יום רביעי, 1 באפריל 2020

הכרעה פוליטית היסטורית


היו שלוש אפשרויות ליציאה מן המשבר הפוליטי, וזו שהתממשה היא הטובה מכולן


בס"ד
ז' בניסן, תש"פ

מומלץ מאוד לא להתרגש מרעשי הרקע הפוליטיים המאפיינים תהליך של יצירת קואליציה. כל הדיבורים האלה סביב התיקים, ועל "ממשלת שמאל" ועל "מכירת חיסול" של נתניהו, וזעקות השבר מתוך הליכוד ו"מימינה", עלולים להשפיע על מי שנוטה להתרגש, אבל לא כצעקתה. צריך להסתכל על התמונה הרחבה, כי היא המשמעותית, והיא תישאר כאן גם אחרי שתורכב הממשלה, והיא תורכב.

אתייחס כאן רק למישור הפוליטי והסוציו-פוליטי, למרות שניתוח של מה שקרה במישור האידאי, הרבה יותר חשוב, מרתק, משמעותי ומהפכני, אבל אתייחס אליו ב"נ במאמר נפרד.

רעשי הרקע האמורים לעיל מסתירים את העובדה שיצאנו ממשבר פוליטי עמוק של תיקו מתמשך של שנה. כל כך מהר שכחנו. עכשיו, מי שחי בעולם שבו הכול מקרי, כמובן לא יכול להבין כלום. בשבילו משבר זו סתם צרה שצריך איכשהוא לעבור. אבל בעולם שבו מבינים שלהיסטוריה יש תכלית וכיוון, ושמשבר הוא תהליך חיובי, שהוא מבשיל דבר מה, שיש לו תכלית וייעוד, שהוא מביא אותנו לפאזה חדשה, שמשבר פירושו לידה – אפשר גם להבין שהמשבר הזה יצר כאן משהו חדש. מי שכך חושב יכול להבין שהיו 3 אפשרויות למוצא מן המשבר (אם נזניח את האפשרות של ממשלת מיעוט בחסות המושפת), וזכינו למוצא הטוב מכולן.

שלוש האפשרויות שהיו הן:
אפשרות א': ניצחון של גוש הימין במנדט או שניים והרכבת ממשלת ימין צרה של 62. במצב כזה הממשלה הזו לא יכולה לעשות כלום, כי חצי מהציבור + מפלגת הבג"ץ + מפלגת התקשורת, נגד הממשלה, וכל דבר שהיא תעשה יתקל בהתנגדות קשה. לא שינוי במערכת המשפט. וודאי שלא ריבונות. אפילו לא יציאה למבצע בעזה. כלום. אי אפשר לפעול כשחצי מהציבור נגדך ויש לו תותחים כבדים נגדך. מקסימום קצת תחזוקת המצב הקיים פלוס מינוס. קיבעון.

אפשרות ב': ממשלה שמורכבת מכול(!) כחול לבן, עם הליכוד (עם או בלי שאר גוש הימין, זה כבר לא משנה עקרונית). זה מה שנקראה ממשלת אחדות. במצב כזה שני הצדדים שקולים ושווי כוח ומנטרלים זה את זה. שום דבר משמעותי לא יכול לצאת ממנה. אולי למבצע בעזה ניתן לצאת עם ממשלה כזו, אבל לא מעבר לכך. היא ממשלת תיקו נצחי של מריבות וסכסוכים מתוקשרים. מצב כזה היה אולי יותר טוב מאשר המשבר המתמשך של תיקו מתמשך של שנה, או מערכת בחירות רביעית, אבל זה לא היה פותר את המשבר ולא מניב את הפרי שהוא הבשיל, וממילא לא היה ממצה את המשבר להולדת שלב חדש. זה היה רק מרגיע בלבד את המשבר ומוריד קצת את המתח. כן, אולי פחות שנאה בתקשורת וברשתות, אבל העובדה ששום דבר לא הוכרע באמת, היא בסיס המצב, והיא נמצאת ברקע כל הזמן וממילא מחייבת משבר נוסף. רק דחיית ההכרעה. ועד אז – קיבעון.

