אי אפשר להבין את תופעת הדתל"שים בלי להבין תופעה מקבילה לה, מנוגדת לה, וסימטרית לה: תופעת החלנ"שים. שמעתם פעם על חלנ"שים? – לא. אז בואו נבהיר: חילונים לשעבר.
סוגיית
הדתל"שים לא מפסיקה לעורר עניין. מידי כמה חודשים היא עולה שוב ושוב לדיון ציבורי
סוער. זה עצמו מעיד שמה שנאמר עליה עדיין לא מצליח לתת תשובה משכנעת לשאלה מה
הבעיה, אם בכלל, ומה פתרונה, אם היא אכן בעיה.
אני רוצה
לגשת לסוגיה מפרספקטיבה אחרת. לא כנגד מה שכבר נאמר בה על ידי גדולים וטובים ממני,
אלא בכדי להאיר אותה, וגם את מה שאמרו אחרים, מזווית אחרת.
אי אפשר
להבין את תופעת הדתל"שים בלי להבין תופעה מקבילה לה, מנוגדת לה, וסימטרית לה:
תופעת החלנ"שים. שמעתם פעם על חלנ"שים? – לא. אז בואו נבהיר: חילונים
לשעבר.
אני
לדוגמה אחד כזה. חילוני לשעבר. בדיוק החודש. באלול לפני ארבעים שנה, חזרתי בתשובה.
מלא מלא. היו אז בודדים כמונו. היום ישנם מאות אלפים. אבל אנחנו, בעלי התשובה
"הקלאסיים", לא בדיוק דוגמה לתופעת החלנ"שים. אנחנו אמנם פרצנו עבורה
את הדרך אבל רוב החלנ"שים לא נהיו "דתיים" או חרדים מלא-מלא. הם
נהיו "מתחזקים", כיפות שקופות, כיפות שמיים, שומרי שבת באופן חלקי,
מקימי בתי כנסת בקיבוצים, אוהבי ארון הספרים היהודי וכדומה. הם לא דתיים, אבל כבר
לא חילוניים. הם פתוחים ליהדות ולא אתאיסטים אידיאולוגים, כופרים עקרוניים, כפי
שהיו פעם החילונים.
כמובן,
מכמה וכמה סיבות קשה למדוד כמותית את התופעה, כפי שקשה למדוד כמותית את תופעת הדתל"שיות.
ובעצם הכמות לא חשובה. חשובה האיכות. החידוש החשוב והמשמעותי הוא איכות התופעה, עצם
התופעה, האפשרות שיהודי "חילוני" יתחיל להתחבר לפתע בטבעיות למקורות,
לפי מידתו. כשנעשית פריצת דרך כזו, המספרים הגדולים כבר יבואו בהמשך.
בדיוק
כפי שהחלנ"שים לא נהיו "דתיים", כך הדתל"שים לא נהיו
"חילונים". המושגים דתיים וחילוניים שייכים לעידן אחר של תחילת הציונות
והעשורים הראשונים של קום המדינה. אז היה קו ברור בין דתיים וחילוניים. היום הוא
הולך ומטשטש. לשני הצדדים היה אז צורך חיוני להגדיר קו כזה. חומה בצורה. היום החיים
גוברים עליו והולכת ונוצרת חברה שהיא כבר לא חילונית ולא דתית אלא יהודית.
הורדת
המחיצות הגבוהות וההגדרות הברורות, יוצרת חברה שהיא חברה יהודית מסורתית. לא במובן
של המסורתיות המבורכת של עדות המזרח, אלא של מסורתיות מסוג חדש, לא פחות מבורכת, שבמהותה
גם היא יהדות מסורתית.
משני
הקצוות ישנה תנועה לאמצע חדש שהוא מהווה את הרוב, הקנצנזוס, "הגוף" של
החברה הישראלית שהולכת ומתגבשת בו. חברה כזו כבר איננה אנטי-דתית. היא פתוחה לתורת
ישראל, לערכי האומה, להיסטוריה שלה ויכולה להזדהות עמן בלי בעיה.
