בנק מטרות היסטוריות

כמובן שאף אחד איננו רוצה במלחמה, אבל השאלה הגדולה איננה האם אנו רוצים במלחמה, אלא מה אנו רוצים במלחמה כזו, במידה והיא אכן תפרוץ.

בס"ד

כ"ה בסיוון, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

המתיחות במפרץ הפרסי הולכת ומחריפה, ורוחות המלחמה מתחילות לנשב. איראן כבר נקטה בפעולות צבאיות, אמנם בלי לקחת אחריות, וגם ארה"ב הייתה קרובה מאוד לכך. גם אצלנו ניכרים סימנים למתח הגואה: הקבינט המדיני כונס בשבוע שעבר פעמיים, לראשונה מזה שבועות רבים. צה"ל ערך תרגיל גדול בצפון, מן הסתם כהכנה לעימות אפשרי עם החיזבאללה, ומעל לכול, היועצים לביטחון לאומי של ארה"ב רוסיה וישראל, נפגשו השבוע כאן בישראל, לפגישה שאומרת דרשני, ולא רק מבחינת מיקומה.

כרגע העניינים עדיין בשליטה ומן הסתם לשני הצדדים אין אינטרס לצאת למלחמה, אבל כל גפרור קטן מסוגל להצית את התבערה. לא תמיד מלחמות הן יזומות. הרבה פעמים הן פורצות מאליהן. מלחמת העולם הראשונה היא דוגמה מובהקת לכך. גם מלחמת ששת הימים פרצה למרות שאף אחד מהצדדים לא התכוון לה באמת. ברור שישראל היא "הבטן הרכה" של ארה"ב, ואם תפרוץ מלחמה בין ארה"ב לאירן, היא תגיע גם אלינו, כך שבכול רגע אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במלחמה. בין אם איראן תפעל ישירות מולנו, ובין אם יהיה זה באמצעות החיזבאללה מלבנון והחמאס מעזה, לא יתאפשר לישראל להישאר כצופה מן הצד במתרחש.

אם אכן תפרוץ מלחמה כזו, היא לא תהיה מלחמה מהסוג שהכרנו בעשורים האחרונים, כמו המבצעים בעזה או אפילו מלחמת לבנון השנייה. זו הולכת להיות מלחמה טוטאלית. אלפי טילים ביום צפויים לנחות על גוש דן. כמובן שאף אחד איננו רוצה במלחמה, אבל השאלה הגדולה איננה האם אנו רוצים במלחמה, אלא מה אנו רוצים במלחמה כזו, במידה והיא אכן תפרוץ.

האם אנחנו מוכנים למלחמה האמורה? לא בטוח. כלומר, וודאי שצה"ל עשה את כל ההכנות ההגנתיות הדרושות. וודאי שמערכת "חץ" ושאר מערכות הטילים נגד טילים, ערוכות לרגע האמת, ושצה"ל מוכן להיכנס לשטח ולשתק את מקורות האש. אבל כל אלה הן רק היערכויות הגנתיות לצמצומן ככל האפשר של הפגיעות. סביר שלצה"ל יש גם בנק מטרות טקטיות ומטרות אסטרטגיות, כמו חיסול התשתית האיראנית בסוריה. אבל השאלה הגדולה היא האם כול מטרתנו היא רק לצאת בשן ועין מן המלחמה הזו, אם תפרוץ, או שאנחנו מבינים שמלחמה כזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת, ומוצדקת מאין כמוה, לשינוי גאופוליטי יסודי של מצבנו.

כלומר, האם אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים במלחמה כזו במידה ותפרוץ? האם יש לנו בנק מטרות היסטוריות? האם נסתפק בכך שנשתק את מקורות האש, נלקק את פצעינו ושוב נצא ממלחמה ללא שום הישג, או שנעז לראות בה הזדמנות לפתור אחת ולתמיד כמה מהבעיות ההיסטוריות השורשיות אתן אנחנו תקועים כבר עשרות שנים?

