היכונו לעסקת המאה

נתניהו יבוא ערב הבחירות לציבור עם תוכנית השלום של טראמפ, ויבקש מהציבור מנדט כדי "לא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית"

כ"ב בכסלו, תשע"ט 

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

בס"ד

חכו עוד רגע עם הבחירות. לא הכול מוכן עדיין. נתניהו מבשל את הארוחה, הניחוחות כבר עולים מן המטבח, אבל עדיין לא הגיע הזמן. ראשית, נתניהו חייב לתפוס קצת מרחק מהכישלון מול חמאס בעזה. שנית, וחשוב יותר, כמו לכל ארוחה טובה כך גם לבחירות אי אפשר לגשת בלי הכנה; צריך להגיש לפניהן מתאבן שיבטיח את הצלחתן. את המתאבן לבחירות הבאות יגיש לנו דונלנד טראמפ, ויש לו שם אקזוטי: עסקת המאה.

כמה ידיעות שפורסמו במהלך ימי המשבר הפוליטי האחרון, שלכאורה לא היו קשורות לליבתו, צדו את עיני. אחת מהן הייתה זו: "גורם מדיני אמר כי הקדמת הבחירות תוביל לדחייה משמעותית בפרסום תכנית הממשל האמריקני לחידוש המגעים בין ישראל והפלסטינים. הגורם הוסיף שישראל העבירה מסרים לבכירים בממשל האמריקני לפיהם יהיה נכון יותר לפרסם את "תכנית המאה" של הנשיא טראמפ, רק לאחר כינון ממשלה חדשה בישראל". קצת מוזר. וכי האמריקאים לא מבינים לבד שאם מדינת ישראל נקלעה לבחירות בזק לא צפויות ולא מתוכננות, עליהם להמתין עם התכנית עד להקמתה של ממשלה חדשה? התיאום הזה אומר דרשני.

ועוד אחת: "טראמפ יכנס ישיבה מכרעת ל"תכנית המאה", בנוכחות מזכיר המדינה מייק פומפאו, היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון, יועצו הבכיר של הנשיא ג'ארד קושנר, השליח האמריקני למזרח התיכון ג'ייסון גרינבלט ושגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן". מה קרה פתאום? מה הבהילות? מדוע דווקא עכשיו? בפועל גם סגן הנשיא, מייק פנס, השתתף בישיבה. כולם היו שם.

נראה לי שלא צריך למהר לקנות את דבריו של נתניהו על כך ש"אנחנו נמצאים באחת התקופות הביטחוניות המורכבות ביותר ובתקופה כזאת – לא מפילים ממשלה". מה יום מיומיים. אנחנו תמיד במצב ביטחוני מורכב. לבי אומר לי, ואין לי סימוכין לכך, ורק ימים יגידו אם צדקתי, שנתניהו לא רצה בהפלת הממשלה לפני כשבועיים לא רק בכדי להימנע מקישור הבחירות לכישלון בעזה. הוא תכנן עם האמריקאים קדימון אחר לבחירות, קדימון שהיה אמור לקבוע את נושאם המרכזי: עסקת המאה. הידיעה האמורה מפי "גורם בכיר", שישראל ביקשה לדחות את פרסום התוכנית, מעידה על כך שהתכנון היה להציג אותה לפני הבחירות, אפילו לפני ההכרזה עליהן, בכדי שהיא תעמוד ברקע שלהן, והיא תהיה הנושא.

כבר נכתב כאן בעבר: עסקת המאה היא התכנית של נתניהו, לא של טראמפ. בשביל טראמפ, כל שכן עבור אנשי צוותו המנויים למעלה, נתניהו הוא בבחינת אורים ותומים. טראמפ נתן ליועציו צ'ק פתוח והם ישבו סביב נתניהו וגיבשו בהדרכתו את התכנית. המתווה ברור: "מדינה מינוס", כשהאחריות הביטחונית עד הירדן בידי ישראל. גיבוי אמריקאי מוחלט; והחידוש: תמיכה של מדינות ערב "המתונות", כולל סעודיה ונסיכויות המפרץ, שתפעלנה על אבו מאזן "לחץ פיזי מתון" לקבל את העסקה. לכן, בין השאר, טראמפ שומר על הנסיך הסעודי מכול משמר. לכן נתניהו מקיים לאחרונה סבב ביקורים בנסיכויות.

