רבותי, מהפך !

בזמן אוסלו וההתנתקות היה זה הציבור האמוני שמצא את עצמו מודר, מוקצה, ומסומן כשוליים קיצוניים וסהרוריים שנמצאים מחוץ לקונצנזוס. עכשיו זהו השמאל הקיצוני שנמצא בעמדה הזו.  במבט היסטורי אפשר לומר שהתהפכו היוצרות.

בס"ד

י"ז באב, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

רבים וטובים עסקו בשבוע האחרון בהבדלים שבין הפגנות השמאל הקיצוני בבלפור למחאות הציבור האמוני כנגד הסכמי אוסלו וכנגד ההתנתקות: הם הדגישו בצדק את האכיפה הרכה של המשטרה בבלפור, מול היד הקשה והאלימה שהיא נקטה מול מוחי אוסלו וההתנתקות; את המדיניות הדרקונית של הפרקליטות בזמן ההתנתקות מול השתיקה שלה בימים אלה; את ההתעלמות המתמשכת של התקשורת הממסדית ממחאות הימין בזמן ההתנתקות מול הסיקור הנרחב והרוח הגבית שהיא מעניקה להפגנות בבלפור, ועוד.

אבל יש הבדל נוסף, משמעותי הרבה יותר, שנעלם מן העין רק כי הוא גלוי כל כך: בזמן אוסלו וההתנתקות היה זה הציבור האמוני שמצא את עצמו מודר, מוקצה, ומסומן כשוליים קיצוניים וסהרוריים שנמצאים מחוץ לקונצנזוס. עכשיו זהו השמאל הקיצוני שנמצא בעמדה הזו. בזמן אוסלו היה זה השמאל הקיצוני שהיווה את הרוח החיה של הקונצנזוס הציבורי. היום זהו הציבור האמוני. במבט היסטורי אפשר לומר שהתהפכו היוצרות.

דוגמה מובהקת לכך היא מאמר שפרסם השבוע בן כספית במעריב, ובו הוא מנסה לשכנע שמפגיני בלפור אינם אנרכיסטים, בניגוד לתדמית שדבקה בהם. העניין איננו בשאלה עם בן כספית צודק או לא ואם טיעוניו משכנעים או לא. החידוש הגדול הוא שכספית נמצא בעמדת מגננה, חש מותקף, ומרגיש צורך דחוף לבסס את הלגיטימיות של עמדתו. זהו ההבדל הגדול בין אוסלו לבלפור. את התהליך שהתרחש כאן בשנים שעברו מאז אוסלו ויצר את ההבדל האמור אפשר להגיד רק במילה אחת: מהפך.

מסיבות רבות מתמקדות הפגנות בבלפור בנתניהו האיש, אבל בעומק הדברים ההפגנות הן ביטוי לתסכול עמוק כנגד הקונצנזוס החדש שנוצר בחברה הישראלית, שהפכה לאומית, פטריוטית מסורתית ויהודית, לא מעט בהשפעת הציבור האמוני. נתניהו הוא מייצגו הפוליטי של הקונצנזוס הזה, אבל התהליך שהוביל ליצירתו נובע מעומק התהליכים ההיסטוריים, האידאיים והתודעתיים של שיבת ציון המודרנית.

על זה יצא הקצף. זהו מקור התסכול שמניע את ההפגנות בבלפור, שכבר לא מנסות אפילו להעמיד פנים שהן מחאה על רקע המצוקה הכלכלית שנוצרה בעקבות משבר הנגיף. השמאל הרדיקלי מסרב להשלים עם העובדה שהמדינה ברחה לו מן הידיים, שעם ישראל מאס בו ושהוא נותר מאחור. הוא מתחיל לקלוט שהציבור הישראלי אוהב את מדינת ישראל, את ארץ ישראל, את עם ישראל ואת המסורת שלו, ושהוא לא ייתן לקוסמופוליטיות הפרוגרסיבית הליברלית של השמאל  לנהל את המדינה. החבירה של בני גנץ ומפלגת העבודה לקואליציה היהודית היממה את השמאל השחור והנחיתה עליו את המכה הסופית שלא יכול להתאושש ממנה. היא הבהירה לו שזמנו עבר ושהוא יכול לשכוח מלחזור לשלטון בישראל.

זהו תהליך היסטורי. העובדה שמפגיני בלפור חושבים להסיג אותו לאחור באמצעות סילוקו של נתניהו האיש מלשכתו מעידה על חוסר יכולתם להבין את המציאות. במובן זה הפגנות השמאל בבלפור אינן רק אנטי דמוקרטיות, ביטוי לאי נכונות להשלים עם דין הבוחר; הן גם ביטוי לאי נכונות להשלים עם דין ההיסטוריה.

אפילו על "הישראלים" נגד "היהודים" כבר לא ניתן לדבר בהקשר זה שכן הנכונות של כחול-לבן והעבודה לחבור לקואליציה של נתניהו מעידה על כך ש"הישראלים", במובן החיובי של המושג, השלימו עם דין הבוחר וההיסטוריה. מארגני ההפגנות בבלפור מייצגים רק חלק אחד מהשמאל הישראלי, את האגף הקיצוני שלו, זה שלא מוכן להשלים. בכך הם גוזרים את גורלם להמשיך להיות מחוץ לקונצנזוס הישראלי. ככול שיימשכו ההפגנות ויתלהטו, כך ידחק השמאל השחור לשוליים. ככול שיתגברו ההסתה והשנאה, עוד ועוד יעזבו אותו כפי שעשו שי גולדן ואחרים.

במשך עשרות שנים, מאז הקמת "שלום עכשיו", ערך השמאל הישראלי הקיצוני מסע דה לגיטימציה מכוער, שיטתי, מתוחכם ואנטי דמוקרטי לציבור האמוני. הוא הצליח להפוך אותו לבלתי לגיטימי למשך שנות דור. אבל ההיסטוריה חזקה מכול המנסים לעכב אותה. התהפכו היוצרות. היום השמאל הקיצוני הוא זה שמוצא את עצמו בשוליים, ומרתקת העובדה שהוא עושה זאת לעצמו במו פיו וידיו.

ההפגנות בבלפור כבר מזמן לא עוסקות במשבר הנגיף. אדרבה, הן הפכו בעצמן למסיבות הדבקה המוניות. הסיסמאות, השלטים, הגרפיקה, הצבעים, האווירה, הדגלים, מפגני העירום, וכל שאר האביזרים, מעידים שיש כאלה שלא יכולים להשלים עם העובדה שמרכז הכובד של החברה הישראלית השתנה; שהיא הפכה לאומית פטריוטית, מסורתית ויהודית. זהו גזר הדין של ההיסטוריה ומי שמתקשה להשלים עמו גוזר על עצמו להיוותר מאחור, בשוליים ומחוץ לקונצנזוס.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")