יש לזכור שכמה גורמים חשובים ישתנו לחלוטין אם תפרוץ מלחמה כזו. ראשית, תשתנה דעת הקהל בישראל. כשיעופו אלפי טילים ביום על כל הארץ, ובמיוחד על גוש דן, ייקח לציבור הישראלי בדיוק יום-יומיים בכדי להיזכר באיזו שכונה אנחנו חיים, איך צריך לנהוג עם בריוניה. דעת הקהל תיישר קו עם העמדות של סמוטריץ, אם לא ימינה ממנו. הציבור יהיה נכון לא רק לתמוך בהכרעות היסטוריות מתבקשות, אלא אפילו להתגייס אליהן, ואפילו כמעט כאיש אחד. מלחמה מהסוג המדובר פוקחת עיניים ויוצרת אחדות, ודברים שהיום לא יעלו על הדעת יהיו מובנים מאליהן ברגע האמת.

שנית, כשכול העולם יהיה עסוק במלחמה הגדולה שבין איראן לבין ארצות הברית ומדינות המפרץ, הוא לא יתפנה להקפיד עלינו כקוצו של יוד כפי שעולל לנו עם דו"ח גולדסטון למשל. התקשורת הבינלאומית תתמקד בתמונה הגדולה ולא במתרחש כאן, והיא לא תציק לנו ותנסה לתקוע מקלות בגלגלים. גם היועצים המשפטיים למיניהם יזכרו לפתע שהם אינם מן האו"ם. לא שיש צורך "להשתולל" ולפעול בניגוד לכללי המוסר הישראלי, אבל בכל זאת יש צורך להילחם בלי ידיים קשורות. שלישית, ארה"ב תתמוך בכל פעולה שלנו ותגבה אותה. מלחמה כזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת לקחת את גורלנו בידינו.

חיסול שליטת אש"ף ביהודה והשומרון, נטרול צבאי של כל נושאי הנשק באזור, מחיקה סופית של כל השאריות שעוד נותרו מהסכמי אוסלו והחלת הריבונות הישראלית על כל שטחי יהודה והשומרון, זו בהחלט המטרה הראשונה שצריכה להופיע בבנק המטרות ההיסטוריות המדובר. בחסות המלחמה נצטרך לעשות זאת ולהכריע אחת ולתמיד את תביעת הלאומיות הפלסטינית השקרית שממררת את חיינו, יוצרת בתוכנו מחלוקות עמוקות ומשתקת אותנו כבר למעלה מחמישים שנה. כך גם באשר לחיסול שלטון החמאס בעזה, והפעלת תכנית הגירה המונית בגיבוי ומימון בינלאומי לחלק גדול מתושביה, משימה שהיא כמעט בלתי אפשרית בימים רגילים. וישנן עוד מטרות, כמובן.

אף אחד לא רוצה מלחמה, אבל אם כבר נגזרה עלינו אחת כזו, ראוי שנדע מה בדיוק אנחנו רוצים בה.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

רק עם איילת שקד אפשר לנצח

שקד מסוגלת "לשווק" את הציונות הדתית טוב יותר מכל ציוני דתי, בלי כל הסיבוכים הנפשיים של "מגזרי או לא מגזרי".

בס"ד

י"ח בסיוון, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הנה דוגמה טובה לפייק ניוז: בערוץ כאן 11 דווח בשבוע שעבר ש"איילת שקד מבקשת לעמוד בראש איחוד מפלגות הימין". "אני מביאה הכי הרבה מנדטים", אמרה לפי דיווח שהסתמך על גורמים בבית היהודי. סביר אמנם שבמסגרת השיחות עמם היא אמרה בין לבין משהו שמשתמע כך, והם כמובן מיהרו להוציאו מהקשרו ולהדליפו לתקשורת מסיבות ידועות, אבל תביעה מפורשת כזו, ואפילו רק בחוגים סגורים, לא סביר שנשמעה ממנה. 

