מים שקטים חודרים עמוק. בשקט בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים, בדרך כלל מתחת לפני השטח, עושה איילת שקד לכולנו בית ספר. לכולנו. ממש שרת החינוך.
בס"ד
ד' בכסלו, תשע"ט
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")
לפעמים
התנגשות חזיתית היא אסון כבד, כפי שראינו לאחרונה לא פעם בכביש 90, אבל לפעמים היא
הדרך היחידה לחולל שינויים. העובדה ששרת המשפטים איילת שקד "נכנסה" חזיתית
במשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר במהירות של 150 קמ"ש בלי למצמץ, היא סוג כזה
של התנגשות חזיתית מתקנת. כבר זמן רב אנחנו מצפים לתיקונים כאלה; מרחבים רבים מידי
בחיינו הציבוריים נתונים בידי כוחות שחושבים שהמדינה היא של אבא ואמא שלהם, ואין
פוצה פה ומצפצף. מכתבה של איילת שקד לאביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, בו היא
מודיעה לו ש"החל מהיום סיימה הגברת דינה זילבר לייצג את עמדתי, עמדת משרדי או
עמדת הממשלה, בממשלה, בוועדה מוועדותיה, או בוועדה מוועדות הכנסת", היה בבחינת מים קרים לנפש עייפה. אנחנו
מחכים לסוג כזה של התנהלות כבר זמן רב, ובכל התחומים. זהו אמנם רק עוד צעד אחד קטן
בדרך ארוכה, אבל זו הדרך. קמעא קמעא.
היועץ
המשפטי לממשלה אמנם עשה כצפוי שריר בחזרה, כמתחייב מתפקידו להגן על הגילדה, ומאבק
הכוחות הזה עדיין לא הוכרע. בכל אופן, המעבר הזה של אילת שקד ממגננה להתקפה,
שחייבה את מנדלבליט להתחפר, היא שחשובה כאן. הצעד הזה של שקד, מצטרף לעוד צעדים,
ביניהם שני סבבים של מנויי שופטים בכלל ושופטי בית המשפט העליון בפרט, ועוד צעדים
חשובים נוספים שמשמעותם הכוללת היא החזרת "הרשות השופטת לתפקידה החשוב כל כך:
פירוש הנורמה שקבע המחוקק ולא החלפתה" כדבריה בעבר. המהפכה המתבקשת במערכת
המשפט הישראלית אמנם עדיין רק בתחילת דרכה, אבל יצאנו לדרך, וזה העיקר.
מים
שקטים חודרים עמוק. בשקט בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים, בדרך כלל מתחת לפני השטח – וכשיש
צורך, כמו בפעם הזו, גם בריש גלי – עושה איילת שקד לכולנו בית ספר. לכולנו. ממש
שרת החינוך.
אני לא
מדבר רק על השמאל הפרוגרסיבי, שאט אט מתחיל להבין "של-D9 של מוטי יוגב יש
נהגת", כפי שאמרה השבוע חה"כ מרב מיכאלי. השמאל הזה עומד בפה פעור ולא מאמין
שזה קורה לו – שהנה באה אישה צעירה, וכאילו כלום, מסובבת את כולם על האצבע הקטנה,
חודרת לתוככי "המשפחה", מחללת את "קדושת היועצים המשפטיים שליט"א",
ומודיעה לכולם שיש "בעל הבית" חדש. מרב מיכאלי וחברותיה מתחילות להבין
שהמשחק הזה נגמר. הן רואות כיצד השמאל הליברלי והמתקדם שלנו מתחיל לאבד אט אט משלט
אחרי משלט, ונאלץ לסגת מעמדות מובנות מאליהם שכבש לעצמו בעשורים האחרונים. זעקות
הקוזאק הנגזל שלהן מעידות על כך שהן מבינות היטב שמחנכת חדשה נכנסה לכיתה.
אבל לא
מדובר רק בשמאל. מדובר גם על הימין שלנו, שתולש שערות כבר שלושים שנה, וחוץ מלבכות
וליילל לא הצליח עד לאחרונה לעשות שום דבר בתחום זה, שגם לו – בעיקר לו – עושה איילת
שקד בית ספר. ככה עושים מהפכות. בשקט. בביטחון עצמי, "עוד דונם ועוד
עז". ככה בדיוק נבנתה המדינה. ככה בדיוק ניצחנו את השמאל בשאלת ארץ ישראל:
עוד בית, עוד יישוב, עוד התנחלות. וכך גם נחזיר את מערכת המשפט לעם ישראל.
אחד
הדברים היחידים שאני זוכר משעורי הפיזיקה בבית הספר התיכון הוא המושג של
"מקדם החיכוך". כשאתה צריך להזיז גוף של 10 טון, הכוח הראשוני, זה
שמעביר אותו ממצב סטטי למצב תנועה, הוא הכוח הגדול ביותר שיש להשקיע. כי אחרי שהוא
התחיל לנוע – השאר כבר הרבה יותר פשוט. כמעט מעצמו.
אז
כמובן, יש כאלה שתופסים את החיים מפרספקטיבה של טוקבקיסטים, של "הכול או לא כלום", ועד שאיילת
שקד לא תמנה את איתמר בן גביר לנשיא בית המשפט העליון, מבחינתם לא עשינו כלום, אבל
מי שבאמת מבינים כיצד מתחוללים תהליכים היסטוריים משמעותיים, יודעים שהמכתב הזה
ששלחה השבוע שקד ליועץ המשפטי לממשלה ושבו היא מודיעה לו על החלטתה "לזרוק את
דינה זילבר מכל המדרגות", אם להתבטא בלשון עממית, הוא אמנם רק עוד צעד קטן,
אבל חשוב מאין כמוהו. תשאלו את מרב מיכאלי וסתיו שפיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה