הקואליציה זקוקה לימינה

למרות שאלקטורלית יש לנתניהו מספיק אצבעות לשם הקמת הממשלה הבאה, לצורך החלת הריבונות הוא עדיין זקוק למסה פוליטית קריטית בתוך הקואליציה עצמה מול חלקי השמאל שבה, שלא כול מרכיביה מתלהבים מהעניין.

בס"ד

ל' בניסן, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

את חוסר האמון העמוק של רבים בחוגי הציונות הדתית כלפי בנימין נתניהו הוא הרוויח ביושר. אלה לא רק ההבטחות החוזרות ונשנות להחלת הריבונות שהוא הקפיד לפזר לפני כל מערכת בחירות ולשכוח מיד אחריהן, אלא גם הנוהל הרגיל שלו לשתות את הקולות של הציונות הדתית לפני הבחירות, להשתמש בה אחרי הבחירות לשם הקמת קואליציה, ואז לזרוק אותה בצדי הדרכים. אני עצמי כתבתי לא פעם, כולל בשנה האחרונה, על כך שלפני שימינה ממליצה עליו בפני הנשיא, כדאי לוודא שהוא לא ישתמש בהמלצה הזו נגדה.

למרות זאת, הפעם נראה המצב שונה, והוא מחייב חשיבה חדשה ויכולת להשתחרר מהעמדות הרגילות. אל לנו ליפול בשבי הסיסמאות שלנו. למי שלא השתכנע מתוך ההקשר הכללי של תוכנית טראמפ בכך שהפעם נתניהו באמת מתכוון להחיל ריבונות, באו המגעים הקואליציוניים עם כחול לבן והוכיחו זאת, ולמי שגם הם לא הספיקו, בא ההסכם הקואליציוני שנחתם איתה השבוע ולא השאיר מקום להרבה ספקות. החלת הריבונות מופיעה בהסכם הזה במלוא תפארתה והדרה, כולל תאריך יעד ברור וקרוב, ובנוסח שאיננו מותיר חשד שהדברים מופיעים שם רק כדי לצאת ידי חובה.  

בהנחה שמעבר למאבק בנגיף יעודה של הממשלה הבאה מבחינת נתניהו הוא החלת הריבונות, הרי שנראה שהפעם הוא לא מתכוון לזרוק את ימינה מתחת לגלגלים. זה לא עניין של סנטימנטים; הוא באמת זקוק לה לשם הגשמת המהלך ההיסטורי הזה. למרות שאלקטוראלית יש לנתניהו מספיק אצבעות לשם הקמת הממשלה הבאה, לצורך החלת הריבונות הוא עדיין זקוק למסה פוליטית קריטית בתוך הקואליציה עצמה מול חלקי השמאל שבה, שלא כול מרכיביה מתלהבים מהעניין.

שנית, ממש כפי שלצורך המאבק בנגיף יש צורך בהתגייסות לאומית רחבה ככול האפשר, כך גם בנושא החלת הריבונות. למרות שצפויה תמיכה בינלאומית וערבית מסוימת, ובעיקר אמריקאית, עדיין תהיה התנגדות עיקשת למהלך לפחות מצד חלק מהאיחוד האירופי, שלא לדבר על הרשות הפלסטינית. כך שהכתף האידאולוגית והפוליטית הנחושה והאיתנה שימינה מסוגלת לתרום למהלך חיונית מאוד לנתניהו.   

בנוסף לשיקולים האלה, יש לימינה סיבות משלה לתמוך במהלך מתוך הקואליציה. ראשית, חשוב שהיד האידאולוגית של ימינה תהיה על ההגה, תשפיע על פרטי התוכנית ועל יישומה, ובעיקר תוודא שהיא לא תוביל בשום מקרה להקמתה של מדינה פלסטינית. שנית, גוש מפלגות הימין שהלך והתגבש במהלך השנה האחרונה, שבזכותו התפרק השמאל, הוא נכס פוליטי ואידאולוגי חשוב מאין כמוהו בטווח של העשורים הבאים וצריך לטפח אותו, לתחזק אותו ולשמור עליו מכול משמר. הוא יהיה חיוני גם אחרי עידן נתניהו. הליכה של ימינה לאופוזיציה בשלב זה, עלולה לפגוע באחדות וביציבות הגוש הזה, שהוא חיוני להמשך הגשמת החזון האמוני של הציונות הדתית.