ההתנהלות הפוליטית של שקד מתאפיינת בכך שהיא לא רצה קדימה בכוח או דוחפת את עצמה בכל מקום אפשרי. היא לא מחפשת כל הזמן פרצות בשביל לנצל הזדמנויות להתקדם. היא נותנת לדברים להתרחש, לקרות מאליהם. היא מניחה לחיים עצמם לשאת אותה. היא ערה לאפשרויות אבל לא מתעקשת לממש אותן בכול מחיר. אפילו את משרת שר המשפטים היא לא דרשה או תבעה לעצמה; בנט סידר לה את הג'וב.

שקד היא בבחינת מים שקטים חודרים עמוק. זו גם הסיבה לפופולאריות הרבה שלה. בניגוד לפוליטיקאים רבים אחרים, שלא פעם קופצים בראש, ההמתנה הפסיבית שלה לדברים, ההזדמנות שהיא נותנת להם לקרות מעצמם, קונה את לב הציבור. "בטחון" קוראים לכך בשפה הדתית. סוג של מנהיגות נשית, תאמרנה הפמניסטיות. לכן לא סביר שהיא "תובעת" או "דורשת" את ראשות איחוד מפלגות הימין. היא לא מתנהלת כך.

האמת היא שגם לא ראוי שתדרוש זאת. כלומר, ראוי שהיא תעמוד בראש האיחוד ההולך ומסתמן של כל הכיפות הסרוגות, אבל לא ראוי שהיא תתבע או תדרוש זאת. אף שאת הפרישה שלה ושל בנט מהבית היהודי לא היא יזמה, והיא לא הייתה שלמה עמה מעולם, גם לה יש אחריות לדבר, ולכן לא ראוי שהיא תתבע עכשיו לעמוד בראש, למרות שמהרבה סיבות כך ראוי שיהיה.  

אם הייתה שואלת לדעתי, הייתי ממליץ לשקד להמשיך להתנהל בדרכה הייחודית. לתת למה שצריך לקרות – לקרות מאליו. בעברית "משבר" פרושו "לידה". נכון לתת למשבר למצות את עצמו ולהבשיל. אין צורך במזרזים מלאכותיים. עדיפה לידה טבעית, מה עוד שאנחנו כבר בסוף התשיעי. שקד בהחלט יכולה להמתין בסבלנות, ולא להצטרף לאף אחד מרסיסי הימין הנוכחיים אלא לתת להם קודם כל ליצור ביניהם את החבירה ההכרחית. הרעיון שהיא תעמוד בראש הבלוק הטכני הזה הוא כל כך מתבקש, שהיא יכולה בהחלט להתאזר בסבלנות ובבטחון ולחכות שיקראו לה. והם יקראו לה. ראשי הרשימות יצטרכו אותה, בין היתר בכדי להכריע ביניהם. הציבור יתבע זאת. ואפילו הרבנים יבינו שזה הדבר הנכון והראוי להיעשות.

גם הקושי של הצבת אישיות לא דתית בראש הרשימה לא יהווה בעיה. בבלוק הטכני הזה אמנם תהיה מפלגה דתית אחת, ואפילו תנועה תורנית אחת, אבל לכל אחת ראש משלה, ותהיינה גם רשימות אחרות, מסורתיות יותר, כך שאף אחד לא יצטרך "להכיל" אישיות לא דתית בראש רשימה דתית.

