יום שישי, 28 בפברואר 2020

שנאה עם ברק בעיניים


השנאה הלא רציונלית של חוגים מסוימים בחברה הישראלית  לבנימין נתניהו היא תופעה פסיכולוגית המוכרת בשם "השלכה" או "פרוייקציה"; מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.




בס"ד
ג' באדר, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

החידה הגדולה של הפוליטיקה שלנו בעשורים האחרונים היא השנאה הלא רציונלית של חוגים מסוימים בחברה הישראלית לבנימין נתניהו. אפשר להבין מדוע הוא מעורר התנגדות פוליטית משמאל, אצל מי שרואים בו את מי שגנז את חלום השלום שלהם. אפשר גם להבין את אלה שגדלו על ברכי תנועת העבודה ההיסטורית, שרואים בו את הגורם הישיר לקבורתה הפוליטית. הגיוני שישנם טהרנים שמבחינתם ראש הממשלה חייב להיות מלאך שאפילו כתם קל של נהנתנות או חוסר יושרה פוסל אותו מלהמשיך בכהונתו. סביר שיש מי שחשים כלפיו חוסר אמון עמוק, נוכח התחכום המדיני והפוליטי שלו, שיוצר תחושה שפיו וליבו אינם שווים. גם התנגדות בימין, שרואה בו את מי שעלול לייסד בארצנו מדינה פלסטינית, מובנת. מה שלא מובן הוא השנאה האובססיבית והפתולוגית, מצד אנשים שרואים בו את שורש כל השחיתות והרוע בעולם.

קחו למשל את אהוד ברק. לא בדיוק העיפרון הכי ישר והכי מוסרי בקלמר. כמה וכמה פרשיות בתחומים שונים של חייו, הן הפרטיים והן והציבוריים, מעלים ריח רע של ריקבון מוסרי עמוק וחשש כבד שמה שפורסם עליו הוא רק קצה הקרחון. והנה, דווקא הוא לא יכול להעביר יום בחייו בלי לעסוק באובססיביות בשחיתות של נתניהו. לא מדובר בביקורת רציונלית, קרה ושקולה; אצלו זו שנאה חמה ותוססת. שנאה מהבטן. מעומק הלב. שנאה עם קצף על השפתיים. שנאה עם ברק בעיניים.

אהוד ברק הוא רק משל. את התופעה ניתן למצוא במינונים שונים בחוגים נוספים בחברה הישראלית ובמיוחד באליטות מסוימות. כך בתקשורת, כך במערכת המשפט בכלל ובפרקליטות בפרט, וכך גם באליטה הביטחונית, בקרב "לשעברים" של מערכות הביטחון למיניהן, שלאחרונה גם הקימה לעצמה מפלגה רשמית, (תופעה שבארצות דרום אמריקה נוהגים לכנות "החונטה הצבאית").

השנאה הלא רציונלית הזו היא תופעה פסיכולוגית מוכרת ויש לה הסבר מדעי. היא מכונה "השלכה" או "פרוייקציה". בוויקיפדיה היא מוגדרת כך: "בפסיכואנליזה,  השלכה (פרוייקציה) היא מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים". מעין מה שלימדונו חז"ל: "כול הפוסל במומו הוא פוסל".

בתקשורת למשל יושבים פרשנים ומגישי יומני אקטואליה שמקבלים מיקרופון חופשי ומשתמשים בקביעות ובלי למצמץ במשאבי הציבור לשם שטיפת מוחו. אוזן רגישה אינה יכולה שלא לזהות את המניפולציות, את האינטונציות, את השאלות המתחכמות שנשאלות, ואת אלה שלא, את הקולות שמוזמנים בקביעות להביע דעתם ואת אלה שלא, וכדומה. גם אם הם אינם מודעים להתנהלותם השערורייתית, המושחתת מוסרית, באיזה שהוא מקום במעמקי הנפש רגשי האשמה המודחקים מצטברים והופכים למועקה המבקשת פורקן.