ראשי ימינה, שכבר הוכיחו שהם מהשורה הראשונה של הפוליטיקה הישראלית ומהמוכשרים והאידיאליסטים שבה, התרגלו בשנים האחרונות לזכות מן ההפקר. למרות כוחם הפוליטי הדל יחסית, הם הצליחו לזכות בתפקידים בכירים בממשלה. אבל לא לעולם חוסן, ולא תמיד הסיטואציה הפוליטית מאפשר פינוקים שכאלה. הפעם הם יצטרכו להסתפק בפחות תיקים ופחות בכירים, ולא בגלל שנתניהו כבר לא סופר אותם. היה ברור מראש שממשלה מהסוג שמוקמת עתה, שראשי ימינה פעלו בצדק להקמתה לשם יציאה מהמשבר הפוליטי העמוק של השנה האחרונה, תחייב את ימינה לשלם במטבע הפוליטית הזו. תהיה זו טעות להיעלב מכך, או להרגיש ששוב נתניהו זרק את ימינה לצדי הדרכים. הפעם לא זה המקרה.

ראוי שלא לשכוח שלראשי ימינה יש אחריות לא קטנה לכך שכוחה הפוליטי של הציונות הדתית דל כל כך, ולכך שהיא צפויה לקבל פחות עמדות השפעה בממשלה הקרובה. מה שאירע בשנה האחרונה בפוליטיקה הציונית דתית, מחייב קודם כל אותם ואחרי כן את כולנו, כולל הציבור הדתי כולו, לחשבון נפש עמוק, לפני שאנו באים בטענות על קיפוח פוליטי מצד אחרים. קצרנו מה שזרענו.    

בין אם תצטרף ימינה לקואליציה ובין אם תלך לאופוזיציה, כדאי מאוד שראשיה יקדישו את החודשים הקרובים לתהליך שיקום עמוק ויסודי של הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית ושל אמון הציבור בהם. השנה האחרונה על מערכות הבחירות התכופות שלה לא אפשרה להקדיש זמן ותשומת לב לתהליך השיקום הזה, אבל עכשיו אי אפשר עוד לדחותו. מתווה התהליך ברור וכבר צוין על ידי רבים וטובים: חיסול כל המפלגות הפרטיות ויצירת מסגרת פוליטית אחת ויחידה; גיבוש עקרונות אידאולוגיים קצרים ותמציתיים שיספקו הן תוכן והן גבולות גזרה ומסגרת ראויים; עריכת מפקד רחב פתוח שקוף והוגן ולאחריו פריימריז לראשות המפלגה. עד שהשיקום הזה לא יתבצע, אל לנו לבוא בטענות לאף אחד על קיפוח פוליטי.

הארץ משנה את התודעה

כשנחיל ריבונות, המציאות החדשה הזו תשנה את החברה הישראלית מיסודה. כשהארץ משתנה, תודעת העם היושב עליה משתנה. כן, גם תודעת אלה היושבים היום בעמדות בכירות במערכת המשפט.

בס"ד

כ"ו בניסן, תש"פ

(פורסם ב"מקור ראשון" בערב שבת)

מעבר לענייניו המשפטיים של נתניהו, שאינם "אישיים" כלל, חשף המשא והמתן להרכבת הקואליציה שני נושאים מרכזיים שהועמדו במחלוקת זה מול זה. משרד המשפטים הוא בבת עינה של חוסן לישראל, בעוד מבחינת הליכוד זו החלת הריבונות. בסופו של דבר הפערים נסגרו. בין אנשיו של בני גנץ יש מי שהריבונות חשובה להם לא פחות מלליכוד, כך שהפשרה שלו בנושא הזה לא הייתה קשה מידי. מאידך גיסא, ברור לימין שנכונותו של גנץ לפרק את כחול לבן ולאפשר הקמת ממשלה בראשותו של נתניהו תחייב תשלום כבד, והוא שולם בנושא המשפטי.

