריך להקשיב טוב לא למה שהוא אומר, אלא לאיך הוא אומר זאת. שורשו של ה"איך" בנפש עמוק מזה של "המה". ומה לעשות, הסגנון של החוגים האלה הוא צעקני, פרובוקטיבי ומניפולטיבי, דבר המעיד על המקום הרדוד ממנו באה הגישה הזו ועל שטחיותה.

כמובן, כל זה לא הופך את החבורה הזו לפסולה. אם ישנם מי שרואים דווקא בגישה הזו את התגשמות כל חלומותיהם ושאיפותיהם לגבי התחייה של עם ישראל בארצו, אזי זכותם לתמוך בה ולנסות לקדמה בכנסת ישראל.

אין גם פסול בחבירה של בצלאל סמוטריץ' לאיתמר בן גביר; חבירה זו היא בלוק טכני בלבד וכל מגמתה היא לאפשר לשתי הגישות השונות להגיע לייצוג בכנסת, מה שכל אחת מהן בפני עצמה איננה מסוגלת לעשות.

הבעיה היא עם נתניהו, שלא מוכן לוותר על האצבע של בן גביר, אבל גם לא מוכן להכשיר אותה. אבל אין מה לדאוג; חזקה על בן גביר שהוא ימרר את חיי נתניהו בכנסת הבאה. על האצבע הזו של בן גביר, שנתניהו כל כך חושק בה, הוא ישלם בכנסת הבאה את מלוא המחיר. תסמכו על בן גביר.  

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

 

 

 

שמאל דוחה וימינה מקרבת

אין צורך בשום תפיסות זרות בכדי לבסס יהדות פתוחה ומחבקת; בתורת ישראל יש די מקורות שעולה מהם שליהדות כזו לא רק יש מקום, אלא היא גם צו השעה והדור.

בס"ד

ל' בשבט, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

דוד בן גוריון וגולדה מאיר ודאי מתהפכים בקברם נוכח תחיית המתים שעוברת על מפלגת העבודה. מתנועה מפוארת שהנהיגה את תחיית ישראל בארצו הפכה מפלגת העבודה לגרוטסקה. במקום שני הדגלים מעוררי ההשראה שהניפה תנועת העבודה ההיסטורית, דגל הסוציאליזם ודגל הלאומיות, היא מניפה היום את דגל הפרוגרסיביות הליברלית. לא רק שאין שום קשר בינה לבין בן גוריון מקים המדינה ומחדש הממלכתיות העברית, אפילו בינה לבין גולדה מאיר המרחק רב. גולדה מאיר לא דגלה בפמיניזם; היא פשוט הייתה כזו. אישה חזקה. היום עומדת בראשות העבודה אישה שהיא התגלמות הפמיניזם הוולגרי.

מה שאירע למפלגת העבודה הוא תמרור אזהרה לליברלים הדתיים. כי מה שקרה לה הוא פועל יוצא מהתמסרות לאידאולוגיה נוכרית ומערכת מושגים זרה. בעומקה הייתה הלאומיות של בן גוריון התחדשות של הרוח הישראלית ושל אנרגיות מקוריות שהיו רדומות וכבויות אלפיים שנה, וככזו היא הייתה מבורכת; אבל כשבחרה להשתמש במערכת מושגים של הלאומיות האירופית של המאה ה-19 בכדי לבטא את מחשבותיה, ולא במערכת המושגים הישראלית המקורית, היא גזרה את דינה לחלוף יום אחד מן העולם.

כשתנועה אידאולוגית מאמצת מערכת חשיבה, היא מאמצת גם את גורלה של המערכת הזו. זמנה של האידאולוגיה הלאומית האירופית, שבזמנה נחשבה כפסגת הרוח האנושית, היה קצוב מראש. כשנגזר עליה, כמו על כל תפיסת העולם המודרנית, לחלוף מן העולם בעקבות הביקורת הפוסט מודרנית, גזירה זו חלה גם על כל צאצאיה הרעיוניים. כך הפכה הציונות של בן גוריון לפוסט ציונות הפרוגרסיבית של תנועת העבודה העכשווית היוצאת כנגד כול מה שבן גוריון דגל בו.

גם הליברלים הדתיים שלנו מלאים כוונות טובות. יש בהם נטית נפש לאהבת האדם בכלל ואהבת ישראל בפרט, לפתיחות ולהכלה, ובכך הם מבטאים צד אותנטי מרוח ישראל. הבעיה היא שהם הופכים נטיית נפש זו לאידאולוגיה ומלבישים אותה במערכת מושגים זרה, זו של הליברליזם הפרוגרסיבי הפוסט מודרני. למערכת המושגים המערבית שמשמשת אותם, יש את החוקיות שלה, את מגמותיה, את גלגוליה ואת דרך ההתפתחות שלה. היא לוקחת את מי שמשתמש בה למחוזותיה. לא פלא שאצל הליברלים הדתיים שלנו מופיעות חדשות לבקרים סתירות בין הכוונה הטובה והרוח הנכונה, לבין העמדות שנגזרות מכלי החשיבה.