אפשרות ג' והיא שהתרחשה: הכרעה. "גוש" השמאל נשבר התפצל ועבר תהליך של בירור. חלקו מצטרף לגוש הימין, וחלקו נותר באופוזיציה. המצב הזה משקף השלמה של חלקים מרכזיים בשמאל עם המציאות ועם העובדה שנוצר רוב יהודי מוצק ובלתי מנוצח, ושאין ברירה אלא להצטרף אליו ולשתף עמו פעולה. השלמה עם המציאות. גוש הימין, שהוא רוב בציבור היהודי, הוא גוש הומוגני מוצק איתן ויציב (כפי שהוכח לאורך כל השנה). יש לו דרך ברורה.

זו לא "ישראל השנייה"; עברנו את זה מזמן. זה גם לא העדתיות. גם זה מאחורינו. וזה גם לא חשבונות של איבה ונקמה על מה שנעשה לעליות בשנות החמישים. זו אפילו לא קואליציה של המודרים והמקופחים נגד האליטות המפלות ומתנשאות. אפילו לא זה. זה לא גוש של נגד, אלא גוש של בעד.

ניצחון גוש הימין הוא ניצחון של חזון. של תוכן חיובי. ניצחונה של הזהות היהודית. זה מה שמחבר את גוש הימין, זה הדבק האיתן שלו שעושה אותו כל כך הומוגני. החרדים, הדתיים-לאומיים, המסורתיים, והלאומיים – לכולם יש חזון משותף אחד והוא החזון של זהות יהודית ומדינה יהודית. כן, גם דמוקרטית, אבל קודם כל יהודית.

אבל בלי הצטרפות של חלקים משמעותיים של השמאל, אלה שיש להם אחריות לאומית, אלה שאצלם באמת ישראל לפני הכול, הגוש הזה לא יכול לעשות שום דבר משמעותי. שום פריצת דרך היסטורית. לכן חשובה כל כך התוצאה של המשבר ומה שהוא הוליד: הרוב היהודי מוליך את המדינה בדרכו כשהכוח הבריא והאחראי מהשמאל – מצטרף אליו !! לא תיקו. הכרעה!

זה שווה הכול. מי שמסתכל עכשיו על חלוקת תיקים, מספר לשכת, חלוקת תפקידים, לא מבין את גודל השעה וההכרעה.

תנו לפוליטיקאים להתקוטט על תפקידים. גם זה חשוב, אבל אלה פרטים בתמונה הכוללת. והם פרטים בתמונה שמצייר גוש הימין. המסגרת השתנתה. הרקע השתנה. בסיס המציאות השתנה. אותם פרטים – חלוקת תיקים וכו', כולל תיק המשפטים – נמצאים כרגע במסגרת שונה לחלוטין, מסגרת של התמונה שעיצב גוש הימין, לא של האמצע ולא של "אחדות". מסגרת שהשמאל ההגון קיבל אותה.

זו הכרעה פוליטית היסטורית. מהפכנית. שווה כול מחיר. לכן נתניהו נותן להם עד חצי המלכות. הוא מבין מה באמת חשוב. הוא נותן להם משרות, תיקים וכיבודים (הוא מבין היטב שהם צריכים אותם גם בתור עלי תאנה) אבל הוא מכתיב את רוח המפקד, ואת עיצוב העתיד וההיסטוריה הוא משאיר אצלו.

ועדיין, הממד הפוליטי הזה הוא רק ביטוי חיצוני לממד עומק רעיוני, אידאי. ההכרעה הפוליטית הזו היא גלוי על פני השטח של הכרעה אידאית היסטורית עמוקה באשר להמשך הכיוון של תחיית עם ישראל בארצו. אבל זה במאמר בפני עצמו. 



אין תגובות:

פרסום תגובה