לחדש את הברית ההיסטורית

לא אחדות רק לשם אחדות, ריפוי פצעים ואיחוי קרעים, אלא בעיקר לשם יצירת סינתזה חדשה בין שני המחנות הניצים ששניהם חשובים להמשך התחייה.

בס"ד

י' באדר, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אף שמבחינה אלקטוראלית ניצחון נתניהו וגוש הימין אינו מובהק, ונתניהו יתקשה להרכיב אתו ממשלה, מבחינה פסיכולוגית הוא הכה את השמאל בהלם. השמאל לא צפה לו ולא מבין מהיכן הוא הגיע, אבל חש שנפל דבר בישראל. אכן, מערכת הבחירות הביאה להכרעה בשני מעגלים היסטוריים שנובעים משכבות העומק של תהליכי התחייה הישראלית. בשניהם הגיע הברור ההיסטורי לשיאו וייתכן שגם לסיומו. בהנחה שנתניהו וגוש הימין בכל זאת יצליחו להרכיב ממשלה, כדי שהניצחון יושלם חסרים עדיין שני דברים: ראשית, שהמחנה שהפסיד יפנים את ההפסד, ישלים עמו, יבין את סיבתו ומשמעותו, ויהיה מוכן לשתף פעולה עם המחנה המנצח; ושנית, שהמחנה המנצח יבין שבלי שיתוף הפעולה הפוליטי עם המפסידים, לא נוכל להמשיך את מהלך התחייה. אחרת הניצחון יישאר אולי ניצחונו של הימין, אבל לא של עם ישראל.

מעגל ההכרעה האחד הוא שאלת ארץ ישראל. לפרסום "עסקת המאה" של טראמפ היה תפקיד מרכזי במערכת הבחירות הזו. כשהציבור בחר בגוש הימין הוא הכריע באופן מובהק גם בעד החלת הריבונות. לפני כחמישים שנה, במלחמת ששת הימים הנסית והפלאית, נתן לנו רבש"ע את כל ארץ ישראל עד נהר הירדן. עד כה עם ישראל לא ידע להגיד "כן" למתנה הזאת. מעולם לא הייתה קואליציה רצינית שהציעה לעם ישראל את החלת ריבונותו על ארצו. כל מיני היסוסים, בלבולים, קלקולים שכחה והתכחשות עצמית עיכבו אותנו. רק השבוע, לאחר שישה ימים שהתארכו לחמישים שנה, הגענו ליום השביעי. השמאל חייב להפנים שבמערכת הבחירות הזו אמר הרוב היהודי "כן" לארץ ישראל ובזה הכריע וסגר מעגל היסטורי של חמישים שנה.

לכאורה "המתנחלים" ניצחו, כפי שהודו אנשי שמאל הגונים בעת פרסום תכנית טראמפ, אבל באמת לא לניצחון בו נכפה על עם ישראל את ארץ ישראל ברוב פוליטי דחוק ייחלנו. יצאנו חלוצים לפני המחנה בכדי שהוא יבוא אחרינו מתוך הכרה ובחירה. תוכנית טראמפ היא מלאכת מחשבת מדינית מתוחכמת, אבל חיוני שיהיה לה קונצנזוס ישראלי רחב ככול האפשר, ושלפחות חלק מהשמאל הישראלי ישתתף בהגשמתה. זה יהיה ניצחונם האמתי של המתנחלים. זה איננו תנאי אלא עדיפות.

המעגל ההיסטורי השני שנסגר השבוע, והוא פנימיותו ושרשו של המעגל הראשון, עלה לתודעה רק בשנות התשעים בעקבות תהליך אוסלו וניצחון הליכוד בבחירות של שנת 96. "היהודים ניצחו את הישראלים", הצהיר אז כזכור שמעון פרס וחשף במדויק את שורש המחלוקת בין הכוחות שאנחנו עדיין מכנים ברשלנות הימין והשמאל. השבוע זה קרה שוב, וגם את זאת על "הישראלים" להפנים. "הישראלים" הם נושאי האתוס הישראלי שעיצבה הציונות. "יהדות חילונית" מגדיר זאת יאיר לפיד, אבל ההגדרה הראויה היא "האדם שביהדות". האתוס הזה לא רק פרץ את הדרך לתחייה הישראלית, אפשר והגשים אותה; ולא רק שהוא יקר ערך מצד עצמו, אלא שבלעדיו לא נוכל להמשיך. לא תהיה גאולה בישראל בלי ש"האדם" בישראל יעמוד במלוא שיעור קומתו.

"הישראלים", נושאי האתוס הציוני, חשים איום נוכח עליית כוחם של "היהודים" בחברה הישראלית ומתמלאים חרדה, כפי שראינו גם במערכת הבחירות. הביטוי הוולגרי שלה הוא קמפיין "ההדתה" ההיסטרי, אבל בעומקה היא נובעת מחשש מוצדק לגורלם של האתוס הציוני והאדם בישראל. אבל לא "היהודים" הם הסיבה לחולשתו של האתוס הציוני. הם רק ממלאים חלל ריק שנוצר בעקבות ערעורו ושקיעתו, ואלה התרחשו על ידי הכוחות הפוסט מודרניים והפוסט ציוניים בישראל. הם שפרקו את האתוס הציוני. לא הרב פרץ הוא אויבו של יאיר לפיד, אלא הסביבה הפוסט מודרנית שבה הוא שקוע עד צוואר. להפך, הרב פרץ, סמוטריץ' והציבור האמוני הם היחידים שיכולים לתת משמעות אקטואלית לאתוס הציוני, להחזיר אותו לשורשו ולהפיח בו רוח חדשה.

המסקנה הפוליטית של הניתוח הזה היא שחיוני לצרף לקואליציה הצרה, שנקווה שנתניהו יצליח להקים, לפחות חלק מכחול לבן. ממשלת מיעוט, קומבינות ועריקים יכולים לעזור רק לשם ביסוס קואליציה צרה, אבל אחרי שהיתכנותה הפוליטית תוכח, ורק על בסיס זה, חיוני להרחיבה ולשתף בה מסגרות פוליטיות לגיטימיות של "הישראלים".

לא מדובר על ממשלת אחדות משתקת ואנמית שבה יהיו שני שותפים שווים בגודלם ובהשפעתם, וודאי לא על רוטציה. מדובר על קואליציה "יהודית" שבראשה נתניהו, אבל שיש בה מקום מרכזי משמעותי ומשפיע גם לנציגי "הישראליות". זהו חידוש הברית ההיסטורית שהייתה בזמנו בין הדתיים למפא"י, אלא שהפעם מתוך חילופי מקומות ותפקידים. זו ההכרעה ההיסטורית שעל שני הצדדים להפנים. לא אחדות רק לשם אחדות, ריפוי פצעים ואיחוי קרעים, אלא בעיקר לשם יצירת סינתזה חדשה בין שני המחנות הניצים ששניהם חשובים להמשך התחייה.

אני מאמין שנתניהו מתכוון באמת להחיל את הריבונות (שתקבור ממילא את "המדינה הפלסטינית") ושהוא מודע לצורך בקונצנזוס ישראלי רחב לשם כך. ייתכן שהציונות הדתית תשלם על כך מחירים פוליטיים, אבל אצלנו, כידוע, ישראל באמת לפני הכול.