כך גם במערכת המשפט. גם שם יש מי שמתקשים להודות, אפילו בינם לבין עצמם, שהכוח העצום שבידם השחית אותם מוסרית, ושיש פער עצום בין הדימוי העצמי שלהם, דימוי של סרגל יושרה אידאלי, לבין ההטיה הפוליטית, ההתנשאות, היוהרה ושיכרון הכוח. גם שם מצטברים המתחים שיוצר הפער הזה, ומחפשים מישהו להטיל עליו את האשמה שלא מניחה לנפש המיוסרת לישון טוב בלילה.

פרשת הצוללות ופרשת הממד החמישי גילו לנו רק את קצה הקרחון של השחיתות העמוקה של לא מעט מיוצאי מערכות הביטחון. ככול שמתגלות פרשיות השחיתות של ראשי כחול לבן, ובעיקר של המושכים בחוטיהם מאחור ומריצים אותם, כל מיני "לשעברים" שמרופדים במשכורות עתק, בפנסיות מנופחות ובקשרים מסועפים, הופכת השנאה האובססיבית שלהם לנתניהו ליותר ויותר מובנת. מי שהיו פעם יפי הבלורית והתואר, אידאליסטים שמסרו נפשם על בטחון ישראל, לא יכולים להביט לעצמם בעיניים ולהודות שכבר במהלך השרות הם התמקדו בקידום ובקריירה, ושהדבר העיקרי שמעסיק אותם מאז השתחררו הוא מה שנקרא בלשון נקייה "לעשות לביתם". קשה להם להודות שהפכו ממלח הארץ לנהנתנים ומושחתים שקשרים מסועפים עם חבריהם במערכות השונות פותחים בפניהם דלתות למכרזים, חוזים ועסקאות מפוקפקות. גם אצלם המתח הנפשי שיוצר הפער הזה לא נותן מנוח ומחפש כתובת. אין הסבר סביר אחר לשנאה העמוקה, הלוהטת, הבלתי רציונלית, של האנשים הללו לנתניהו.

ביני לבין עצמי, זה הפך לאחרונה לנוהל קבוע. כשאני רואה את השנאה הפתולוגית הזו לנתניהו מופיעה ממישהו בתקשורת או ברשתות החברתיות, לא פעם גם אצל אנשים שאני מכיר באופן אישי, אני מתחיל לחשוד ולבדוק מה בדיוק הם מסתירים שם. לא פעם מתגלה שם שחיתות, נהנתנות, או סתם תסכול, מרירות וייאוש עמוק מחיים חסרי משמעות, שגם הם כשל מוסרי מובהק. תבדקו בעצמכם. זה עובד מצוין.






7 תגובות:

  1. פוסט חשוב מר קרפל. התופעה המושגית של "השלכה" , יש לה אחיזה , אבל, מושגית ,אוניברסלית, לא ממש קונקרטית במקרה הנדון. במקרה הנדון, יותר אפקטיבי, יהא לדבר על:

    מודל וסטייה.

    המודל הוא של: סגפנות, טהרנות, התנזרות, שירות הציבור ללא שום רבב, ללא שום משוא פנים. כי זהו ערך יסוד מאז קום המדינה. אין לו לעובד הציבור, בלתי כי אם מה מה שהוא של הציבור, ושל הציבור בלבד. אין לו משלו ולא כלום. כל מעשיו, דרכיו, בכל רמ"ח איבריו, הוא צריך לראות את תועלת הציבור , ובלבד.