לנתניהו ולממשל בארה"ב חשוב להגיש את התוכנית לפני שיוכרז כאן על הבחירות, כדי שהדבר לא יראה חלילה כהתערבות בפוליטיקה הפנימית הישראלית. זו הסיבה שהפלה מוקדמת של הממשלה הייתה משבשת את תכניתם. מבחינת האמריקאים מהלך כזה איננו הכפפת "השלום" לאינטרסים פוליטיים. להפך, מבחינתם רק נתניהו, לאור מעמדו הבינלאומי, כוחו הפוליטי, סמכותו וניסיונו הרב, יוכל להוציא את העסקה לפועל. רק הוא יגייס למענה תמיכה רחבה בישראל. 

נתניהו יבוא ערב הבחירות לציבור עם התוכנית הזו ויבקש מהציבור מנדט לו עצמו ולתכנית כדי "לא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית". הדבר יוצג כמשאל עם. זה יהיה מט מושלם לכל מי שפיתח כאן יומרות לרשת אותו, מלפיד שמאלה. נתניהו ירסק אותם. הם לא יוכלו לצאת נגד המהלך והוא יזוהה אתו לחלוטין.

בינתיים, כפי שנראה השבוע בין היתר בפרשת "חוק הנאמנות בתרבות", נתניהו נותן לקואליציה שלו לגסוס. הוא עושה הכול על מנת שכולם יבינו שכך אי אפשר להמשיך. בבוא הזמן, אחרי פרסום תכנית השלום, הוא ייתן לקואליציה הזו עוד שבועיים-שלושה, יפרק אותה ויכריז על בחירות. יועיל לו מאוד אגב, הן מבחינת הנושא והן מבחינת העיתוי, אם עצם פרסום התכנית וקבלתה על ידו – עם "הסתייגויות המתבקשות", כמובן – יביא את הבית היהודי להפיל עבורו את הממשלה.

והייתה עוד ידיעה במהלך המשבר. היה רגע שבו נתניהו היה נכון לכאורה לתת לבנט את תיק הביטחון "בתנאי שהוא לא יפרק את הממשלה עד סוף הקדנציה". תנאי מוזר. מה בדיוק מבשל נתניהו שעלול לגרום לבנט לפרוש מן הממשלה כשהוא בתפקיד הנכסף של שר הביטחון. התסריט האמור, שאני לא חותם עליו במאה אחוז אלא רק מעלה אותו בתור אפשרות וחומר למחשבה, נותן תשובה גם לשאלה הזו.

מבלימה והכלה להכרעה

חוסר יכולתו של נתניהו לעבור מבלימה להכרעה הוא מקור אזלת היד הביטחונית הנוכחית, ולכן חובה להחליף אותו. אבל מי שעושה זאת חייב להציג חלופה כוללת

בס"ד

ט"ו בכסלו, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אם השאלה האם היה ראוי להפיל השבוע את ממשלת נתניהו הייתה שאלה עקרונית, התשובה שלי הייתה חיובית. היה ראוי לעשות זאת. אבל אם השאלה הייתה אם היה ראוי שנפתלי בנט, איילת שקד והבית היהודי, יפילו השבוע את ממשלת נתניהו, התשובה היא – כמו שאכן לימדה אותנו המציאות – שלא. אנחנו עדיין לא בשלים לכך.