זעקות המחאה של אנשי הימין בכלל, ואנשי ימינה ואיילת שקד בפרט, על הפקרת הנושא המשפטי היו במקומן. אכן, לאחר פועלה המבורך של שקד במשרד המשפטים, צפויה עכשיו נסיגה לאחור ביחס למגמה החיובית שהיא הובילה. עם זה, חשוב לראות שמשקלם של הנושאים איננו שווה. החלת הריבונות משמעותית הרבה יותר מהמשך שיקום מערכת המשפט. לא רק שהחלת הריבונות היא הכרעה בקנה מידה היסטורי לעומת הנסיגה בתחום המשפטי שהיא זמנית, אלא שבמובן חשוב ומהותי החלת הריבונות תשנה בדרך ממילא גם את רוחה של מערכת המשפט בכלל ושל בג"ץ בפרט, גם אם בהדרגה.   

לראשוני הציונות היה ברור ערכה של ארץ ישראל. הם הבינו שהארץ משנה את האדם ושיש קשר מוחלט בין האדם והאדמה. הם הניחו שכשיחזור עם ישראל לארץ ישראל הוא ישתנה תודעתית ומנטלית ויתחיל לחזור לעצמו, כפי שאכן קורה קמעא קמעא.  למעלה משנות דור של שטיפת מוח פוסט מודרנית ופוסט ציונות, גרמו לנו לשכוח את משמעותן של ארץ ואדמה. עשורים שלמים בהם הוצגו המתנחלים בתקשורת כעובדי אלילים, מקדשי אדמה וכמי שהפכו אותה לעיקר היהדות והדת וכדומה, גרמה גם לנו, אנשי הימין, לשכוח מה משמעותן של ארץ ואדמה. תעמולת ההבל והשקר הזו של נביאי השקר הפוסט מודרניים של השמאל הישראלי, השפיעה גם עלינו, ולכן איננו מבינים כראוי את ערכה של החלת הריבונות.

האדמה היא הבסיס למציאות. כל המציאות מבוססת על הארץ. האדמה היא יסוד המציאות במובן הכי פשוט בסיסי וראשוני, והכי חומרי של המושג. הארץ היא המסגרת של המציאות, וכל שאר מרכיבי המציאות הם בבחינת פרטים ש"יושבים" עליה ותלויים בה. כשהארץ רועדת – כול המציאות, כל מערכות החיים, כל בני האדם – רועדים. שינוי בארץ פועל ישירות על האדם, על התודעה, על מערכות החיים והחברה, על הפוליטיקה וכדומה. הוא משנה סדרי עולם.

לא לשווא קיוו ראשוני הציונות שעם החזרה לארץ ישראל ישתנה גם האדם הישראלי, יחזור לעצמו, ויפתח תודעת חיים ישראלית ועצמאית זקופת קומה, במקום תודעה הגלות. הארץ פועלת בדרך ממילא על האדם, על החברה ועל התודעה. ראו איזה שינוי עברה החברה הישראלית בעקבות שחרור הארץ במלחמת ששת הימים. זו הייתה קפיצת מדרגה ששינתה את המציאות הישראלית מיסודה. פאזה חדשה לגמרי. תודעת החיים ומערכות החיים השתנו מיסודן. אפילו המושגים הפוליטיים עברו מהפך. עד שחרור הארץ המושגים "ימין ושמאל" בפוליטיקה הישראלית ייצגו עמדות חברתיות-כלכליות; מאז הם מייצגים עמדות מדיניות.

בספר "חסד לאברהם", שמצוטט לא פעם בין תלמידי הרב קוק, כתוב שכאשר יהודי עולה לארץ ישראל, כשהוא קם בבוקר הראשון הוא מקבל נשמה חדשה. כלומר, כל הווית החיים שלו, כל האיכות האנושית שלו, משתנה מיסודה בגלל המפגש עם ארץ ישראל, עם האדמה.

כשנחיל ריבונות – וכל החלה שהיא, אפילו חלקית, תוביל בדינמיקה הכרחית להחלת הריבונות על כל יהודה והשומרון בהמשך – המציאות החדשה הזו תשנה את החברה הישראלית מיסודה. כשהארץ משתנה, תודעת העם היושב עליה משתנה. כן, גם תודעת אלה היושבים היום בעמדות בכירות במערכת המשפט.