    זה המודל מאז קום המדינה, ועד היום. ודוק:

    נתניהו, מגלם בעיני רבים, לא רק סטייה מן המודל הרצוי לעי"ל . אלא, גם מראית עין חזקה של סטייה. בריש גליי כך. כמו מזדקר הדבר לעין כל. בלי בושה. וכאן, האורות האדומים נדלקים. לכן, נתניהו מהווה מטרה כל כך קשה וברורה. נוסיף על כך את גילו הצעיר יחסית ( מתחילת הדרך). המראה. הכריזמה לכאורה. אשתו הצעירה והמלאת חן וכדומה. ונקבל, מודל לא תואם את התפיסה הציבורית המסורתית.

    כהמחשה, נוכל להביא את בגין ( או מרידור) . אפילו שהשנאה לבגין, לליכוד, לצ'חצ'חים סו קולד של הליכוד, הרקיעה שחקים, גם בשמאל הודו ומודים עד היום:

    עסקינן באיש של כבוד. איש של יושרה. הדר וממלכתיות. צניעות. עשה לא לעצמו מעולם. רק למען הציבור ( סובייקטיבית כמובן, כפוף לאידיאולוגיה). הנה נצטט ( עירובין , עיתון מעריב, ויוסי יונה דאז ):

    " למרות זאת, חברי כנסת מהשמאל מתרפקים על זכרו. “כשהוא נבחר חשבתי שסוף העולם הגיע", אומר יוסי יונה מהמחנה הציוני. “החרדה מפניו הייתה מוצדקת, אבל הוא היה מחויב לדמוקרטיה והיה גאה באופן שבו הדמוקרטיה הישראלית מתנהלת. היום זה נעלם. הוא היה ימין, הוא לא היה ארדואן. היום יש תחושה של ארדואניות. הוא היה מנהיג כריזמטי אבל צנוע, היום לא רואים את זה במנהיגות הליכוד כפי שלא ראו את זה אצל אהוד אולמרט וגם לא במפלגת העבודה אצל אהוד ברק. בגין השאיר רושם של מנהיגות שעיקר עניינה הוא המדינה"."

    כאן:

    https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-584254

    מה שנשאר לשפוט, זה את עוצמת הסטייה, ועם קיזוז והתאמה לזמנים משתנים, או ימינו אנו. את זה נוכל להבין, מקריאה של כתב האישום, ואם יוכחו האשמות נגדו. אני מניח מר קרפל, שלא טרחת לקרוא ,אבל, נחכה לתוצאות המשפט.השופטת בבחינת אב בית הדין , או בראש ההרכב, אישה מעולה, מן הציונות הדתית אגב. יהיה מענין.

    להתראות

    השבמחק
  2. רק השוואה, או דיון בהשוואה יותר קונקרטית ( בין בגין לנתניהו). אבי שילון , הארץ ( אין גישה למאמר) אבל הפתיח , והנושא עצמו כמובן, מצטט הפתיח לטור דיעה:

    " תמונתו של מנחם בגין, כשהוא תופס תנומה, מכוסה בשמיכה פשוטה, על שורת כיסאות במטוס, זכתה לתהודה עצומה ברשת ובתקשורת בשבוע החולף. היא עוררה עניין בעיקר בגלל ההשוואה בין הצניעות שהעבירה לעומת תא המנוחה שביקש נתניהו להתקין לעצמו במטוס. אך היה בהתלהבות מהתמונה גם כדי להעיד על סיפור עמוק יותר: ההילה שנוצרה סביב בגין בשנים האחרונות, גם מחוץ למחנה הימין."

    עד כאן הציטוט:

    אבי שילון אגב, ביוגרף של , או על מנחם בגין.

    כאן להארץ:

    https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2026087

    תודה


    השבמחק
  3. לאל רום- זה חלק מהבדיחה פה, שבשביל לתקוף את ביבי-הם מוכנים אפילו להתגעגע לבגין, שבזמנו אותם תוקפים של ביבי השוו לנאצים...
    סביר להניח, שם יתמנה יורש לביבי שגם יעיז לעשות דברים שלא ינעמו לפקידי הדיפ סטייט- הם גם יתחילו "להתגעגע" לביבי...

    השבמחק
    תשובות
    1. מצדרביעי, בדיחה באמת לא רעה. וגם ייתכן שמגלמת אפשרות מציאותית. רק לא לשכוח:

      עסקינן במימד אחד ( ולא צר ) וזה טוהר מידות או צניעות. מה שחשוב להדגיש:

      זה שגם בזמן אמת ( מדגיש : זמן אמת) השמאל והמרכז, בשום אופן לא גרס, שבגין הוא נהנתן מושחת. אלא מקסימום :

      פושע אידיאולוגי. וזה חתיכת הבדל.

      תודה

      מחק
  4. לאל רום-אתה צודק, אבל הטיעון המרכזי הוא שתמיד נוהגים בסטנדרטים כפולים כלפי מנהיגים מהימין ועושים להם דמוניזצייה על דברים הרבה יותר פעוטים מאלו של השמאל.
    אז אצל ביבי מצאו את הנהנתנות, אם יהיה מנהיג אחר אני סמוך ובטוח שגם אם לא יהיה נהנתן-ימצאו משהו אחר...

    השבמחק
    תשובות
    1. מצדרביעי , יש בזה משהו, אבל, מאידך, גם הימין חוטא בכך. איך ? אם כך, מספיק להגיד ששמאל,או מנהיג או פוליטיקאי בשמאל, אפילו הוא במרכז, ופרדיגמה שלמה צצה , לגמרי אינסטינקטיבית ואוטומטית, שהוא: בוגדני, אוהב ערבים יותר מיהודים , יפקיר ביטחון המדינה, שלוח הקרן החדשה לישראל ( או לישראל החדשה ), קומוניסט, ועוד כהנה וכהנה מרעין בשין. פשוט להגיד שמאל, וזהו. עד כדי כך, שאצטט לך למשל:

      את ינון מגל, כתבה ב- " מקום החם חם בגיהנום " לגבי משבר האקלים וכו... הנה, מצטט ( הוא ישירות, והכתבה בעירובין ):

      מי שלא בקי בפרטי משבר האקלים ובהשלכות הבלתי הפיכות שצפויות לנו בעוד ארבעה עשורים, חושב שמדובר בעוד מחאה של תל אביביים פריבילגיים שהחליטו לצאת לרחובות. דבריו של ינון מגל השבוע, ספק בצחוק, ספק ברצינות, כי "זה נראה לי טרנד של שמאלנים אז אני נגד" – נתן אולי את ההסבר הטוב ביותר לגבולות הגזרה של המחאה בארץ.

      עד כאן הציטוט:

      כלומר, אפילו משבר אקלים, פרדיגמי לגמרי בסיפור. אי אפשר להאמין אפילו, שאדם מסויים, קולט את חומרת המשבר נניח ( אפילו אם היה סובייקטיבי הדבר) מבלי שינעצו פה פגיונות בעין, על היותו בוגד בערכי היסוד של הציונות.

      כאן:

      https://www.ha-makom.co.il/post-galit-envior-ment/

      אז גם לימין יש חלק לא מבוטל בכך כמובן.

      להתראות

      מחק
  5. בגין היה צנוע בהליכותיו כמו בפעולותיו הציבוריות אבל לדבר הוא בהחלט ידע, על כך בדיוק אמרו חז"ל: רשעים אומרים הרבה ועושים מעט, רוב הדברים שעשה בתפקידו כראש ממשלה היו בניגוד גמור למה שדיבר קודם לכן, והיחידים שמהנו מכך היו השמאל שלא חדל להתרפק על זכרו, מה שלא מנע מהם למרר את חייו וכהונתו. לא פלא שהוא סיים מצוברח, כי כל חייו היה עסוק בלדבר וכשהגיע עת לעשות הוא היה חדל אישים והוא הבין את זה היטב, אני מעדיף ראש ממשלה שחושב ופועל בגדול, גם לעצמו וגם למדינה שהוא מנהל

    השבמחק