צל הפלסטיניות הולך ונמוג

ההסכמים שנחתמו השבוע בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין, מבשרים שארה"ב, לפחות זו של ממשל טראמפ, חלק מרכזי ממדינות ערב ואפילו מדינת ישראל, החליטו לפתור את "הבעיה הפלסטינית" בדרך היחידה האפשרית: להפסיק לראות בה בעיה.

 

בס"ד

ב' בתשרי תשפ"א

(פורסם בערב החג ב"מקור ראשון")

מלבד המשמעות הכלכלית הגדולה של ההסכמים שנחתמו השבוע בוושינגטון בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין; ומלבד המשמעות האסטרטגית והביטחונית האדירה שלהם ביצירת ברית אזורית בגיבוי אמריקאי נגד אירן; ומלבד זאת שעוד מדינות ערביות עתידות כנראה להצטרף למהלך בעתיד הקרוב, ובכך יהפוך המזרח התיכון לחדש באמת; מלבד כל אלה - ההסכמים מביאים בשורה גם באשר למה שמכונה "הבעיה הפלסטינית".

ההסכמים האלה מבשרים שארה"ב, לפחות זו של ממשל טראמפ, חלק מרכזי ממדינות ערב ואפילו מדינת ישראל, החליטו לפתור את "הבעיה הפלסטינית" בדרך היחידה האפשרית: להפסיק לראות בה בעיה. כן, אומרים ההסכמים האלה בסאבטקסט שלהם, הפלסטינים כאינדיבידואלים לא הולכים לשום מקום, אבל הפלסטיניות, התביעה הלאומית הפלסטינית, הולכת מתאדה ונמוגה.

ובאמת לטענת הלאומיות הפלסטינית לא הייתה מעולם אחיזה ממשית במציאות. הלאומיות הפלסטינית הייתה פשוט הצל שהטילה שיבת ציון המודרנית על המציאות. צל מלווה ותו לא. לפני שהתחילה הציונות את מפעל חזרתו של עם ישראל לארצו, תושביה הערבים של הארץ הזו מעולם לא חשבו על עצמם במושגים של לאום העומד בפני עצמו. חזרת עם ישראל לארץ ישראל יצרה התנגדות טבעית, שהלכה והתגבשה ברבות השנים לתודעה לאומית. שום דבר חיובי לא היה ואין גם היום בתודעה הלאומית הזו. אין לה דבר משל עצמה, והתוכן היחיד שמעמיד אותה הוא ההתנגדות לשיבת ישראל לארצו. זו הסיבה שלמרות כל המאמצים הבינלאומיים לא קמה עד עתה וכנראה גם לא תקום לעולם מדינה פלסטינית. כדי להקים לעצמם מדינה הם חייבים להכיר בנו ולהשלים עמנו, אבל אז יאבד להם הדבר היחיד המשותף להם. לכן הם לא רוצים מדינה משלהם; הם רוצים את המדינה שלנו.

התוכן הלאומי השלילי הזה לא היה הופך לגורם משמעותי בהיסטוריה לולא העובדה שלגורמים רבים היה אינטרס לטפח ולנפח אותו בכדי להשתמש בו לצורכיהם בכלל, ולשם התנגדותם לשיבת ישראל לארצו בפרט. קודם כל העולם הערבי כולו, שראה בציונות פריצה זרה לתוך מרחב החיים הטבעי שלו, והבעיה הפלסטינית שימשה מבחינתו ראש החץ של התנגדותו לה. גם המערב, שתמך פה ושם ביד אחת במפעל הציוני, פעל בה בשעה בכול כוח ידו האחרת כדי למנוע אותו בכול מחיר, והשתמש בהמצאת הלאומיות הפלסטינית לשם כך. ולא פחות מכול אלה, גם השמאל הישראלי, שלמען האינטרסים הפוליטיים שלו ובכדי לשמור על ההגמוניה שלו בחברה הישראלית תמך בשקר הזה וניסה לקדם אותו.

לא מקרה הוא שהתגובה הפלסטינית להסכמים שנחתמו השבוע הייתה המשך הסרבנות המדינית ומטחי קטיושות. הפלסטינים מבינים טוב מכולם שמשמעותם של ההסכמים האלה היא שחלק גדול מהגורמים שטיפחו את השקר שעליו מבוססת הטענה הלאומית שלהם על הארץ הזו זנחו אותם; שמבחינת חותמי ההסכמים הבעיה הפלסטינית איננה בעיה עוד. בכך יצא השבוע רוב האוויר מהבלון הנפוח של "הבעיה הפלסטינית", שבמשך כמעט מאה שנה, ובוודאי מאז קום המדינה, היווה מוקד מרכזי לחוסר יציבות במזרח התיכון, ואף לבעיה בינלאומית מרכזית. מכיוון שללאומיות הפלסטינית לא היה שום דבר חיובי משל עצמה, ולבדה לא היה בכוחה להתנגד בעוצמה לישראל, נטישתה בידי מי שטיפחו אותה לצורכיהם, מהווה עבורה מכת מוות.

צל הלאומיות הפלסטינית, שלא היה אלא בבואה של המפעל הציוני, הולך ונמוג. מי שטיפחו אותו במשך קרוב למאה שנים כבר לא זקוקים לו. הם השליכו אותו בצדי הדרכים של ההיסטוריה. גם אם כמס שפתיים עדיין ישנה איזו התייחסות עמומה בהסכמים לבעיה הפלסטינית, ברור לכולם, ולפלסטינים יותר מכול, שהפריחה הגדולה שהייתה להם בעשרות השנים האחרונות, שהגיעה לשיאה בהסכמי אוסלו, חלפה ולא תשוב עוד לעולם. סר צילם של הפלסטינים והתפקיד החשוב שהם מלאו בתחיית עם ישראל בארצו, דווקא על ידי התנגדותם שחייבה את עם ישראל להתעצם, הן חומרית והן רוחנית, הולך ומסתיים.

תם עידן הלאומיות הפלסטינית, אבל עדיין לא הושלם. לא ביום אחד ולא בהסכם אחד ניתן לתקן עיוות של למעלה ממאה שנים, מה עוד שיש עדיין כוחות שהשקר הזה משמש לצורכיהם ולכן ימשיכו לטפח אותו. כמו כן מוטל עלינו עדיין למצוא את הדרך שתאפשר לתושביה הערבים של ארץ ישראל חיים ראויים הוגנים ומכובדים תחת ריבונות ישראלית. אבל הכיוון שהסתמן עם פרסום תוכנית המאה של טראמפ בחורף האחרון, שההסכמים השבוע עולים בקנה אחד עמו ומהווים חלק ממנו, הולך ומתבהר. העולם החליט לפתור את הבעיה הפלסטינית בדרך האפשרית היחידה: להפסיק לראות בה בעיה.