ההכרעה ההיסטורית של החלת הריבונות, שהיא סגירת מעגל של חמישים שנה מאז מלחמת ששת הימים, היא הכרעה בעד זהות לאומית ויהודית למדינה וכנגד מדינת כל אזרחיה. הכרעה כזו תביא בסופו של דבר את מרבית הכוחות בחברה הישראלית לעכל ולהפנים אותה, לצמצם רווחים, והיא תשנה אותם בהדרגה ללא היכר. ההכרעה הזו שמשמעותה היא שהחברה הישראלית בחרה באתוס היהודי, תגרום בהדרגה לכל שאר המערכות, כולל מערכת המשפט, לשנות את רוחן ואת האוריינטציה שלהן.

החשש שהבג"ץ לא יאשר את החלת הריבונות, איננו רק מוגזם מסיבות משפטיות, אלא גם מסיבות מהותיות. בסופו של דבר גם בית המשפט יושב בתוך עמו. כשהמחלוקות בחברה הישראלית חוצות אותה בדיוק באמצע, ההטיה המובהקת של הבג"ץ לשמאל גורמת לו לבחור צד. כשממשלה שמייצגת כמעט שני שלישים מהציבור הישראלי וקרוב לשלושה רבעים מהרוב היהודי תחליט על החלת הריבונות, גם הבג"ץ יאלץ להרכין ראש מפני הכרעת העם ולקבל אותה.

ממשלת הכרעה

עד לפני שנים ספורות, מצב שבו ממשלת ישראל מחויבת להחלת הריבונות, ועוד בגיבוי אמריקאי ובינלאומי, ועוד בתמיכה של חלק גדול מהשמאל הישראלי, היה חלום באספמיה. עכשיו יד ההשגחה מחוללת אותו נוכח עינינו.

בס"ד

ערב חג הפסח, י"ד בניסן, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

העובדה שאחד מסלעי המחלוקת העיקריים בדרך להקמת הממשלה, אם לא העיקרי שבהם, הוא נושא החלת הריבונות, מעידה כאלף עדים על מחויבותו של נתניהו לנושא. גם ההסכמות הסופיות בין נתניהו לגנץ מוכיחות שמבחינת נתניהו, מעבר לטיפול במשבר הנגיף, תפקידה העיקרי של הממשלה הבאה הוא החלת הריבונות, שתהווה ממילא גם חיסול רעיון המדינה הפלשתינית. אכן היה צורך בנוסחה מעורפלת קמעה, אבל רק כדי לאפשר לאנשי "חוסן לישראל" ללכת עם ולהרגיש, ובעיקר להראות, בלי. היה ברור שנתניהו לא מתכוון לרגע לוותר לגנץ בנקודה זו; הוא רואה בצדק את ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה, ומוכן לשלם כמעט כל מחיר פוליטי שיידרש כדי לממשה.  

ההזדמנות ההיסטורית הזו משולשת: ראשית, אפשרות סיומה של כהונת טראמפ וממשלו בסוף השנה האזרחית, ממשל שלא רק מגבה את החלת הריבונות, אלא ממש דוחף לביצועה. שנית, משבר הנגיף העולמי, כאשר העולם כולו ובמיוחד האיחוד האירופי עוסק בשקו ובתעניתו, והדבר האחרון שמעניין אותו כרגע הוא "הבעיה הפלסטינית". ושלישית, הסד של שנה וחצי בלבד בראשות הממשלה והרוטציה שכפתה "חוסן לישראל" על נתניהו, בתוספת המשפט שמחכה לו. העובדה שהסוף האפשרי לכהונתו נראה באופק, מחייבת את נתניהו לנקות את השולחן כבר עכשיו בכדי להשאיר את מורשתו ההיסטורית לדורות הבאים. נתניהו לא יעזוב את כהונתו בלי לסגור את המעגל ההיסטורי שפתח. הוא בלם את תהליך אוסלו ואת הקמת המדינה הפלסטינית, ועכשיו הוא הולך לקבור אותם לנצח נצחים. מבחינת נתניהו זו המטרה העיקרית של הממשלה הבאה.

