כולנו התערטלנו על המנורה

המאבק במגיפה מדגיש את הערבות ההדדית. בנגיף אי אפשר להיאבק אלא ביחד. אך כיוון ש"היחד" אבד לנו, חשף הנגיף את חולשתנו

בס"ד

ג' באב, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הצעירה שהתערטלה השבוע על המנורה, סמלה של מדינת ישראל, הביאה בכך לידי ביטוי טהור ומזוקק את רוח ההפגנות של השבועות האחרונים מול בלפור. תמונה אחת שווה אלף מילים. לפני כמה שנים הייתה צעירה אחרת שעשתה את צרכיה בהפגנתיות על דגל ישראל, וכך ביטאה את אותה רוח באופן מדויק יותר, אבל נראה שהיא לא עשתה זאת בתזמון המדויק. היא הקדימה את זמנה ולכן ביטאה בסך הכול רק עמדה אישית. הרקע של ההפגנות בבלפור היה חסר אז; היום הוא נותן  למעשה כזה את מלוא משמעותו.

אבל האמת היא שביזוי סמל המנורה לא היה רק ביטוי אותנטי לרוח ההפגנות בבלפור, אלא גם לאווירה הציבורית העכשווית; ולא רק בחוגי השמאל השחור האנרכיסטי, אלא גם בחלקים נרחבים בימין. כי האווירה הציבורית היום היא של זלזול ובעיטה במדינה. הצעירה מבלפור רק נתנה לזה ביטוי ויזואלי.

את המושג "ממלכתיות", כערך יסודי בתחיית ישראל בארצו, לא חידש הרב צבי יהודה קוק. חידש אותו בן גוריון. הרב צבי יהודה רק העלה אותו למקורו בקודש. בן גוריון הבין עד כמה הקמת המדינה היא שינוי עמוק במנטליות של עם ישראל. הוא הבין את הגלותיות שלנו, את האינדיבידואליזם היהודי , וידע איזה מהפך תודעתי ומנטלי צריכים היהודים לעבור בכדי ליצור "יחד"; כדי להבין את ערכה של המדינה, את המחויבות אליה, את המשמעת שהיא מחייבת, את ההבנה של כל אחד מאתנו עד כמה אנחנו תלויים זה בזה ולכן ערבים ומחויבים זה לזה. בעיני בן גוריון עיקר החידוש של תחיית עם ישראל בארצו היה בחזרה לחיים הלאומיים ומדינתיים, ל"יחד". השינוי הזה עמוק אף יותר מאשר החזרה לארץ ישראל במובן הטריטוריאלי. במובן הזה ארץ ישראל מחדשת בקרבנו בעל כורחנו את הציבוריות הישראלית. זו הייתה "הממלכתיות" והיא הייתה בלי ספק עיקר הציונות.

אבל כששקעה הציונות החילונית, כשאבד האידאליזם הציוני, שקעה גם התודעה של הממלכתיות, וכך גם חובת הפרט לערכה של המסגרת המשותפת, לציבוריות, למדינה. שקיעת האידאליזם הציוני והתחושה שיש בשביל מה, שיש ערך למדינה, החזירה אותנו למנטליות הגלותית האינדיבידואליסטית של "איש לאוהלך ישראל". המדינה הפסיקה להוות ערך. "באבוד העלייה הרוחנית את ערכה, יאבד ממילא הכלל את צביונו, צרכי היחיד ותביעותיו הפרטיות יישאו ראש יותר מהערך ההרמוני וגבולם ילך הלך והתרחב, עד כדי שרירות לב ועמה ייאוש ובחילה בחיים ובמציאות", כדברי הרב קוק.

מטבע מהותו מחייב הנגיף התמודדות משותפת. המאבק במגפה מדגיש עד כמה אנחנו אחראיים וערבים זה לזה, תלויים זה בזה, משפיעים זה על זה. בנגיף אי אפשר להיאבק אלא ביחד. אבל מכיוון ש"היחד" אבד לנו, חשף הנגיף את חולשתנו. אם אנשים לא לוקחים אחריות אישית, אם הם מזלזלים במדינה, במוסדותיה, בממשלה ובמשרד הבריאות והוראותיו – הלך עלינו כולנו יחד.

אין לנו בעיה גדולה מידי עם הנגיף; הבעיה שלנו היא בעיקר עם עצמנו. השיח הציבורי משולח הרסן בנושא, לא רק שאינו עוזר בהתמודדות עם הנגיף אלא מחבל בה. השיח הזה מביא לידי ביטוי כל מיני רוחות רעות, מכל המינים והסוגים, מכל הכיוונים ובכל הרמות, שאת כולן יחד ניתן לסכם יחד כמאמץ לאומי עליון להתאבדות עצמית. ביקורת על הממשלה, שלא פעם יש לה בסיס אמתי, לא משמשת כרגע לתיקון אלא בעיקר להרס. עיקר השפעתה הוא בחולשה שהיא יוצרת ובאובדן האמון בממשלה ובמומחי הרפואה של משרד הבריאות שהיא משדרת. הביקורת הזו חותרת תחת לשאריות של הממלכתיות שעוד נותרו בנו, והופכת את המאבק בנגיף לבלתי אפשרי.

אם מבינים לעומק עד כמה איבדנו את "הממלכתיות", את האחריות האישית שלנו לציבוריות הישראלית שהולכת ונבנית כאן, ושהיא עיקר החידוש של שיבת ציון בדורותינו, מבינים עד כמה מפגן ההתערטלות השבוע היה מדויק. הזלזול הבוטה בסמל המדינה, היה רק ביטוי מוחצן לזלזול הבוטה של רובנו בערכה של המדינה. כולנו התערטלנו על המנורה. ערוות כולנו נחשפה עליה.

אין שום מקור אחר להחזרת ערכה של המדינה במלוא משמעותה אלא מתוך תורת ישראל. משום מקום אחר לא יוכל להתחדש האידאליזם הישראלי שנתן נשמה וערך למדינה ולחיינו הציבוריים. משום מקור אחר לא יופיע אידאליזם ישראלי חדש. ושום ציבור אחר במדינה חוץ מאשר הציבור האמוני – זה שאמון על תורת הרב קוק, מי יותר ומי פחות, מי במעגל קרוב ומי מרחוק – לא יכול כרגע להחזיר לשיח הציבורי את האחריות הממלכתית, את ערכה של המדינה. לכן, אף שיש מקום לביקורת, תפקידנו העכשווי הוא לחדש את הממלכתיות, להחזיר את האמון למוסדות המדינה ולממשלה. לא כי היא אינה טועה, אלא אף על פי כן. לא בגלל נתניהו, אלא רק משום שהוא כרגע ראש הממשלה של מדינת ישראל.   

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")