יום שישי, 28 באוגוסט 2020

נתניהו לא יכול

כמו הציונות החילונית כולה גם נתניהו לא מסוגל לעבור את הכותל. גם הוא לא יכול לפרוץ את המחסום התודעתי של הקו הירוק ולהחיל את ריבונותו של עם ישראל על מלוא מרחבי ארץ ישראל, ולו גם בהדרגה.

בס"ד

ח' באלול, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


העובדה שנתניהו הצליח להוריד השבוע את כחול לבן על הברכיים בסוגית התקציב מלמדת על שלושה דברים לפחות: הראשון, שנתניהו לא מתכוון לקיים את הרוטציה ושאנחנו עתידים לעמוד בפני בחירות בשנה הקרובה. השני, שגם אם היה לחץ מצד גנץ ואשכנזי למנוע את החלת הריבונות, נתניהו היה יכול להתגבר עליו בקלות. והשלישי, החשוב יותר לענייננו, הוא שכשנתניהו רוצה הוא יכול, ואם הוא לא יכול זה רק מפני שהוא לא רוצה מספיק.

לדברי נתניהו לא הייתה לו ברירה אלא להיכנע לנשיא טראמפ שבעצת יועצו ג'ראד קושנר סרב לתמוך בהחלת הריבונות. "לא הייתה לי בחירה בין החלת הריבונות לבין ההסכם עם איחוד האמירויות", אמר. אמת, לשיטתו, שהיה בה הגיון רב, נתניהו לא היה יכול להכריז על ריבונות על אפו ועל חמתו של הממשל האמריקאי. אבל הוא כן היה יכול לפחות לדחות את התחליף של ההסכם עם האמירויות.

כי זאת יש לדעת. ההסכם עם האמירויות היה חשוב לטראמפ הרבה יותר מאשר לנתניהו. לא בכדי מחל טראמפ על כבודו וקרא לו "הסכם אברהם". הקשר היחיד בין אברהם אבינו לאיחוד האמירויות הוא עשרות מיליוני המצביעים האוונגליסטים, שמוקד אמונתם הוא העיקרון המובע בברכה "ואברכה מברכיך ומקללך אאור" שנאמרה לאברהם. כשטראמפ ויועציו החליטו לרדת מהחלת הריבונות הם היו זקוקים להישג מדיני אחר שיוכלו לנופף בו כלפי האוונגליסטים לקראת הבחירות. אילו החלת הריבונות הייתה מספיק חשובה לנתניהו הוא יכול היה לסרב להסכם עם איחוד האמירויות, לא לספק לטראמפ ויועצו את התחליף הפוליטי הנחוץ להם כל כך, ובכך לפחות לנסות להחזיר אותם לתוכניתם המקורית. השאלה היא מדוע לא בחר נתניהו במסלול זה; מדוע הוא לא היה נחוש בדעתו בנושא החלת הריבונות; העובדה שבסוגיית הגרעין האיראני הוא הוכיח שכשהוא רוצה הוא יכול להתעקש גם מול הממשל האמריקאי, מלמדת שבסוגיית החלת הריבונות הוא פשוט לא רצה מספיק.

יש החושבים שנתניהו לא התכוון מעולם להחיל את הריבונות, אבל מלבד העובדה שקשה להסביר כך רבות מהעובדות הידועות לנו על התוכנית ועל תהליך הכנתה, התגבשותה והצגתה, ההסבר הזה גם מחמיץ את הלקח המרכזי שראוי ללמוד מהפרשה: נתניהו פשוט לא יכול. כמו הציונות החילונית כולה גם נתניהו לא מסוגל לעבור את הכותל. גם הוא לא יכול לפרוץ את המחסום התודעתי של הקו הירוק ולהחיל את ריבונותו של עם ישראל על מלוא מרחבי ארץ ישראל, ולו גם בהדרגה.

בכדי לעבור את הכותל, בכול מלוא משמעותו הסימבולית של המושג, אין די בכשרון פוליטי ומדיני ווירטואוזי. גם תוכנית מרשימה ומתוחכמת כמו תוכנית המאה אינה מספיקה. אפילו לא גיוס של חלק מהשמאל הישראלי, שכפי שראינו השבוע נתניהו היה יכול בקלות לכפות עליו את רצונו עד שהיה אומר רוצה אני. בכדי לעבור את הכותל ולהחיל את הריבונות ביהודה והשומרון, צריך להיות חמוש באמונה גדולה, בקישור מחייב לתורת ישראל ולצווי החיים שלה, בתודעה היסטורית ישראלית-אמונית מפותחת ובביטחון איתן באלוקי ישראל הנובע ממנה. עם כל גדולתו, לנתניהו אין את כול אלה ולכן הוא וויתר בקלות על החלת הריבונות.