הסיבה לכך ששקד ראויה לעמוד בראש הבלוק הטכני איננה רק העובדה שכול הסקרים במגזר מעידים שזהו רצון הציבור, או העובדה שהיא כשלעצמה יכולה להביא הכי הרבה מנדטים. הדבר היותר משמעותי הוא שאיילת שקד מסוגלת "לשווק" את הציונות הדתית לציבור הרחב טוב יותר מכול ציוני דתי. את הסוד הזה יודע רק מי שהגיע לציונות הדתית מבחוץ, כמוני וכמוה, ונמשך אליה משום שראה בה את ההמשך הטבעי של האידאליזם הציוני עליו הוא התחנך ואותו הוא ראה שוקע ואובד בציונות החילונית. מהמקום הזה ניתן לדברר את הציונות הדתית ולהסביר אותה לציבור הרחב בצורה הכי כנה אותנטית ואפקטיבית, ובלי כל הסיבוכים הנפשיים של "מגזרי-לא-מגזרי" וכול שאר הירקות המוכרים.

כשלעצמה, שקד לא "שווה" ארבעה מנדטים, אפילו עם נפתלי בנט ביחד. אבל כשהיא תופיע כשברקע שלה נמצאת הציונות הדתית, כשהיא מייצגת אותה, באה בשמה ופועלת מכוחה, זהו כבר סיפור אחר לגמרי. אדם איננו נמדד רק כשלעצמו. הוא נמדד בעיקר מתוך ועל בסיס הרקע והסביבה שלו. הציונות הדתית היא מותג בציבור הישראלי. לגבי חלקים רבים ממנו היא מסמלת אידאליזם, קישור בריא לתורה ולמסורת, מסירות נפש לעם ולמדינה, אחריות לאומית, אכפתיות, וכדומה. אבל כל יצרן יודע: לא מספיק שיש לך מוצר טוב, אתה צריך גם פרזנטור מתאים.

כמייצגת הציונות הדתית כלפי החברה הישראלית הכללית, איילת שקד תהייה "שווה" הרבה יותר. סך כול פוטנציאל המנדטים של הבלוק הטכני הזה לא יהיה רק חיבור כל המנדטים שקיבלו מרכיביו בבחירות האחרונות. פוליטיקה איננה מתמטיקה. הרוח הגדולה שתעלה מן החיבור הזה, המומנטום הפוליטי שהוא יצור, הבשורה הגדולה של שובו של אידאליזם ישראלי חי תוסס ואותנטי, הצבת עמדה יהודית כאלטרנטיבה לשמאל ולליכוד כאחד, וכול זה כשבראשו וכמיצגו מופיעה אישיות שקולה, פרגמטית, אהודה, מאוזנת, ולא "דוסית" – כל אלה יחד עשויים להיות שווים הרבה יותר מאשר עשר או שניים-עשר המנדטים שמתמטית איחוד כזה נראה שווה היום.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אחרי שתתאחדו - תיקראו לנו

שליחי הציבור שלנו צריכים לזכור שהם עובדים אצלנו, לא אנחנו אצלם. המשימה שלהם היא ללכת יחד, ולא מעניין אותנו איך הם ייעשו את זה.

בס"ד

י"א בסיוון, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אחד מזיכרונות הילדות שלי קשור לגן הילדים, גן מרגלית. כל בוקר הייתה הגננת מוציאה לחצר מריצת ילדים, ואנחנו היינו מתמקמים בצדיה ויוצאים לתהלוכה רועשת של איסוף הזבל, פסולת הנייר וקליפות הפירות שנותרו בחצר הגן מיום אתמול. הילדים שבצד המריצה עטו על השאריות הללו, הרימו אותן ושמו אותן במריצה.

אבל לכל המסע הזה קדמה סצנה קבועה: המאבק על הזכות להיות זה שמוביל את המריצה. מי שזכה בבכורה נחשב בגן לכוכב-על, כך שהגברברים הקטנים לא נטו לוותר בקלות על המעמד. בדרך כלל הקרב הוכרע איכשהו בינינו, אבל לעיתים היה צורך בהתערבותה של הגננת כדי לקבוע "מי בראש". בעתות חרום ומשבר פוליטי עמוק באמת, הייתה זו הגננת עצמה שהובילה את המריצה, ואנחנו הילדים הגדולים בגן, נאלצנו לוותר על יומרת המנהיגות שלנו, ולהצטרף לקטנים בתפקיד של אוספי זבל פשוטים.