ערך המשפחה מרכזי ויסודי בישראל, לדוגמא, אבל מי שמאמץ את האידאולוגיה הפרוגרסיבית הליברלית של ימינו מוצא עצמו מנוגד לערכי המשפחה בישראל ונאבק בהם. גם הלאומיות היא ערך מרכזי בתפיסה הישראלית, אבל כשהליברלים שלנו מגוננים על מסתנני העבודה של דרום תל אביב בשם ערכי הרב תרבותיות וזכויות האדם, הם פועלים נגדה.

לא זה הדרך. בתפיסה הישראלית המקורית יש בסיס איתן לאהבת האדם בכלל ואהבת ישראל בפרט. היא לא זקוקה למערכת המושגים הליברלית פרוגרסיבית בכדי לבסס את עצמה. היא לא חייבת לחשוב בלועזית, היא יכולה לעשות זאת גם בעברית. יהדות מחבקת, פתוחה, סבלנית, איננה בהכרח יהדות ליברלית; היא יכולה לנבוע באופן טבעי גם מתוך מקורות ישראל ומתוך הגיון המחשבה הישראלית ואיננה זקוקים ללבושים זרים, שבסופו של דבר ייקחו אותה למקומות זרים. אין צורך להיות דתי ליברלי, בכדי לאמץ גישה כזו; אדרבא, ככל שיהודי הוא עצמי יותר, דבוק בתורה, מחמיר עם עצמו ולא עם אחרים, וככל שיהדותו מושרשת ובטוחה בעצמה יותר, אך טבעי ומתבקש שהוא יהיה מכיל יותר, מחבק ומואס בכפייה.

כל זה אקטואלי דווקא היום על רקע הבחירות. ימינה איננה מפלגה דתית ליברלית במובן האידאולוגי. ליברלים דתיים נמצאים בכחול לבן, ביש עתיד ובעבודה, אבל את הליברליזם הדתי הפרוגרסיבי הזה אי אפשר למצוא בימינה וטוב שכך. ימינה היא הביטוי האותנטי של יהדות מקרבת, מחבקת ומכילה, יהדות של בית הלל, וזהו כבר דבר שונה לחלוטין. היא המקום הטבעי לא רק לחוגים רחבים של הציונות הדתית אלא גם הבית הפוליטי לדתל"שים, לחובשי כיפות שמיים וכיפות שקופות ושאר יהודים טובים שמרגישים הזדהות עם היהדות אבל אינם חשים מוכנים לקבל על עצמם עול מצוות במלואו. היא אינה דוגלת ביהדות קפדנית ומחמירה של שמאל דוחה, שגם לה יש מקום, אלא של ימינה מקרבת.

ההבחנה בין ליברליזם דתי אידאולוגי, שמתמסר לתפיסות הפרוגרסיביות, לבין יהדות מכילה וסובלנית, היא חשובה מאין כמוה. אין צורך בשום תפיסות זרות בכדי לבסס יהדות פתוחה ומחבקת; בתורת ישראל יש די מקורות שעולה מהם שליהדות כזו לא רק יש מקום, אלא היא גם צו השעה והדור.

 

 

ביבי או בנט

בתנאים מסויימים בנט יעמיד בפני קואליציית "רק לא ביבי" תנאי ברור להצטרפותו אליהם: "רק בתנאי שאני מרכיב את הממשלה". "אם כל כך חשוב לכם להחליף את נתניהו, אז רק בראשותי", יאמר להם בנט. "אם זה בראשות לפיד או סער, אני מעדיף ללכת עם נתניהו".

 

בס"ד 

כ"ג בשבט, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

מדהים לראות מצביעי ימין כוססים ציפורניים מחשש שמא תקום בעקבות הבחירות הקרובות ממשלת שמאל, אבל כנראה קשה להיגמל מהרגלים ישנים. כך גם באשר לחבירה המבורכת בימין החרד"לי, שבניגוד להפחדות, גם בלעדיה לא הייתה קמה קואליציית שמאל או מתעוררת "סכנה לארץ ישראל". אכן, נתניהו מבקש להפחיד את מצביעי הימין ולעורר בהם את הפחדים הישנים ששימשו אותו מצוין במערכות הבחירות לאורך שנים ארוכות, אבל מי שמתבונן במערכת הנוכחית רואה מיד שהיא שונה מהותית ממה שהכרנו.