עם כל חשיבותו וערכו של ההסכם עם האמירויות, הוא מתגמד לחלוטין לעומת ערכה של החלת הריבונות שהיתה מכת מוות לשקר הלאומיות הפלסטינית, שהוא הוא המנוף לכול הכוחות, מבית ומחוץ, המתנגדים להמשך תנופתה של שיבת ציון. הלאומיות הפלסטינית הומצאה בכדי לנסות לעצור את שיבת ישראל לארצו, והכרעתה הייתה מרוקנת את מפרשי ההתנגדות הכלל העולמית לשיבתנו הנה, ומביאה ממילא את כל אותם הישגים מדיניים שהמהלך המדיני מול האמירויות אמור להביא, ועוד הרבה מעבר להם. 

לנוכח התובנה שנתניהו פשוט לא יכול, גם אני עצמי חייב לעשות חשבון נפש. תחכומה של תוכנית המאה שכנע אותי שנתניהו לא רק מתכוון באמת לעשות את הצעד הזה אלא גם יכול לו. לרגע שכחתי שצעד כזה לא יוכל להיעשות מתוך תודעה ביטחונית אלא רק מתוך תודעה אמונית.

אך לא אלמן ישראל. "עד שלא שקע שמשו של משה, הזריח שמשו של יהושע". החלופה האמונית הפוליטית, שהיא תנאי הכרחי לקידום התחייה הישראלית לשלב הבא שלה, עומדת ומוכנה. ימינה בהובלת נפתלי בנט מסתמנת כאלטרנטיבה פוליטית רלוונטית לנתניהו. העיקר אינו הסקרים המחמיאים, אלא דווקא השילוב האידאולוגי החיוני הפורה ומחויב המציאות, בין העמדה התורנית-אמונית השורשית שמביא סמוטריץ, לבין הפתיחות ויכולת הפריצה לליבה של החברה הישראלית שמביאים בנט ושקד.

הבשורה הגדולה היא דבריו של נפתלי בנט לאחרונה: לשלושתם שפה משותפת, הם עובדים היטב יחד, והם ילכו יחדיו לבחירות הבאות. אם שני היסודות האידיאולוגים האלה משתלבים היטב לא רק במחשבתם של מובילי האלטרנטיבה לנתניהו, אלא גם באישיותם ובהתנהלותם, הרי שהיא ערוכה ומוכנה למלא את תפקידה.

 

 

 

 

 

תגובה 1:

  1. מכובדי מוטי קרפל, מאמרך הנוכחי מזכיר לי במידת מה את מצבו של שמואל הנביא בבית משפחת ישי בבית לחם, כאשר היה עליו לבחור יורש למלך שאול, מתוך מבחר הבנים של ישי. בסופו של דבר שמואל הנביא, חסר הסבלנות, ננזף על ידי הבורא על כך שהוא מסתמך יותר מדי על מראה עיניו: "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (שמואל א', טז, ז). לטעמי שיפוטך, הן את יכולותיו ורצונותיו של נתניהו והן את היכולות של השלישיה - תואם את שיפוטו של הנביא שמואל בבית ישי.
    ולנושא אחר. מפליא אותי שלא מצאת לנחוץ להקדיש בדל מאמר לפרופסור רות גביזון ז"ל.
    בגיליון של המוסף יומן 1202 של מקור ראשון מהשבוע שעבר, פורסם מאמרו של פרופ' ידידיה שטרן לזכרה של רות ז"ל - מגילת רות. במאמר זה הוא מספר על שלושת העקרונות של גביזון ז"ל לניהול המחלוקות המשסעות את החברה הישראלית. הרשיתי לעצמי להגיב למאמר זה. תוכנו מפורט בשורות שאני מצרף בזה. זכותך כמובן למחוק חומר זה באם אינך מסכים עמו.