נזכרתי בסיטואציה הזו השבוע לאור ההתקוטטויות המתוקשרות של הרב פרץ וסמוטריץ, או של עוזריהם, או של מקורביהם או של הדוברים שלהם או של יהיה מי שיהיה. יש שם אפילו מישהו שבודק מתמטית כמה מצביעים הביא כל רסיס מפלגה לבלוק המשותף בכל קלפי שהיא, בתקווה למצוא הפרש של כמה אלפי קולות שיאפשר לו לתבוע, למשל, הצרחה בין מספר חמש לשש ברשימה המשותפת. עד כדי כך.

גם ההשתעשעות ברעיון שהציבור הדתי לאומי ילך בשני ראשים, איחוד מפלגות הימין מצד אחד, ובלוק טכני של הימין החדש עם זהות, עלתה השבוע מכמה כיוונים. כאילו לא למדנו על בשרנו שאין מימין לליכוד מקום ליותר מרשימה אחת. לפיצול כזה ישנן אמנם סיבות טובות והגיון אידאולוגי מוצק – אני עצמי הכשרתי פיצול כזה בעבר הקרוב, אמנם בדיעבד, בק"נ טעמים – אבל המציאות הוכיחה שאין לציבור שלנו אופציה אחרת אלא ללכת יחד.

את המאמר השבועי שלי חשבתי להקדיש הפעם לניתוח של ניואנס אידאולוגי רב חשיבות והרה גורל, שבו ממש תלוי כל העולם כולו, אבל הבנתי שלא רק שהדבר לא חשוב, ולא רק שזה לא מעניין את הקוראים, אלא שאפילו אותי עצמי זה כבר לא מעניין.

שבענו. לא רק שנמאסו עלינו קרבות האגו, אלא שגם ההבדלים והמאבקים האידאולוגיים כבר לא באמת מעניינים אותנו. הלך הנפש שאני מזהה בציבור הרחב הוא של עייפות. תש כוחו של הציבור מעוד סחרחורת גועשת של מאבקים פוליטיים ואידאולוגיים מהסוג שחווינו כאן לקראת מערכת הבחירות האחרונה. נגמרו האנרגיות, אבד הכוח, לאות ירדה עלינו ויש לנו רק ציפייה אחת מכל הגברברים שבגן: לכו כולם ביחד. לא חשוב לנו מי בראש. לא חשובים לנו המיקומים. גם איך יקראו לרשימה המשותפת כבר לא אכפת לנו. אפילו על איזה דגלים היא תניף כבר לא נלך לרב. פשוט אין לנו כוח לעוד סיבוב מתיש כזה.

זה לא שמישהו הולך כאן לארגן תנועת מחאה, לדחוף לאחדות בכל מחיר, לגייס חתימות של רבנים ואישי ציבור בתביעה נחרצת להליכה משותפת. לא, אפילו לזה אין לנו כוח. המסקנה שכולם צריכים ללכת יחד איננה אפילו תביעה, דרישה או איום. זו קביעת עובדה: הציבור פשוט לא יבוא לקלפי. נמאס לו.

שליחי הציבור שלנו צריכים לזכור שהם עובדים אצלנו, לא להפך, ושהציבור הוא שקובע את הדרישות מהתפקיד ואת הסף הנדרש בכדי להתקבל לעבודה. המשימה שלכם היא ללכת יחד ולא מעניין אותנו איך תעשו את זה. על זה אתם מקבלים משכורת. תמצאו את הדרך. אחרי שתתאחדו, ברשימה משותפת, בבלוק טכני או במה שלא יהיה, תקראו לנו. עד אז אנחנו פשוט לא בעניין. פשוט אין לנו יותר כוח ועניין בסחרחורת הזו. ואם אתם לא מסוגלים להחליט ביניכם מי בראש, תעשו מה שאנחנו עשינו בגן הילדים בזמנו: תקראו לגננת שתוביל את המריצה. אצלנו בגן זה תמיד פתר את הבעיות.

