יהודים, הביתה

הטבח בפיסטבורג הוא קריאה לתיקון יחסנו ליהדות העולם: שלילה אידיאולוגית מוחלטת של הגלות ותביעה נחרצת לחיסולה

בס"ד

כ"ז בחשוון, תשע"ט

(פורסם בערב שבת האחרון ב"מקור ראשון")

נוח לנו לחשוב שהטבח בשבת שעברה בפיטסבורג הוא קריאת השכמה ליהדות ארה"ב, אבל לא פחות מכך הוא קריאת השכמה ליהדות של ארץ ישראל ומדינת ישראל. אנו עוסקים תדיר בשאלת יחסנו עם יהדות העולם, אבל את האמת – שהיא בלבד יכולה להיות הבסיס ליחסים אלה – לא רבים מאתנו מוכנים לחשוב, ועוד פחות מכך לומר: מקומו של יהודי הוא אך ורק בארץ ישראל.  

דור של תיקונים הוא דורנו. אנחנו נתונים בתהליך של שיפוץ ושדרוג של מה שעשו כאן אבותינו בשניים-שלושה הדורות שעברו. עיקר השיפוץ והתיקון איננו נוגע כל כך למעשים, אלא דווקא לתודעה. במידה והצד המעשי אינו תקין, הפגם שבו נובע בדרך כלל מן התודעה הלא שלמה, ולא מהמעשה.

כך בעניין ארץ ישראל וכך גם בעניין היחס שלנו ליהדות הגלות, שמחייב היום תיקון יסודי. יחסה של הציונות ההרצליאנית לגלות היה יחס דו-ערכי. מצד הלך הנפש, מצד רוחה, שללה הציונות את הגלות מכל וכל. היא דיברה על הדמות של הישראלי החדש – יליד הארץ, הלוחם, מייבש הביצות, אוחז הנשק, כובש הארץ, עובד האדמה, השזוף, הבריא בגופו ובנפשו – כדמות האידאלית. הניגוד בין הדמות הזאת לבין דמותו של "היהודי הגלותי" – הלבן, החיוור, הכחוש, הבטלן ש"חי מהאוויר", שאין בידו נשק מגן – הורם על נס והפך למובן מאליו.

אבל בו בזמן, מבחינה אידאולוגית, לא שללה הציונות את הגלות שלילה מוחלטת. היא באה רק "לפתור את בעיית היהודים", משמע לענות לצורך שהתגלה רק באותן גלויות בהן סבלו היהודים מאנטישמיות. לגבי אותן מדינות בהן לא נרדפו היהודים לא היה לציונות מה לומר. למרות הלך הנפש האמור, היא לא באה אליהם בתביעה מוסרית מפורשת לעזוב את הגלות, ולראות פגם נפשי ורוחני יסודי בעצם מחוץ לארץ ישראל.

הטבח בפיטסבורג חייב להיתפס מבחינתנו כקריאת השכמה לתיקון יסודי של יחסנו ליהדות הגלות: גם כאן נדרש עתה שיפוץ ושדרוג של התודעה הציונית ההיסטורית ועיקרו הוא היפוך היוצרות: שלילה אידאולוגית טוטאלית של הגלות ותביעה נחרצת לחיסולה, ויחד עם זאת, מצד הלך הנפש, אמפתיה ליהדות הגלות וליהודים שעדיין לא אזרו כוח ואומץ לצאת ממנה.

מוזר שאין הדברים ברורים. פלא שבדור הזה, אחרי אלפיים שנות גלות, ישנם עדיין יהודים שלא מבינים את מקומם. חידה היא כיצד יכולים יהודים, הן בגלות והן בארץ ישראל, לתת לגיטימציה לתופעה הזו. כואב שאנחנו והם זקוקים עדיין לאירועים מהסוג שחווינו בשבת שעברה בכדי להבין את האמת הפשוטה שאין בילתה: מקומו של יהודי הוא אך ורק בארץ ישראל.

החטא של בית שני, פגם שלפי כמה דעות הוא שמנע ממנו להגיע לשלמותו, להשראת השכינה במלואה, היה בכך שיהדות בבל נותרה בגלות למרות האפשרות לעלות וליטול חלק בהתחדשות החיים בארץ ישראל. את הפגם הזה, המושרש עמוק בנפשיות היהודית עד ימינו אלה, הגיע הזמן לתקן. הגיעה זמנה של שלילת הגלות מכל וכל.

יחד עם הסימפטיה לכל יהודי החי עדיין בגלות, ויחד עם ההבנה שמצבי החיים ותנאיהם הקשים מקשים על יהודי לחזור לעצמו לארצו ולמקומו, ויחד עם החיבוק הגדול והאהבה האינסופית לכל יהודי באשר הוא, חובה עלינו לזכור ולהזכיר, הן לנו והן להם, שליהודי, לכל יהודי ויהודייה באשר הם, ישנו רק מקום אחד בעולם הזה – ארץ ישראל; שהקיום בגלות הוא ארעי וזמני מעצם מהותו.

במובן הזה התביעה הנחרצת הזו איננה רק תיקון אידאולוגי של השלב הראשון של שיבת ציון המודרנית; זהו גם תיקון חטא פרטי של כל אחד ואחת מאתנו יהודי ארץ ישראל. אנחנו מעדיפים שלא לצאת בריש גלי כנגד תופעת הקיום היהודי בגלות. יש לכך סיבות רבות ואין צורך לפרטן. אבל כל הסיבות הללו אינן תירוץ מספיק לחטא היסודי שלנו – חוסר אומץ הלב לומר במפורש ליהודי הגלות שמקומם הוא רק כאן אתנו בארץ ישראל.

אחד הביטויים המובהקים לחטא הזה שלנו הוא הביטוי המכובס "יהודי התפוצות". הביטוי הזה, בניגוד לביטוי "יהודי הגלות", הוא נייטרלי. אין בו תביעה מוסרית. הוא מעדיף לכסות על ערוותנו וערוותם של יהודי הגלות. אבל כולנו יודעים שלא נוכל לברוח מן האמת ימים רבים נוספים.

אפשר כמובן לדבר על מה שכבר מתחולל במדינות אירופה, ועל הצפי ליציאת אירופה סופית כבר בעשור הקרוב. ניתן גם להתריע בפני יהדות ארה"ב, במיוחד בעקבות הטבח בפיטסבורג ואירועים אנטישמיים רבים אחרים, על כך שמצבם מתחיל להזכיר יותר ויותר את מצבה של יהדות גרמניה המעטירה בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה. אבל בדיוק מן האזהרות הללו אנחנו אמורים להתעלות. הקריאה לחיסול הגלות לא צריכה לבוא בגלל האנטישמיות שמרימה שוב את ראשה, אלא בגלל האמת המוסרית הישראלית השלמה התובעת מכל יהודי לשוב למקומו ולעצמו.  

אנחנו צריכים לחבק כל יהודי באשר הוא ויחד עם זאת לומר לו בלי להתנצל: חזור לעצמך וחזור למקומך. מקומך אתנו, ורק אתנו, כאן, בארץ ישראל ובמדינת ישראל.