    פרק הביוגרפיה בויקיפדיה של פרופ' רות גביזון ז"ל, דליל מאוד. ממנו דליתי כי רות ז"ל נולדה בירושלים בשנת 1945, גדלה בחיפה האדומה של שנות החמישים ולמדה בבית הספר הריאלי שהיה בתקופתה תחת ניהולו של המחנך ד"ר יצחק שפירא ז"ל. אימה הייתה בתו של הרב מרדכי הלוי, אב בית הדין של העדה הספרדית בירושלים, ודודה היה הרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים. אביה היה בן למשפחה שעלתה ארצה מצפון אפריקה.
    למרות הרקע הדתי של משפחתה, סביר להניח כי בריאלי היא התחנכה בסביבה ציונית חילונית, שדגלה בהמרת המסורת התורנית היהודית, באידיאלים מודרניים נחלת המשכילים האירופאים. הצעירים שגדלו על אידיאלים אלו, הן בגולה והן בארץ, שאפו להנחיל בעזרתם צביון חדש לעם היהודי.
    פרופ' רות גביזון ז"ל העבירה לפרופ' ידידיה שטרן כותב המאמר, תקופה קצרה לפני פטירתה, רשימה של שלושה מרכיבי יסוד, במטרה לנסות ולעצב בעזרתם גבולות מוסכמים למחלוקות המשסעות את הציבור בישראל לגזרים:

    היסוד הראשון - איזון בין החיוניות של לכידות אזרחית מסוימת של כל קהילת האזרחים בעלי זכות ההשתתפות והבחירה, בלי הבדל דת, לאום, מגדר, מעמד או עדה, ובין ההכרה בחיוניות קיומן של מחלוקות רעיוניות, זהותיות ופוליטיות, שאותן יש לנהל ובהן יש למצוא דרכים לחיות יחד, ולא בהכרח להכריע.
    היסוד השני - מדינת ישראל הוקמה כשיאו של מאבק להקמתו של בית לאומי לעם היהודי.
    היסוד השלישי - זכויות האדם. אילוצים תוכניים על מה שפרטים, מדינות או רוב יכולים לעשות לאדם החי בהם.

    עם כל הכבוד שרחשתי לפרופ' רות גביזון ז"ל בעודה בין החיים, נראה לי כי:
    היסוד הראשון - אידיאלי מאוד, אולם אינו לוקח כלל בחשבון את 20 האחוזים של האוכלוסייה המוסלמית, שאינה רואה עין בעין "חיוניות של לכידות אזרחית" עם הכובשים האימפריאליסטים הישראליים. לפחות לא בתקופה הקרובה, בה מדינת ישראל עדיין מוקפת במדינות מוסלמיות מרובות אוכלוסין, הקנאיות לכבודן ולכבוד דתן, שהושפלה עד עפר עקב הפסדן למי שנחשבים בעיניהם כבני הדת הבטלה, שהוחלפה בדת האמת על ידי נביא האמת האחרון, מוחמד.
    היסוד השני - הינו עקב אכילס של כל שלושת היסודות. כי מדינת ישראל לא הוקמה יש מאין, על ידי עם חדש שנוצר לפתע פתאום בעולם, וכביכול הוא חסר עבר, חסר חוקה וחסר תרבות.
    אביו מולידו של העם היהודי, אברהם אבינו עליו השלום, יצא מאור כשדים לכיוון ארץ כנען כאשר התרמיל שעל גבו דחוס בתרבות עובדי האדמה, צאצאיו של קין, תרבות שידעה קרוא וכתוב 5000 שנים לפחות, לפני עזיבתו. מוחו לעומת זאת היה ספוג בתרבות רועי הצאן, צאצאיו של הבל (יורם חזוני, המוסר של רועי הצאן – השילוח 1), שאותה תכנן לממש בארץ מרעה של הרים ובקעות, שאינה מושקית על ידי נהרות, אשר למטר השמיים תשתה מים.
    צאצאיו הישירים של אברהם אבינו, נחלצו משעבוד בית העבדים של מצרים, בידי מי שאמר והיה העולם. בדרכם לכיבוש ארץ כנען, במעמד הר סיני, הם "הוחתמו" על חוזה שהבטיח את נצחיות התקיימותם בתבל, חלף ציות למצוות החוזה.
    ישראלים חילוניים, אידיאליים ותמימים, מוכשרים ככל שיהיו, רק משלים עצמם שיצליחו לקעקע חוזה זה העומד איתן, מול כל המשברים, מזה יותר מ- 3300 שנים.
    היסוד השלישי – אין בו פגם. הוא מוסכם על כולם.

    אמנת "גביזון – מדן" הזכורה לטוב משנת 2003, מבוססת עקרונית על אותם 3 יסודות ומפאת כך הלכה ודעכה, ככל אמנה אוטופית מסוגה.
    נאום הבכורה של ח"כ תהילה פרידמן, שנישא בפני כנסת אדישה שלא מחאה כפיים, בנוי אף הוא על אותם שלושה יסודות המופיעים ברשימתה של פרופ' רות גביזון ז"ל. נאום זה ריגש רק את התמימים.

    י

    השבמחק