מי יודע, ייתכן שדווקא כך יצא מהעז הזה מתוק. יכול להיות שזהו בדיוק המצב שעליו נאמר שאין משיח בא אלא בהיסח הדעת ורק אחרי שכולם כבר יתייאשו ממנו. אולי על כך נאמר: "והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק....לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש, לא באש ה'. ואחר האש קול דממה דקה". ייתכן שתשות הכוח שלנו מכול הרוח הרעשים ואישי המחלוקות הללו, היא היא הדממה הדקה הזו, חסרת היומרות והציפיות הגדולות, שכול מה שהיא מייחלת לו הוא רק הליכה ביחד. שום דבר יותר מזה.

ישראל יהודית

השמאל הוא העבר. הימין ונתניהו הם ההווה והקונצנזוס. העתיד נמצא בזהות היהודית. היא שעומדת להיות המצע המשותף של החברה הישראלית והיא הבשורה שהציונות הדתית אמורה להביא לה.

בס"ד

ד' בסיוון, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

ללוחות הראשונים שקיבלנו בסיני, אלה שנשברו, קוראת מסורת ישראל "לוחות של צדיקים". הלוחות השניים שקיבלנו, שמדריכים אותנו עד עצם היום הזה, נקראים "לוחות של בעלי תשובה". הבחירות האחרונות היו בחירות של צדיקים. כולם צדקו. לפחות במחנה הימין. ונשברו. הבחירות החוזרות תהיינה בחירות של בעלי תשובה. הזדמנות ללמוד את הלקח ולתקן.

נפתלי בנט הוא אחד מאלה שיש להם מה לתקן, והוא כבר התחיל את התהליך, מה שבא לידי ביטוי בין היתר בהבנה שמימין לליכוד אין מקום ליותר מגוף פוליטי אחד ובהצעה ליצור גוש שיאחד את כל הכיפות הסרוגות כולל כולן.

אבל אם נכונות הידיעות לפיהם הוא מציע לקרוא לגוש כזה "החזית הימינית המאוחדת" הרי שהוא עדיין לא הפיק את כל הלקחים. כי עוד ימין אחד, נוסף לכל אלה שכבר הכרנו – "הימין החדש", "הימין השפוי", "הימין החזק", או "ימין חילוני" ועוד – איננו מביא שום בשורה. לא רק שכבר אין שום בשורה בעוד ימין אחד כזה או אחר, ולא רק ששבעה נפשו של הציבור מהמותג ימין על כל הטיותיו, אלה שעצם המיתוג של "ימין" עתיד להוביל את בנט לאותה שגיאה שעשה בבחירות האחרונות: המחשבה שאיזו טקטיקה כזו או אחרת מול החמאס היא בשורה, והאשליה שכול מיני הבדלים מיקרוסקופיים בין מדיניות הביטחון או החלת הריבונות שלו, ובין מדיניות נתניהו והליכוד, מצדיקים הקמת מפלגה נפרדת. ימין וביטחוניזם אינם הבשורה שהציבור מחכה לה.

'''הימין החדש' תביא בשורה של ימין ממלכתי, שמאחד את כל חלקי העם. דתיים, חילוניים, מסורתיים, כולם יחד", אמר השבוע בנט, ולא שם לב שעצם הנכונות לאחד וללכת יחד, עם כל הרצון הטוב, עדיין איננה מפתח לחיבור כזה. השאלה היא מהו הדבר שיכול "לאחד את כול חלקי העם". יש רק דבר אחד כזה, והוא לא שירי תנועות הנוער, מסע מים לים או אפילו שירי חנה סנש ו"מכתבי יוני". הדבר הזה הוא ישראל יהודית. לא ישראל ימינית ולא ישראל דתית. ישראל יהודית. ואת הבשורה הזו יכולה להביא לציבור רק הציונות הדתית ולשם כך גם ראוי שתתאחד.

