זה לא הנגיף, זו האנרכיה

תנאי הכרחי לניצחון במאבק בנגיף הוא עיקרון אחדות הפיקוד, אמון בפיקוד, ומשמעת מלאה. כרגע נראה שאנחנו הולכים בצעדי ענק לקראת אנרכיה.

בס"ד

י"ח בתמוז, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

בדרך כלל תבוסה במלחמה איננה תוצאה ישירה של טעויות מפקדים. מנהיגות צבאית, שמטבע הדברים פועלת בתוך ערפל קרב, איננה יכולה שלא לשגות. הסיבה לתבוסה היא האנרכיה וחוסר המשמעת המתפתחים בעקבות אי אמון של החיילים במערכת הפיקוד. כי את טעויותיו יכול הפיקוד לתקן בהמשך, אבל כשאובדים האמון והסולידריות ומתפרק המחנה, אף אחד כבר לא יוכל לעזור לו.

האויב האמתי במלחמה אף פעם איננו בחוץ. הוא תמיד בתוכנו. המצב הרוחני הפנימי הוא שמשתקף באויב החיצוני והוא שנותן לו את כוחו. האויב כשלעצמו הוא רק הטריגר. במאבק שלנו כנגד הנגיף, שהוא מלחמה לכל דבר, לא הנגיף הוא הבעיה האמתית שלנו אלא האנרכיה בתוכנו. הנגיף רק חושף אותה. אי האמון בממשלה ובמערכת הבריאות, פגיעה בעקרון אחדות ההנהגה, והמחשבה של כל אחד מאתנו שהוא יודע טוב יותר מהמערכת מה צריך לעשות – אלה שורשי הבעיה. זו האנרכיה שמתפשטת אצלנו במהירות; התפשטות הנגיף היא רק התוצאה שלה.

לפחות בשלבים הראשונים שלה, מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בכשל טוטלי של ההנהגה, הן המדינית והן הצבאית. אלפים שילמו בחייהם על הטעויות הללו, ובכול זאת, כלוחם במלחמה ההיא, לא זכורה לי אנרכיה. למרות המודעות של החיילים והמפקדים בשטח למשגים החמורים של ההנהגה, כולם הבינו שעדיפה הנהגה אחת, אפילו כושלת, על התפרקות כללית. את וועדות החקירה, חיפוש האשמים ועריפת הראשים, השארנו אז לשש אחרי המלחמה.   

שדה הקרב נתון מעצם מהותו בערפל, לכן המשמעת, האמון בפיקוד, ועקרון אחדות הפיקוד הם תנאי הכרחי לניצחון, גם אם ברור שהפיקוד טועה בחלק מהתנהלותו. אם כל חייל יציע דרכי פעולה ויתנה את נכונותו להישמע למפקדים בקבלתן, התוצאה ההכרחית תהיה תבוסה צבאית. אם מפקדי המשנה יקימו כוחות משימה פרטיים וינהלו את הקרב על פי תפיסת עולמם הצבאית ובניגוד להוראות הפיקוד המרכזי, גם אם הם צודקים לחלוטין מבחינה תיאורטית, הם יובילו לתבוסה.

תנאי הכרחי לניצחון במאבק בנגיף הוא עיקרון אחדות הפיקוד, אמון בפיקוד, ומשמעת מלאה. כרגע נראה שאנחנו הולכים בצעדי ענק לקראת אנרכיה. האנרכיה הזו מתחילה ברמת הציבור הרחב. מדהים לראות את השיח ברשתות. כל אחד נהיה מומחה. כולם חכמים, כולם נבונים וכולם יודעים את תורת הרפואה. תיאוריות רפואיות מציפות את הרשת, ניתוחים, גרפים, עקומות, הסברים ושיטות. לכל אחד אלוהים משלו ותפיסה רפואית משלו. שלא לדבר על הקונספירציות. התוצאה היחידה של כול זה היא חוסר אמון במערכת, חוסר משמעת וחוסר נכונות למלא הוראות בסיסיות, פשוטות הגיוניות ומצילות חיים.

גם בשטח, ברחוב, בחופים, בבתי הכנסת ומקומות כינוס אחרים ניכרת האנרכיה. כולם חכמים ויודעים טוב יותר מה נכון, מה טוב ואיך ראוי להיאבק בנגיף. כל אחד והאלוהים שלו. רבים לא מקפידים על ההוראות לא רק בגלל חוסר משמעת ישראלי אופייני, אלא גם מסיבות אידאולוגיות ואפילו דתיות. הם יודעים טוב יותר איך ראוי להיאבק בנגיף, או בכלל לא חושבים שיש נגיף. "איש לאוהלך ישראל".

על האנרכיה הבסיסית הזו, העממית, נוספת האנרכיה וחוסר האמון שזורעים המומחים למיניהם, שהם מקור סמכות עבור הציבור. לא רק מומחים לרפואה אלא גם רבנים מסוימים יודעים טוב יותר מכולם: "אין גל שני, כי לא היה גל ראשון". "שפעת עם יחסי ציבור" ועוד התחכמויות מסוג זה. רוב אמצעי התקשורת, שכדרכם ממשיכים לגלות חוסר אחריות לאומי, נותנים במה לפרובוקטורים, למפיצי דמורליזציה ואנרכיה, ומוסיפים גם הם דלק לתבערת חוסר האמון המתפשטת.

ובמישור נוסף, הפוליטיקאים. השמאל השחור, האנרכיסטי, לא יכול היה לפלל להזדמנות טובה יותר לזריעת חוסר אמון במדינה, בהנהגתה ובמערכותיה. האופוזיציה משמאל חוגגת ומקפידה לתקוע מקלות בגלגלים בכל הזדמנות אפשרית. גם האופוזיציה מימין לא תמיד יודעת להבחין בין ביקורת בונה, עניינית, חיובית, נותנת כתף, לבין יוזמות פרטיות שמבקשות להנהיג את הציבור מתחת לאפה של ההנהגה הנבחרת. השאלה איננה מי צודק. הבעיה היא שהיוזמות הפרטיות האלה, ראויות ונכונות ככול שיהיו, זורעות אי אמון במערכת וממילא אנרכיה.

אנחנו בעיצומו של קרב. ההנהגה שבחרנו ממש לאחרונה במערכת הבחירות אמורה לנהל אותו. ייתכן בהחלט שהיא טועה בדרכי ההתנהלות שלה, אבל המשמעת הממלכתית, האחריות הלאומית ועקרון אחדות ההנהגה חשובים כרגע יותר מכול דבר אחר. כול בעלי העצות, כל מותחי הביקורת, כל אלה שיודעים טוב יותר, מוזמנים לפרוש את טענותיהם בפני וועדת החקירה שתקום פה רגע אחרי המלחמה, אבל לא דקה אחת קודם לכן. כרגע, על אף כוונותיהם הטובות ואף שיש מקום לביקורתם, הם חלק מהבעיה, לא מהפתרון.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")