כשמביטים מפרספקטיבה כזו על הקואליציה המתרקמת, ניתן להבין עד כמה המוצא הזה מהמשבר הפוליטי העמוק של השנה האחרונה הוא הטוב מכול האפשרויות שהיו. אפשר לראות עד כמה הוא פריו הבשל והמתוק של המשבר. אם נניח בצד את האפשרות הלא רצינית של ממשלת מיעוט של השמאל בחסות הרשימה המשותפת, הרי היו שלוש אפשריות ליציאה מן המשבר.

אפשרות א': ניצחון של גוש הימין במנדט או שניים והרכבת ממשלת ימין צרה של כ-62 מנדטים. ממשלה כזו לא יכולה לעשות דבר, כי כשחצי מהציבור מתנגד לה, ועוד בתמיכה מסיבית של מפלגת הבג"ץ ומפלגת התקשורת, כל דבר שתנסה לעשות יתקל בהתנגדות קשה. לא שינוי משמעותי במערכת המשפט, ודאי שלא החלת ריבונות. אפילו לא יציאה למבצע בעזה. אי אפשר לפעול כשחצי מהציבור נגדך והוא חמוש בתותחים כבדים.

אפשרות ב': ממשלה שמורכבת מכחול לבן כולה, עם הליכוד (עם או בלי שאר גוש הימין, מה שכבר לא משנה עקרונית), ממשלת אחדות במובן המדויק של המושג. במצב כזה שני הצדדים שקולים, שווי כוח ומנטרלים זה את זה, ולכן שום דבר משמעותי לא יכול לצאת ממנה. למבצע בעזה אולי ניתן לצאת עם ממשלה כזו, אבל לא מעבר לכך. זו ממשלת תיקו נצחי ואינסוף מריבות וסכסוכים מתוקשרים. מוצא כזה לא היה פותר את המשבר מיסודו וממילא לא ממצה אותו להולדת שלב חדש; הוא היה רק מרגיע את המשבר ומוריד קצת את המתח, אבל זו הייתה רק דחיית ההכרעה והמשך הקיבעון.

אפשרות ג', שהתרחשה בזכות הקשיית ליבם של לפיד ויעלון: הכרעה. השמאל נשבר, התפצל ועבר תהליך של בירור יסודי ועמוק. הבירור הוא לא רק בין הסיעות, אלא גם בתוכן. החלק האחראי, הציוני והלאומי שבו, הצטרף לגוש הימין, וחלקו האחר נותר באופוזיציה. המצב הזה משקף השלמה של חלקים מרכזיים בשמאל הישראלי עם המציאות ועם העובדה שנוצר רוב יהודי מוצק ובלתי מנוצח, שאין ברירה אלא להצטרף אליו ולשתף עמו פעולה. זוהי ההכרעה שנוצרה והיא הכרעה היסטורית.

תוכנית טראמפ-נתניהו היא מלאכת מחשבת מדינית. לא רק תמיכה אמריקאית, שמשמעותה ממילא גם תמיכת רבות ממדינות העולם, אלא גם תמיכה ולו בשתיקה של רבות ממדינות ערב. אבל בפאזל המתוכנן היטב הזה עדיין הייתה חסרה חוליה אחת הכרחית: קונצנזוס פנים-ישראלי רחב ככול האפשר. אי אפשר לכפות על חצי מהעם, על אפו ועל חמתו, את המהלך ההיסטורי הזה של החלת הריבונות וסגירת המעגל שניפתח במלחמת ששת הימים. ממשלת ימין צרה לא הייתה מסוגלת לכך. עכשיו, עם הצטרפותו של חלק משמעותי מהשמאל הישראלי למהלך, נפתחה הדרך להכרעה ההיסטורית.

