אחרי שתתאחדו - תיקראו לנו

שליחי הציבור שלנו צריכים לזכור שהם עובדים אצלנו, לא אנחנו אצלם. המשימה שלהם היא ללכת יחד, ולא מעניין אותנו איך הם ייעשו את זה.

בס"ד

י"א בסיוון, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אחד מזיכרונות הילדות שלי קשור לגן הילדים, גן מרגלית. כל בוקר הייתה הגננת מוציאה לחצר מריצת ילדים, ואנחנו היינו מתמקמים בצדיה ויוצאים לתהלוכה רועשת של איסוף הזבל, פסולת הנייר וקליפות הפירות שנותרו בחצר הגן מיום אתמול. הילדים שבצד המריצה עטו על השאריות הללו, הרימו אותן ושמו אותן במריצה.

אבל לכל המסע הזה קדמה סצנה קבועה: המאבק על הזכות להיות זה שמוביל את המריצה. מי שזכה בבכורה נחשב בגן לכוכב-על, כך שהגברברים הקטנים לא נטו לוותר בקלות על המעמד. בדרך כלל הקרב הוכרע איכשהו בינינו, אבל לעיתים היה צורך בהתערבותה של הגננת כדי לקבוע "מי בראש". בעתות חרום ומשבר פוליטי עמוק באמת, הייתה זו הגננת עצמה שהובילה את המריצה, ואנחנו הילדים הגדולים בגן, נאלצנו לוותר על יומרת המנהיגות שלנו, ולהצטרף לקטנים בתפקיד של אוספי זבל פשוטים.

נזכרתי בסיטואציה הזו השבוע לאור ההתקוטטויות המתוקשרות של הרב פרץ וסמוטריץ, או של עוזריהם, או של מקורביהם או של הדוברים שלהם או של יהיה מי שיהיה. יש שם אפילו מישהו שבודק מתמטית כמה מצביעים הביא כל רסיס מפלגה לבלוק המשותף בכל קלפי שהיא, בתקווה למצוא הפרש של כמה אלפי קולות שיאפשר לו לתבוע, למשל, הצרחה בין מספר חמש לשש ברשימה המשותפת. עד כדי כך.

גם ההשתעשעות ברעיון שהציבור הדתי לאומי ילך בשני ראשים, איחוד מפלגות הימין מצד אחד, ובלוק טכני של הימין החדש עם זהות, עלתה השבוע מכמה כיוונים. כאילו לא למדנו על בשרנו שאין מימין לליכוד מקום ליותר מרשימה אחת. לפיצול כזה ישנן אמנם סיבות טובות והגיון אידאולוגי מוצק – אני עצמי הכשרתי פיצול כזה בעבר הקרוב, אמנם בדיעבד, בק"נ טעמים – אבל המציאות הוכיחה שאין לציבור שלנו אופציה אחרת אלא ללכת יחד.

את המאמר השבועי שלי חשבתי להקדיש הפעם לניתוח של ניואנס אידאולוגי רב חשיבות והרה גורל, שבו ממש תלוי כל העולם כולו, אבל הבנתי שלא רק שהדבר לא חשוב, ולא רק שזה לא מעניין את הקוראים, אלא שאפילו אותי עצמי זה כבר לא מעניין.

שבענו. לא רק שנמאסו עלינו קרבות האגו, אלא שגם ההבדלים והמאבקים האידאולוגיים כבר לא באמת מעניינים אותנו. הלך הנפש שאני מזהה בציבור הרחב הוא של עייפות. תש כוחו של הציבור מעוד סחרחורת גועשת של מאבקים פוליטיים ואידאולוגיים מהסוג שחווינו כאן לקראת מערכת הבחירות האחרונה. נגמרו האנרגיות, אבד הכוח, לאות ירדה עלינו ויש לנו רק ציפייה אחת מכל הגברברים שבגן: לכו כולם ביחד. לא חשוב לנו מי בראש. לא חשובים לנו המיקומים. גם איך יקראו לרשימה המשותפת כבר לא אכפת לנו. אפילו על איזה דגלים היא תניף כבר לא נלך לרב. פשוט אין לנו כוח לעוד סיבוב מתיש כזה.

זה לא שמישהו הולך כאן לארגן תנועת מחאה, לדחוף לאחדות בכל מחיר, לגייס חתימות של רבנים ואישי ציבור בתביעה נחרצת להליכה משותפת. לא, אפילו לזה אין לנו כוח. המסקנה שכולם צריכים ללכת יחד איננה אפילו תביעה, דרישה או איום. זו קביעת עובדה: הציבור פשוט לא יבוא לקלפי. נמאס לו.

שליחי הציבור שלנו צריכים לזכור שהם עובדים אצלנו, לא להפך, ושהציבור הוא שקובע את הדרישות מהתפקיד ואת הסף הנדרש בכדי להתקבל לעבודה. המשימה שלכם היא ללכת יחד ולא מעניין אותנו איך תעשו את זה. על זה אתם מקבלים משכורת. תמצאו את הדרך. אחרי שתתאחדו, ברשימה משותפת, בבלוק טכני או במה שלא יהיה, תקראו לנו. עד אז אנחנו פשוט לא בעניין. פשוט אין לנו יותר כוח ועניין בסחרחורת הזו. ואם אתם לא מסוגלים להחליט ביניכם מי בראש, תעשו מה שאנחנו עשינו בגן הילדים בזמנו: תקראו לגננת שתוביל את המריצה. אצלנו בגן זה תמיד פתר את הבעיות.

מי יודע, ייתכן שדווקא כך יצא מהעז הזה מתוק. יכול להיות שזהו בדיוק המצב שעליו נאמר שאין משיח בא אלא בהיסח הדעת ורק אחרי שכולם כבר יתייאשו ממנו. אולי על כך נאמר: "והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק....לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש, לא באש ה'. ואחר האש קול דממה דקה". ייתכן שתשות הכוח שלנו מכול הרוח הרעשים ואישי המחלוקות הללו, היא היא הדממה הדקה הזו, חסרת היומרות והציפיות הגדולות, שכול מה שהיא מייחלת לו הוא רק הליכה ביחד. שום דבר יותר מזה.