הולך
ונוצר מבנה חדש בחברה הישראלית. סולם שבו הרוב הגדול מזדהה נפשית ואידאית עם
היהדות, ממלא כמה מצוות, כל אחד לפי מדרגתו, וחש שייכות והזדהות ברמה כזו או אחרת עם
תורת ישראל. הוא כבר לא נגדה אוטומטית. זהו סולם יעקב, שישראל עולים וירדים בו. יש
מי שמקפידים יותר ויש שפחות, וזה עצמו משתנה לפי תהליכי ההתפתחות וההתבגרות שלהם.
מה שקרה
לאחרונה בעקבות פטירתו של הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל לא יכול היה לקרות לפני
חמישים שנה. מכול קצוות החברה הישראלית הובעה הערכה רבה לדרכו למפעלו ולאישיותו.
החברה הישראלית כבר לא הסתכלה עליו מהצד, כדמות חרדית או דתית שלא שייכת אליה, אלא
על דמות שהיא חלק ממנה, ושהיא גאה בה ובפועלה.
יחס כזה
של הגוף המרכזי של החברה לדמות רבנית הוא מפתח לשינוי עמוק ומהפכני בחברה
הישראלית. עכשיו זה רק תלוי בנו "הדתיים" מלא-מלא. אם נהיה בני אדם, אם נהיה
מה שתורת ישראל דורשת מאתנו, עם נהיה מודל לחיקוי, דוגמא אישית, החברה כולה – כולל
הדתל"שים והחלנ"שים – תקבל מאתנו. תושפע מאתנו ברצון. היא לא תהיה
"דתית" מלא-מלא, אבל הרבה יותר יהודית. כך תמיד היתה בנויה החברה
היהודית מדורי דורות. בראשה היו תלמידי חכמים ובעקבותיהם הלך עם ישראל כולו, כל
אחד במקומו, במדרגתו, כפי יכולתו.
אבל בכדי
שיהיה גוף החברה יהודי, צריך מוקד תורני רציני שיאפשר אותו. וכאן מקומן של הקריאות
לחזק את החינוך הדתי-לאומי. כך צריך להבין אותן.
רק מיעוט
מהדתל"שים נהיה "חילוני" למהדרין. רובם נשארים קשורים לדת, ברמה
כזו או אחרת, ממלאים חלק מהמצוות, ופשוט חשים שבשלב זה של חייהם הם לא מסוגלים
להתחייב לכל השולחן ערוך. הם לא יהיו "לשעברים" אם אנחנו לא נגדיר אותם ככאלה,
ולא יתנתקו מאתנו אם אנחנו לא נוציא אותם מחוץ לתחום (וכמובן, גם לפתיחות וההכלה
האלה יש גבולות וקווים אדומים). הם שומרים פחות אבל מחוברים בעצם. הם מרגישים
שלפחות בשלב זה של חייהם הם יזייפו אם יהיו "דוסים" לגמרי, אבל לא
מתנתקים מהדתיות.
אם להיות
קצת פרובוקטיבי, להגזים, להקצין ולחדד, נאמר זאת כך: אין בעיה של דתל"שים.
הבעיה היא בראש שלנו.
(יש כמובן
עוד הרבה מה לומר בסוגיה הזו מהמבט הזה. ב"נ אמשיך בקרוב לעסוק בסוגייה)
מכובדי מוטי קרפל, קשה לי להסכים עם הנחותיך, משום שניסיוני האישי מוכיח שהמציאות בפועל שונה ממה שאתה מתאר. סיימתי בית ספר תיכון דתי בנתניה, בסוף שנות החמישים. כולנו, בנים ובנות, חבשנו כיפות סרוגות. היום, מבין הבנים, בודדים שמרו את הכיפות הסרוגות על ראשם. על ראש הבנות (שרובן לא הלכו לצבא), הכיפות כמעט ולא נשרו. מאוד סביר להניח שרוב חברי לא התפקרו לחלוטין, ונותרו בתוך המסורת היהודית כפי שאתה מתאר, אך מה לגבי הדור שצמח מהם? רובו של דור זה כבר לא גדל בבית שומר מצוות וכאשר הפיתוי החיצוני מושך, רובם אובדים מתוך עם ישראל.
השבמחק