עד לפני שנים ספורות, מצב שבו ממשלת ישראל מחויבת להחלת הריבונות, ועוד בגיבוי אמריקאי ובינלאומי, ועוד בתמיכה של חלק גדול מהשמאל הישראלי, היה חלום באספמיה. עכשיו יד ההשגחה מחוללת אותו נוכח עינינו. כן, זה מחייב גם תשלום פוליטי משמעותי, כמו זה שמסתמן במערכת המשפט, אבל זהו תשלום זמני ושולי יחסית למען פריצת דרך היסטורית שאין ממנה חזרה. מי שמבין את גודל השעה מבין שאין כמעט שום מחיר פוליטי, כולל זה שהציונות הדתית נאלצת לשלם, שהוא יקר מידי תמורתה.

הכרעה פוליטית היסטורית

היו שלוש אפשרויות ליציאה מן המשבר הפוליטי, וזו שהתממשה היא הטובה מכולן

בס"ד

ז' בניסן, תש"פ

מומלץ מאוד לא להתרגש מרעשי הרקע הפוליטיים המאפיינים תהליך של יצירת קואליציה. כל הדיבורים האלה סביב התיקים, ועל "ממשלת שמאל" ועל "מכירת חיסול" של נתניהו, וזעקות השבר מתוך הליכוד ו"מימינה", עלולים להשפיע על מי שנוטה להתרגש, אבל לא כצעקתה. צריך להסתכל על התמונה הרחבה, כי היא המשמעותית, והיא תישאר כאן גם אחרי שתורכב הממשלה, והיא תורכב.

אתייחס כאן רק למישור הפוליטי והסוציו-פוליטי, למרות שניתוח של מה שקרה במישור האידאי, הרבה יותר חשוב, מרתק, משמעותי ומהפכני, אבל אתייחס אליו ב"נ במאמר נפרד.

רעשי הרקע האמורים לעיל מסתירים את העובדה שיצאנו ממשבר פוליטי עמוק של תיקו מתמשך של שנה. כל כך מהר שכחנו. עכשיו, מי שחי בעולם שבו הכול מקרי, כמובן לא יכול להבין כלום. בשבילו משבר זו סתם צרה שצריך איכשהוא לעבור. אבל בעולם שבו מבינים שלהיסטוריה יש תכלית וכיוון, ושמשבר הוא תהליך חיובי, שהוא מבשיל דבר מה, שיש לו תכלית וייעוד, שהוא מביא אותנו לפאזה חדשה, שמשבר פירושו לידה – אפשר גם להבין שהמשבר הזה יצר כאן משהו חדש. מי שכך חושב יכול להבין שהיו 3 אפשרויות למוצא מן המשבר (אם נזניח את האפשרות של ממשלת מיעוט בחסות המושפת), וזכינו למוצא הטוב מכולן.

שלוש האפשרויות שהיו הן:

אפשרות א': ניצחון של גוש הימין במנדט או שניים והרכבת ממשלת ימין צרה של 62. במצב כזה הממשלה הזו לא יכולה לעשות כלום, כי חצי מהציבור + מפלגת הבג"ץ + מפלגת התקשורת, נגד הממשלה, וכל דבר שהיא תעשה יתקל בהתנגדות קשה. לא שינוי במערכת המשפט. וודאי שלא ריבונות. אפילו לא יציאה למבצע בעזה. כלום. אי אפשר לפעול כשחצי מהציבור נגדך ויש לו תותחים כבדים נגדך. מקסימום קצת תחזוקת המצב הקיים פלוס מינוס. קיבעון.

אפשרות ב': ממשלה שמורכבת מכול(!) כחול לבן, עם הליכוד (עם או בלי שאר גוש הימין, זה כבר לא משנה עקרונית). זה מה שנקראה ממשלת אחדות. במצב כזה שני הצדדים שקולים ושווי כוח ומנטרלים זה את זה. שום דבר משמעותי לא יכול לצאת ממנה. אולי למבצע בעזה ניתן לצאת עם ממשלה כזו, אבל לא מעבר לכך. היא ממשלת תיקו נצחי של מריבות וסכסוכים מתוקשרים. מצב כזה היה אולי יותר טוב מאשר המשבר המתמשך של תיקו מתמשך של שנה, או מערכת בחירות רביעית, אבל זה לא היה פותר את המשבר ולא מניב את הפרי שהוא הבשיל, וממילא לא היה ממצה את המשבר להולדת שלב חדש. זה היה רק מרגיע בלבד את המשבר ומוריד קצת את המתח. כן, אולי פחות שנאה בתקשורת וברשתות, אבל העובדה ששום דבר לא הוכרע באמת, היא בסיס המצב, והיא נמצאת ברקע כל הזמן וממילא מחייבת משבר נוסף. רק דחיית ההכרעה. ועד אז – קיבעון.

אפשרות ג' והיא שהתרחשה: הכרעה. "גוש" השמאל נשבר התפצל ועבר תהליך של בירור. חלקו מצטרף לגוש הימין, וחלקו נותר באופוזיציה. המצב הזה משקף השלמה של חלקים מרכזיים בשמאל עם המציאות ועם העובדה שנוצר רוב יהודי מוצק ובלתי מנוצח, ושאין ברירה אלא להצטרף אליו ולשתף עמו פעולה. השלמה עם המציאות. גוש הימין, שהוא רוב בציבור היהודי, הוא גוש הומוגני מוצק איתן ויציב (כפי שהוכח לאורך כל השנה). יש לו דרך ברורה.

זו לא "ישראל השנייה"; עברנו את זה מזמן. זה גם לא העדתיות. גם זה מאחורינו. וזה גם לא חשבונות של איבה ונקמה על מה שנעשה לעליות בשנות החמישים. זו אפילו לא קואליציה של המודרים והמקופחים נגד האליטות המפלות ומתנשאות. אפילו לא זה. זה לא גוש של נגד, אלא גוש של בעד.

ניצחון גוש הימין הוא ניצחון של חזון. של תוכן חיובי. ניצחונה של הזהות היהודית. זה מה שמחבר את גוש הימין, זה הדבק האיתן שלו שעושה אותו כל כך הומוגני. החרדים, הדתיים-לאומיים, המסורתיים, והלאומיים – לכולם יש חזון משותף אחד והוא החזון של זהות יהודית ומדינה יהודית. כן, גם דמוקרטית, אבל קודם כל יהודית.

אבל בלי הצטרפות של חלקים משמעותיים של השמאל, אלה שיש להם אחריות לאומית, אלה שאצלם באמת ישראל לפני הכול, הגוש הזה לא יכול לעשות שום דבר משמעותי. שום פריצת דרך היסטורית. לכן חשובה כל כך התוצאה של המשבר ומה שהוא הוליד: הרוב היהודי מוליך את המדינה בדרכו כשהכוח הבריא והאחראי מהשמאל – מצטרף אליו !! לא תיקו. הכרעה!

זה שווה הכול. מי שמסתכל עכשיו על חלוקת תיקים, מספר לשכת, חלוקת תפקידים, לא מבין את גודל השעה וההכרעה.

תנו לפוליטיקאים להתקוטט על תפקידים. גם זה חשוב, אבל אלה פרטים בתמונה הכוללת. והם פרטים בתמונה שמצייר גוש הימין. המסגרת השתנתה. הרקע השתנה. בסיס המציאות השתנה. אותם פרטים – חלוקת תיקים וכו', כולל תיק המשפטים – נמצאים כרגע במסגרת שונה לחלוטין, מסגרת של התמונה שעיצב גוש הימין, לא של האמצע ולא של "אחדות". מסגרת שהשמאל ההגון קיבל אותה.

זו הכרעה פוליטית היסטורית. מהפכנית. שווה כול מחיר. לכן נתניהו נותן להם עד חצי המלכות. הוא מבין מה באמת חשוב. הוא נותן להם משרות, תיקים וכיבודים (הוא מבין היטב שהם צריכים אותם גם בתור עלי תאנה) אבל הוא מכתיב את רוח המפקד, ואת עיצוב העתיד וההיסטוריה הוא משאיר אצלו.

ועדיין, הממד הפוליטי הזה הוא רק ביטוי חיצוני לממד עומק רעיוני, אידאי. ההכרעה הפוליטית הזו היא גלוי על פני השטח של הכרעה אידאית היסטורית עמוקה באשר להמשך הכיוון של תחיית עם ישראל בארצו. אבל זה במאמר בפני עצמו.