בשום מצב לא יכולה לקום כאן ממשלת שמאל. המצב של ראש בראש, ימין מול שמאל, לא קיים הפעם גם לו היה השמאל מתאחד כולו. "האסון" המרבי שעלול לקרות הוא ממשלה שיהיו בה גם רכיבי שמאל, אבל זה בדיוק מה שיש לנו גם עכשיו. נתניהו מזהיר שבנט וסער ילכו עם השמאל, בעודו יושב בקואליציה שלא רק מכילה אנשי שמאל אלה אף נותנת להם משקל שווה. "הסכנה" היחידה היא שנתניהו יפסיד את הבחירות ויאלץ לפנות את כסאו למישהו אחר שהוא לא פחות ימין ממנו. זו לא תהיה ממשלת שמאל וכדאי שבוחרי הימין יבינו זאת ויירגעו.

לפי רוב סקרי השבועות האחרונים, ובהנחה שהמצב לא ישתנה מיסודו, יש שני גושים שמונים פחות או יותר 50 מנדטים כל אחד. גוש אחד שתומך בנתניהו ומחויב לו וגוש אחר שחפץ להחליפו וליצור קואליציה בלעדיו. לא נכון למנות בגוש הזה את הרשימה המשותפת, שכן היא לא יכולה להשתלב בקואליציה שבה חברים מרכזיים הם ליברמן וסער, לא כל שכן בנט.

בנט נמצא בפוזיציה הטובה ביותר במערכת הזו. לא בכדי הוא נמנע מלפסול את נתניהו מכול וכל, כמו שאר אנשי "רק לא ביבי". הוא שומר על אופציה פתוחה לשני הכיוונים. הפוזיציה הזו שווה לו הרבה מנדטים ומציבה אותו במקום טוב הרבה יותר מאשר לשון המאזניים בלבד. "נפתלי בנט יקבע את עתיד הממשלה הבאה", אמר השבוע חה"כ מיקי לוי מ"יש עתיד". מיקי לוי אופטימי; הוא עדיין מקווה שיאיר לפיד יצא מהבחירות כראש ממשלה, אבל כדאי לו להקשיב למה שאמר השבוע חיים רמון: "אין סיכוי שנפתלי בנט יתמוך ביאיר לפיד לראשות הממשלה". חיים רמון צודק. אין סיכוי וגם אין סיבה פוליטית לכך, כפי שמראה ניתוח פשוט.

ממה נפשך; אם בנט יצליח לשמור על רמת המנדטים  שהסקרים נותנים לו כרגע, בסביבות 12 מנדטים, ובעקבות הבחירות תהייה אפשרות לשתי קואליציות, אחת של נתניהו ואחת של מתנגדיו, ובנט יהיה לשון המאזניים ביניהן, הוא יעמיד בפני קואליציית "רק לא ביבי" תנאי ברור להצטרפותו אליהם: "רק בתנאי שאני מרכיב את הממשלה". הוא יכול לעשות זאת גם אם יקבל פחות מנדטים מלפיד וסער; לא כתוב בשום מקום שראש הקואליציה חייב להיות בעל מספר המנדטים הגדול ביותר, וכבר היו דברים מעולם. "אם כל כך חשוב לכם להחליף את נתניהו, אז רק בראשותי", יאמר להם בנט. "אם זה בראשות לפיד או סער, אני מעדיף ללכת עם נתניהו".

לכן מפתיע להיווכח שהחבירה של סמוטריץ' לבן גביר מועילה מאוד לבנט. היא תקרב את גוש נתניהו ל-60 מנדטים ותשאיר אותו בתמונה. עם זאת היא כנראה לא תספיק לגוש נתניהו, מה שיותיר את בנט בפוזיציה של לשון מאזניים גם אם יזכה לפחות מנדטים. כל מנדט נוסף שלהם הוא בעצם גם מנדט לטובת בנט ובתנאי שלא יאפשר לנתניהו לעבור את ה-60, דבר שרחוק מלקרות. אם ייווצר גוש חוסם או לא תהיה אפשרות לקואליציה בראשות נתניהו אפילו בתמיכת בנט, סער ובנט יחברו ויהוו משקל נגד ללפיד. זו לא תהיה ממשלת שמאל.

ייתכן אמנם שבמצב המתואר יוכלו לפיד וסער לכפות על בנט רוטציה, אבל הוא יוכל להתעקש להיות הראשון ברוטציה הזו, וכולנו למדנו לאחרונה שאתה יודע איך רוטציה מתחילה אבל לעולם לא יכול לדעת איך היא תיגמר. מה עוד שאם תיתכן קואליציה חלופית לנתניהו, לא מופרך לחשוב שהוא יפנה את מקומו בראשות הליכוד, מרצון או מכורח, ותוכל לקום קואליציה המבוססת על הליכוד סער ובנט, ימין-ימין למהדרין.

הרבה דברים עדיין יכולים להשתנות כמובן וישנם עוד פרטים רבים שראויים להתייחסות, אבל בגדול, נכון לתמונת המצב של רוב הסקרים בשבועות האחרונים, כדאי לקחת בחשבון גם את האפשרות המתוארת כאן לפיה השאלה העיקרית שנותרה פתוחה לגבי מערכת הבחירות הנוכחית היא: בנט או ביבי?