נתניהו לא יכול

כמו הציונות החילונית כולה גם נתניהו לא מסוגל לעבור את הכותל. גם הוא לא יכול לפרוץ את המחסום התודעתי של הקו הירוק ולהחיל את ריבונותו של עם ישראל על מלוא מרחבי ארץ ישראל, ולו גם בהדרגה.

בס"ד

ח' באלול, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

העובדה שנתניהו הצליח להוריד השבוע את כחול לבן על הברכיים בסוגית התקציב מלמדת על שלושה דברים לפחות: הראשון, שנתניהו לא מתכוון לקיים את הרוטציה ושאנחנו עתידים לעמוד בפני בחירות בשנה הקרובה. השני, שגם אם היה לחץ מצד גנץ ואשכנזי למנוע את החלת הריבונות, נתניהו היה יכול להתגבר עליו בקלות. והשלישי, החשוב יותר לענייננו, הוא שכשנתניהו רוצה הוא יכול, ואם הוא לא יכול זה רק מפני שהוא לא רוצה מספיק.

לדברי נתניהו לא הייתה לו ברירה אלא להיכנע לנשיא טראמפ שבעצת יועצו ג'ראד קושנר סרב לתמוך בהחלת הריבונות. "לא הייתה לי בחירה בין החלת הריבונות לבין ההסכם עם איחוד האמירויות", אמר. אמת, לשיטתו, שהיה בה הגיון רב, נתניהו לא היה יכול להכריז על ריבונות על אפו ועל חמתו של הממשל האמריקאי. אבל הוא כן היה יכול לפחות לדחות את התחליף של ההסכם עם האמירויות.

כי זאת יש לדעת. ההסכם עם האמירויות היה חשוב לטראמפ הרבה יותר מאשר לנתניהו. לא בכדי מחל טראמפ על כבודו וקרא לו "הסכם אברהם". הקשר היחיד בין אברהם אבינו לאיחוד האמירויות הוא עשרות מיליוני המצביעים האוונגליסטים, שמוקד אמונתם הוא העיקרון המובע בברכה "ואברכה מברכיך ומקללך אאור" שנאמרה לאברהם. כשטראמפ ויועציו החליטו לרדת מהחלת הריבונות הם היו זקוקים להישג מדיני אחר שיוכלו לנופף בו כלפי האוונגליסטים לקראת הבחירות. אילו החלת הריבונות הייתה מספיק חשובה לנתניהו הוא יכול היה לסרב להסכם עם איחוד האמירויות, לא לספק לטראמפ ויועצו את התחליף הפוליטי הנחוץ להם כל כך, ובכך לפחות לנסות להחזיר אותם לתוכניתם המקורית. השאלה היא מדוע לא בחר נתניהו במסלול זה; מדוע הוא לא היה נחוש בדעתו בנושא החלת הריבונות; העובדה שבסוגיית הגרעין האיראני הוא הוכיח שכשהוא רוצה הוא יכול להתעקש גם מול הממשל האמריקאי, מלמדת שבסוגיית החלת הריבונות הוא פשוט לא רצה מספיק.

יש החושבים שנתניהו לא התכוון מעולם להחיל את הריבונות, אבל מלבד העובדה שקשה להסביר כך רבות מהעובדות הידועות לנו על התוכנית ועל תהליך הכנתה, התגבשותה והצגתה, ההסבר הזה גם מחמיץ את הלקח המרכזי שראוי ללמוד מהפרשה: נתניהו פשוט לא יכול. כמו הציונות החילונית כולה גם נתניהו לא מסוגל לעבור את הכותל. גם הוא לא יכול לפרוץ את המחסום התודעתי של הקו הירוק ולהחיל את ריבונותו של עם ישראל על מלוא מרחבי ארץ ישראל, ולו גם בהדרגה.

בכדי לעבור את הכותל, בכול מלוא משמעותו הסימבולית של המושג, אין די בכשרון פוליטי ומדיני ווירטואוזי. גם תוכנית מרשימה ומתוחכמת כמו תוכנית המאה אינה מספיקה. אפילו לא גיוס של חלק מהשמאל הישראלי, שכפי שראינו השבוע נתניהו היה יכול בקלות לכפות עליו את רצונו עד שהיה אומר רוצה אני. בכדי לעבור את הכותל ולהחיל את הריבונות ביהודה והשומרון, צריך להיות חמוש באמונה גדולה, בקישור מחייב לתורת ישראל ולצווי החיים שלה, בתודעה היסטורית ישראלית-אמונית מפותחת ובביטחון איתן באלוקי ישראל הנובע ממנה. עם כל גדולתו, לנתניהו אין את כול אלה ולכן הוא וויתר בקלות על החלת הריבונות.

עם כל חשיבותו וערכו של ההסכם עם האמירויות, הוא מתגמד לחלוטין לעומת ערכה של החלת הריבונות שהיתה מכת מוות לשקר הלאומיות הפלסטינית, שהוא הוא המנוף לכול הכוחות, מבית ומחוץ, המתנגדים להמשך תנופתה של שיבת ציון. הלאומיות הפלסטינית הומצאה בכדי לנסות לעצור את שיבת ישראל לארצו, והכרעתה הייתה מרוקנת את מפרשי ההתנגדות הכלל העולמית לשיבתנו הנה, ומביאה ממילא את כל אותם הישגים מדיניים שהמהלך המדיני מול האמירויות אמור להביא, ועוד הרבה מעבר להם. 

לנוכח התובנה שנתניהו פשוט לא יכול, גם אני עצמי חייב לעשות חשבון נפש. תחכומה של תוכנית המאה שכנע אותי שנתניהו לא רק מתכוון באמת לעשות את הצעד הזה אלא גם יכול לו. לרגע שכחתי שצעד כזה לא יוכל להיעשות מתוך תודעה ביטחונית אלא רק מתוך תודעה אמונית.

אך לא אלמן ישראל. "עד שלא שקע שמשו של משה, הזריח שמשו של יהושע". החלופה האמונית הפוליטית, שהיא תנאי הכרחי לקידום התחייה הישראלית לשלב הבא שלה, עומדת ומוכנה. ימינה בהובלת נפתלי בנט מסתמנת כאלטרנטיבה פוליטית רלוונטית לנתניהו. העיקר אינו הסקרים המחמיאים, אלא דווקא השילוב האידאולוגי החיוני הפורה ומחויב המציאות, בין העמדה התורנית-אמונית השורשית שמביא סמוטריץ, לבין הפתיחות ויכולת הפריצה לליבה של החברה הישראלית שמביאים בנט ושקד.

הבשורה הגדולה היא דבריו של נפתלי בנט לאחרונה: לשלושתם שפה משותפת, הם עובדים היטב יחד, והם ילכו יחדיו לבחירות הבאות. אם שני היסודות האידיאולוגים האלה משתלבים היטב לא רק במחשבתם של מובילי האלטרנטיבה לנתניהו, אלא גם באישיותם ובהתנהלותם, הרי שהיא ערוכה ומוכנה למלא את תפקידה.