מי שכן הבין שהציבור הישראלי צמא לבשורה חדשה ושהיא איננה על הציר ימין-שמאל, ובעניין הזה יש מה ללמוד ממנו, הוא משה פייגלין. אלה שלפייגלין לא הייתה באמת בשורה כזו. לא רק ש"עולם החירות" של פייגלין הוא אוסף אקלקטי של רעיונות שלא מתחברים בשום צורה שהיא לתפיסת עולם קוהרנטית, אלא שכל המלל הפסידו-אינטלקטואלי המרובה הזה, כולל "המצע", היה בכלל הסוואה. הוא נועד להסתיר מפייגלין עצמו כמו גם מקהל מאמיניו שהבשורה היחידה שפייגלין באמת מתיימר להביא לציבור היא משה פייגלין עצמו. זו באמת כל הבשורה שלו כולה. "המה", התוכן של הקמפיין שלו, נועד – אמנם בלא-יודעין – להסתיר זאת, אבל "האיך" של הקמפיין חשף זאת מכול פינה. אבל פייגלין כשלעצמו כמובן איננו בשורה, ולכן כל אחיזת העיניים הזו נכשלה.

עם זאת, את ההבנה שלציבור נמאס מעוד "ימין פלוס מע"מ" כזה או אחר, ושהוא צמא לבשורה אמתית, אי אפשר לקחת מפייגלין. היה זה אובדן הדרך האידאולוגי שלו שלא אפשר לו לומר לציבור בצורה נקיה, טהורה, פשוטה ובלי שום תוספות ו"איזמים" מיותרים, את הבשורה האמתית שלה הוא צמא, ואיננה נמצאת לא בגוש הימין ולא בגוש השמאל: ישראל יהודית (אגב, מותג שפייגלין עצמו טבע לפני שנים).  

הגוש המתרקם חייב ללמוד מפייגלין גם להציב מול הליכוד עמדה לעומתית. אתה לא יכול לבקש מהציבור להצביע לך ולא לליכוד, כשאתה חוזר על כך שמבחינתך זה בסדר גמור שנתניהו יהיה ראש הממשלה הבא. אם אין לך מה להציע כחלופה לנתניהו, בניגוד לנתניהו ולעומתו – לך אתו או התכבד ושב בבית. אם אתה לא מסוגל להציב מולו בשורה מבודלת היטב, בסופו של דבר הוא ישתה אותך.   

פייגלין שבר את הכלים. הוא העז לצאת נגד נתניהו ובעצם נגד כולם, להיות לעומתי ולבעוט בכל משחק הימין-שמאל המאוס הזה. זה היה חלק גדול כוח המשיכה שלו. הוא לא הציע לציבור עוד מאותו דבר ולמרות שמה שהציע היה מופרך מלכתחילה, הציבור הצמא כל כך לבשורה חדשה, בעיקר הדור הצעיר והתמים, קנה את הסחורה ונמשך אליו כמו פרפרים למנורת אור סגול במרפסת ישראלית טיפוסית, שאינם מבינים שמה שנראה להם כאור איננו אלא תוהו.

אז כן, איחוד כל הכוחות הסרוגים, כולל "זהות", ובלי קשר לשאלה מי בראש, אבל כחלופה לנתניהו ולימין ולא לצדו. השמאל הוא העבר. הימין ונתניהו הם ההווה והקונצנזוס. העתיד נמצא בזהות היהודית. היא שעומדת להיות המצע המשותף של החברה הישראלית. היא הבשורה שהציונות הדתית אמורה להביא לה.