תהלה פרידמן צודקת וטועה

את המאבק חייבים להיאבק, כי הוא מה שיילד לנו את השלב הבא בחיי האומה, אבל חובה לעשות אותו בדרכי נועם, ולא בדרכי חובלים. זה לדעתי הדבר העיקרי שצריך לקחת מהנאום של חה"כ החדשה ומעוררת התקוות תהלה פרידמן.

 

בס"ד

כ"ד באב, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון)

גם אני, כמו רבים אחרים, התרגשתי מנאום הפיוס של חה"כ החדשה תהלה פרידמן.  היא נתנה ביטוי אמתי לכמיהה של רוב הציבור הישראלי להורדת המתח, לפיוס, להפסקת השנאה וההסתה. מבחינה זו הוא היה בהחלט נאום חשוב, כפי שהגדיר אותו עמית סגל.

אבל בלי לבטל דבר מחשיבותו ועוצמתו של הנאום, צריך גם להבין שאין בו את המפתח להורדת המתח ולפיוס. כי ברובד הרעיוני שלו, בניגוד לרובד הרגשי, הוא לא נובע מהבנת עומק התהליכים בהם אנחנו מצויים, וממילא הוא איננו יכול להפיג או לרפא את המתח והיריבויות.

פרידמן מביאה בנאום את הפסקה החשובה והידועה של הרב קוק על "שלושה כוחות מתאבקים כרגע במחננו". היא קוראת לשלום ופיוס בין המחנות, לקבלה והכרה הדדית של כולם בכולם. " תנו לי לספר לכם משהו – הם לא ייעלמו. צאו לכמה בחירות שתרצו – אף אחד לא יעלם.
אם נמשיך לנסות לנצח אחד את השני". כלומר, קריאה לשביתת נשק כללית.

בכך מחמיצה פרידמן את מה שהיא עצמה ציטטה מהרב קוק, את המילה "מתאבקים". כן, יש כאן מאבק, והוא חיוני. מאבק היסטורי בין דורות ותקופות בין כוחות ובין תודעות. מאבק בין זהות ישראלית-מערבית, לבין זהות ישראלית-יהודית. הרב קוק לא קורא לביטול המאבק, אלא רק לניהולו מתוך רוח אחרת ומתוך הבנת הדינמיקה שלו, ערכו ומשמעותו. לא רק כל אחד מהכוחות חשובים, אלא גם עצם המאבק ביניהם חיוני. זהו תהליך היסטורי הכרחי, והוא לא יתקדם ללא מאבק. אמנם אף אחד לא יעלם בעקבות המאבק, אבל תהיה בו הכרעה ברורה, והיא נתונה ביד ההיסטוריה ומי שמשגיח ומקדם אותה. בסופו של דבר הניצחון יהיה של כולם, כי גם אלה ששואפים לנצח את השלב הקודם ולהתקדם, אינם עושים זאת בכדי לבטל או למחוק אותו, אלא בכדי לקחת גם אותו לשלב הבא. הם נאבקים גם עבורו, בכדי שלא יתמסמס יעלם ויאבד עם זרמי ההיסטוריה.

ישראל השנייה (במובן ההיסטורי, הזמני, לא הסוציולוגי) נבנית כקומה שניה, נוספת, על גבי ישראל הראשונה. לא מתוך מחיקתה, אלא כדי לתת לה משמעות נצחית ולהביאה לתכליתה. אכן, דרך ארץ קדמה לתורה, אבל אי אפשר להיתקע בשלב הלאומי של דרך ארץ ועם ככול העמים. גם לא למחוק אותו חס ושלום, אלא לקדש אותו, להאיר אותו באור המשמעות שתורת ישראל נותנת לתחיה.

תהלה פרידמן עצמה מהווה ביטוי מובהק לשינוי הזה. כי נאום כזה וברוח כזו לא שמענו, וגם לא יכולנו לשמוע היום, משלי חימוביץ או זהבה גלאון למשל, אלא דווקא מאישה עם כיסוי ראש. בעבר, בשנות החמישים והששים, היו נשים שנאמו בכנסת "נאומים חשובים", אבל הן באו מהקיבוץ, לא מהציונות הדתית. וזהו כול המהפך כולו על רגל אחת.

"אני עדיין מאמינה שזו הדרך היחידה להניח את היסודות לשלב הבא בחיי המדינה. להציל אותנו מחורבן. להמציא את עצמנו מחדש", אומרת פרידמן, אבל פה היא טועה. הסתרת המחלוקות החשובות מתחת לשטיח, לא יביאו להתרתן ולפתרונן. לא היא תפיג את המתח. השלב הבא לא יבוא מתוך וותרנות של כל הצדדים, אלא דווקא מתוך המאבק בין הכוחות. ריפוי הפצעים השסעים והמתחים לא יבוא מתוך הרמת ידיים של כל הצדדים וויתור על עקרונותיהם, אלא דווקא בזכות המאבק ביניהם ומתוך הכרעתו. הוא לא יבוא מתוך שביתת נשק כללית, אלא מתוך מודעות לתהליכים, חיוניותם והבנת פשרם.

איפה בכול זאת תהלה פרידמן צודקת לחלוטין? באיזה מובן יש חשיבות עליונה למסר שלה? – באשר לרוח המאבק. אסור לנו לבטל את המאבק ואת הדינמיקה שלו, כי בו תלויה ההתפתחות ההיסטורית של התחייה ושל חיינו המשותפים, אלא שצריך להיאבק אותו ברוח אחרת, זו הרוח עליה דברה תהלה.

חז"ל אומרים שיש הבדל עקרוני בין תלמידי החכמים של ארץ ישראל לבין אלה של בבל. " אמר ר' אושעיה: מהו שנאמר "ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים?"  - "נועם ", אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה, "חובלים ", אלו תלמידי חכמים שבבל, שמחבלים (מתנצחים) זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד ע"א).

את המאבק חייבים להיאבק, כי הוא מה שיילד לנו את השלב הבא בחיי האומה, אבל חובה לעשות אותו בדרכי נועם, ולא בדרכי חובלים. זה לדעתי הדבר העיקרי שצריך לקחת מהנאום של חה"כ החדשה ומעוררת התקוות תהלה פרידמן.