ישראל יהודית

השמאל הוא העבר. הימין ונתניהו הם ההווה והקונצנזוס. העתיד נמצא בזהות היהודית. היא שעומדת להיות המצע המשותף של החברה הישראלית והיא הבשורה שהציונות הדתית אמורה להביא לה.

בס"ד

ד' בסיוון, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

ללוחות הראשונים שקיבלנו בסיני, אלה שנשברו, קוראת מסורת ישראל "לוחות של צדיקים". הלוחות השניים שקיבלנו, שמדריכים אותנו עד עצם היום הזה, נקראים "לוחות של בעלי תשובה". הבחירות האחרונות היו בחירות של צדיקים. כולם צדקו. לפחות במחנה הימין. ונשברו. הבחירות החוזרות תהיינה בחירות של בעלי תשובה. הזדמנות ללמוד את הלקח ולתקן.

נפתלי בנט הוא אחד מאלה שיש להם מה לתקן, והוא כבר התחיל את התהליך, מה שבא לידי ביטוי בין היתר בהבנה שמימין לליכוד אין מקום ליותר מגוף פוליטי אחד ובהצעה ליצור גוש שיאחד את כל הכיפות הסרוגות כולל כולן.

אבל אם נכונות הידיעות לפיהם הוא מציע לקרוא לגוש כזה "החזית הימינית המאוחדת" הרי שהוא עדיין לא הפיק את כל הלקחים. כי עוד ימין אחד, נוסף לכל אלה שכבר הכרנו – "הימין החדש", "הימין השפוי", "הימין החזק", או "ימין חילוני" ועוד – איננו מביא שום בשורה. לא רק שכבר אין שום בשורה בעוד ימין אחד כזה או אחר, ולא רק ששבעה נפשו של הציבור מהמותג ימין על כל הטיותיו, אלה שעצם המיתוג של "ימין" עתיד להוביל את בנט לאותה שגיאה שעשה בבחירות האחרונות: המחשבה שאיזו טקטיקה כזו או אחרת מול החמאס היא בשורה, והאשליה שכול מיני הבדלים מיקרוסקופיים בין מדיניות הביטחון או החלת הריבונות שלו, ובין מדיניות נתניהו והליכוד, מצדיקים הקמת מפלגה נפרדת. ימין וביטחוניזם אינם הבשורה שהציבור מחכה לה.

'''הימין החדש' תביא בשורה של ימין ממלכתי, שמאחד את כל חלקי העם. דתיים, חילוניים, מסורתיים, כולם יחד", אמר השבוע בנט, ולא שם לב שעצם הנכונות לאחד וללכת יחד, עם כל הרצון הטוב, עדיין איננה מפתח לחיבור כזה. השאלה היא מהו הדבר שיכול "לאחד את כול חלקי העם". יש רק דבר אחד כזה, והוא לא שירי תנועות הנוער, מסע מים לים או אפילו שירי חנה סנש ו"מכתבי יוני". הדבר הזה הוא ישראל יהודית. לא ישראל ימינית ולא ישראל דתית. ישראל יהודית. ואת הבשורה הזו יכולה להביא לציבור רק הציונות הדתית ולשם כך גם ראוי שתתאחד.

מי שכן הבין שהציבור הישראלי צמא לבשורה חדשה ושהיא איננה על הציר ימין-שמאל, ובעניין הזה יש מה ללמוד ממנו, הוא משה פייגלין. אלה שלפייגלין לא הייתה באמת בשורה כזו. לא רק ש"עולם החירות" של פייגלין הוא אוסף אקלקטי של רעיונות שלא מתחברים בשום צורה שהיא לתפיסת עולם קוהרנטית, אלא שכל המלל הפסידו-אינטלקטואלי המרובה הזה, כולל "המצע", היה בכלל הסוואה. הוא נועד להסתיר מפייגלין עצמו כמו גם מקהל מאמיניו שהבשורה היחידה שפייגלין באמת מתיימר להביא לציבור היא משה פייגלין עצמו. זו באמת כל הבשורה שלו כולה. "המה", התוכן של הקמפיין שלו, נועד – אמנם בלא-יודעין – להסתיר זאת, אבל "האיך" של הקמפיין חשף זאת מכול פינה. אבל פייגלין כשלעצמו כמובן איננו בשורה, ולכן כל אחיזת העיניים הזו נכשלה.

עם זאת, את ההבנה שלציבור נמאס מעוד "ימין פלוס מע"מ" כזה או אחר, ושהוא צמא לבשורה אמתית, אי אפשר לקחת מפייגלין. היה זה אובדן הדרך האידאולוגי שלו שלא אפשר לו לומר לציבור בצורה נקיה, טהורה, פשוטה ובלי שום תוספות ו"איזמים" מיותרים, את הבשורה האמתית שלה הוא צמא, ואיננה נמצאת לא בגוש הימין ולא בגוש השמאל: ישראל יהודית (אגב, מותג שפייגלין עצמו טבע לפני שנים).  

הגוש המתרקם חייב ללמוד מפייגלין גם להציב מול הליכוד עמדה לעומתית. אתה לא יכול לבקש מהציבור להצביע לך ולא לליכוד, כשאתה חוזר על כך שמבחינתך זה בסדר גמור שנתניהו יהיה ראש הממשלה הבא. אם אין לך מה להציע כחלופה לנתניהו, בניגוד לנתניהו ולעומתו – לך אתו או התכבד ושב בבית. אם אתה לא מסוגל להציב מולו בשורה מבודלת היטב, בסופו של דבר הוא ישתה אותך.   

פייגלין שבר את הכלים. הוא העז לצאת נגד נתניהו ובעצם נגד כולם, להיות לעומתי ולבעוט בכל משחק הימין-שמאל המאוס הזה. זה היה חלק גדול כוח המשיכה שלו. הוא לא הציע לציבור עוד מאותו דבר ולמרות שמה שהציע היה מופרך מלכתחילה, הציבור הצמא כל כך לבשורה חדשה, בעיקר הדור הצעיר והתמים, קנה את הסחורה ונמשך אליו כמו פרפרים למנורת אור סגול במרפסת ישראלית טיפוסית, שאינם מבינים שמה שנראה להם כאור איננו אלא תוהו.

אז כן, איחוד כל הכוחות הסרוגים, כולל "זהות", ובלי קשר לשאלה מי בראש, אבל כחלופה לנתניהו ולימין ולא לצדו. השמאל הוא העבר. הימין ונתניהו הם ההווה והקונצנזוס. העתיד נמצא בזהות היהודית. היא שעומדת להיות המצע המשותף של החברה הישראלית. היא הבשורה שהציונות הדתית אמורה להביא לה.