ממשלת הכרעה

עד לפני שנים ספורות, מצב שבו ממשלת ישראל מחויבת להחלת הריבונות, ועוד בגיבוי אמריקאי ובינלאומי, ועוד בתמיכה של חלק גדול מהשמאל הישראלי, היה חלום באספמיה. עכשיו יד ההשגחה מחוללת אותו נוכח עינינו.

בס"ד

ערב חג הפסח, י"ד בניסן, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

העובדה שאחד מסלעי המחלוקת העיקריים בדרך להקמת הממשלה, אם לא העיקרי שבהם, הוא נושא החלת הריבונות, מעידה כאלף עדים על מחויבותו של נתניהו לנושא. גם ההסכמות הסופיות בין נתניהו לגנץ מוכיחות שמבחינת נתניהו, מעבר לטיפול במשבר הנגיף, תפקידה העיקרי של הממשלה הבאה הוא החלת הריבונות, שתהווה ממילא גם חיסול רעיון המדינה הפלשתינית. אכן היה צורך בנוסחה מעורפלת קמעה, אבל רק כדי לאפשר לאנשי "חוסן לישראל" ללכת עם ולהרגיש, ובעיקר להראות, בלי. היה ברור שנתניהו לא מתכוון לרגע לוותר לגנץ בנקודה זו; הוא רואה בצדק את ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה, ומוכן לשלם כמעט כל מחיר פוליטי שיידרש כדי לממשה.  

ההזדמנות ההיסטורית הזו משולשת: ראשית, אפשרות סיומה של כהונת טראמפ וממשלו בסוף השנה האזרחית, ממשל שלא רק מגבה את החלת הריבונות, אלא ממש דוחף לביצועה. שנית, משבר הנגיף העולמי, כאשר העולם כולו ובמיוחד האיחוד האירופי עוסק בשקו ובתעניתו, והדבר האחרון שמעניין אותו כרגע הוא "הבעיה הפלסטינית". ושלישית, הסד של שנה וחצי בלבד בראשות הממשלה והרוטציה שכפתה "חוסן לישראל" על נתניהו, בתוספת המשפט שמחכה לו. העובדה שהסוף האפשרי לכהונתו נראה באופק, מחייבת את נתניהו לנקות את השולחן כבר עכשיו בכדי להשאיר את מורשתו ההיסטורית לדורות הבאים. נתניהו לא יעזוב את כהונתו בלי לסגור את המעגל ההיסטורי שפתח. הוא בלם את תהליך אוסלו ואת הקמת המדינה הפלסטינית, ועכשיו הוא הולך לקבור אותם לנצח נצחים. מבחינת נתניהו זו המטרה העיקרית של הממשלה הבאה.

כשמביטים מפרספקטיבה כזו על הקואליציה המתרקמת, ניתן להבין עד כמה המוצא הזה מהמשבר הפוליטי העמוק של השנה האחרונה הוא הטוב מכול האפשרויות שהיו. אפשר לראות עד כמה הוא פריו הבשל והמתוק של המשבר. אם נניח בצד את האפשרות הלא רצינית של ממשלת מיעוט של השמאל בחסות הרשימה המשותפת, הרי היו שלוש אפשריות ליציאה מן המשבר.

אפשרות א': ניצחון של גוש הימין במנדט או שניים והרכבת ממשלת ימין צרה של כ-62 מנדטים. ממשלה כזו לא יכולה לעשות דבר, כי כשחצי מהציבור מתנגד לה, ועוד בתמיכה מסיבית של מפלגת הבג"ץ ומפלגת התקשורת, כל דבר שתנסה לעשות יתקל בהתנגדות קשה. לא שינוי משמעותי במערכת המשפט, ודאי שלא החלת ריבונות. אפילו לא יציאה למבצע בעזה. אי אפשר לפעול כשחצי מהציבור נגדך והוא חמוש בתותחים כבדים.

אפשרות ב': ממשלה שמורכבת מכחול לבן כולה, עם הליכוד (עם או בלי שאר גוש הימין, מה שכבר לא משנה עקרונית), ממשלת אחדות במובן המדויק של המושג. במצב כזה שני הצדדים שקולים, שווי כוח ומנטרלים זה את זה, ולכן שום דבר משמעותי לא יכול לצאת ממנה. למבצע בעזה אולי ניתן לצאת עם ממשלה כזו, אבל לא מעבר לכך. זו ממשלת תיקו נצחי ואינסוף מריבות וסכסוכים מתוקשרים. מוצא כזה לא היה פותר את המשבר מיסודו וממילא לא ממצה אותו להולדת שלב חדש; הוא היה רק מרגיע את המשבר ומוריד קצת את המתח, אבל זו הייתה רק דחיית ההכרעה והמשך הקיבעון.

אפשרות ג', שהתרחשה בזכות הקשיית ליבם של לפיד ויעלון: הכרעה. השמאל נשבר, התפצל ועבר תהליך של בירור יסודי ועמוק. הבירור הוא לא רק בין הסיעות, אלא גם בתוכן. החלק האחראי, הציוני והלאומי שבו, הצטרף לגוש הימין, וחלקו האחר נותר באופוזיציה. המצב הזה משקף השלמה של חלקים מרכזיים בשמאל הישראלי עם המציאות ועם העובדה שנוצר רוב יהודי מוצק ובלתי מנוצח, שאין ברירה אלא להצטרף אליו ולשתף עמו פעולה. זוהי ההכרעה שנוצרה והיא הכרעה היסטורית.

תוכנית טראמפ-נתניהו היא מלאכת מחשבת מדינית. לא רק תמיכה אמריקאית, שמשמעותה ממילא גם תמיכת רבות ממדינות העולם, אלא גם תמיכה ולו בשתיקה של רבות ממדינות ערב. אבל בפאזל המתוכנן היטב הזה עדיין הייתה חסרה חוליה אחת הכרחית: קונצנזוס פנים-ישראלי רחב ככול האפשר. אי אפשר לכפות על חצי מהעם, על אפו ועל חמתו, את המהלך ההיסטורי הזה של החלת הריבונות וסגירת המעגל שניפתח במלחמת ששת הימים. ממשלת ימין צרה לא הייתה מסוגלת לכך. עכשיו, עם הצטרפותו של חלק משמעותי מהשמאל הישראלי למהלך, נפתחה הדרך להכרעה ההיסטורית.

עד לפני שנים ספורות, מצב שבו ממשלת ישראל מחויבת להחלת הריבונות, ועוד בגיבוי אמריקאי ובינלאומי, ועוד בתמיכה של חלק גדול מהשמאל הישראלי, היה חלום באספמיה. עכשיו יד ההשגחה מחוללת אותו נוכח עינינו. כן, זה מחייב גם תשלום פוליטי משמעותי, כמו זה שמסתמן במערכת המשפט, אבל זהו תשלום זמני ושולי יחסית למען פריצת דרך היסטורית שאין ממנה חזרה. מי שמבין את גודל השעה מבין שאין כמעט שום מחיר פוליטי, כולל זה שהציונות הדתית נאלצת לשלם, שהוא יקר מידי תמורתה.