הפלת ממשלה חייבת לבוא ממקום של חלופה אמתית ובטוחה בעצמה. היא לא יכולה לבוא מתוך גחמה פרטית, יומרה אישית, שיקולים פוליטיים או אינטרסים אישיים. אפילו כוונות טהורות וכנות, בהנחה שזה המקרה שלפנינו, אינן מספיקות. מי שמפיל ממשלה חייב לדעת לא רק בגלל מה, אלא בעיקר למען מה. הפלת ממשלת נתניהו הייתה חייבת לבוא מתוך עמדה אמונית איתנה, מוצקה, עמוקה, מגובשת ושורשית; מתוך בטחון באמת הישראלית ומתוך אמונה באלוהי ישראל; מתוך הבנת עומק תהליכי התחייה בדורותינו כפי שלימד אותם הרב קוק. בנט עדיין לא שם. גם לא איילת שקד. גם לא הציבור האמוני, ציבור הכיפות הסרוגות, מצביעי ותומכי "הבית היהודי". אנחנו עדיין לא שם. הציונות של הייעוד, הנובעת מהחזון של הרב קוק, עדיין איננה בשלה להוות חלופה. אי לכך הפלת הממשלה השבוע בידי הבית היהודי לא הייתה באה ממקום של תיקון אלא ממקום של תוהו. מיותר לומר שכל שכן שכל שאר הקריאות בימין להפלת הממשלה אינן באות מהמקום האמור.  

כתבתי "אנחנו" מכיוון שלא מדובר רק או בעיקר בעניינם הפרטי של בנט ושקד. העניין הוא שהציבור האמוני, שבנט הבית היהודי וסיעת "תקומה" הם מיצגיו הפוליטיים, עדיין לא בשל לכך. זהו איננו עניין פרטי אלא עניין ציבורי. הפוליטיקה הישראלית היא פוליטיקה ציבורית, לא פרטית. אמנם מעת לעת, הן בשמאל והן הימין, מופיעים במצבי מצוקה ציבורית כל מיני "מושיעים פרטיים" ומציעים את מרכולתם למכירה. תמיד יימצאו מתוסכלים שינהרו אחריהם. אבל עיקר עומק העניין של התחייה הלאומית הוא דווקא בציבוריות, בהבנת סודו של הכוח הציבורי. לא בפרטיות. בהבנה שאין קיצורי דרך, אין מושיעים פרטיים, אין פתרונות קסם, ואין שום מוצא אלא ביצירת תודעה, חזון קודש, בבניית כוח ציבורי – לא אוסף פוליטי של מתפקדים – שחי את החזון, מסור לו, דבק בו ומגשים אותו, ובראיית הכוח הציבורי הזה כגרעין שמוביל אחריו את האומה כולה למעגליה.

את ממשלת נתניהו היה ראוי עקרונית להפיל השבוע אבל לא בגלל הנימוק שמרבים להשתמש בו לאחרונה, "בחרנו ימין וקיבלנו שמאל". הסיסמה הזו מוטעית והיא מטשטשת את הבעיה. מדיניותו של נתניהו בשנים האחרונות לא הייתה – למזלנו הגדול – מדיניות שמאל והממשלה הנוכחית איננה ממשלת שמאל. זוהי ממשלת ימין. מי שרוצה לדעת מה היא ממשלת שמאל צריך להיזכר בממשלת אוסלו. באסון ההוא. בהפקרות המדינית ובחוסר האחריות הלאומית ההם.

ההבחנה המדויקת והמועילה היא בין מדיניות של בלימה והכלה למדיניות של הכרעה. שתיהן בימין. הצלחתו הגדולה של נתניהו הייתה בבלימת השמאל הישראלי הסכמי אוסלו והתהליכים האובדניים שהם יצרו, ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממנו. כישלונו של נתניהו הוא בכך שגם כשהגיע זמנה של ההכרעה והתנאים בשלו לקראתה, הוא נותר בבונקר. נתניהו לא שואף למגר את הרשות הפלסטינית משורשה ולא חותר לשינוי המצב הגיאופוליטי שלנו מיסודו. הוא מסתפק בהכלה ובשמירת המצב הקיים. מכיוון שהוא מעדיף להותיר את כנופיית אש"ף על כנה ביו"ש, הוא זקוק לשלטון החמאס ברצועת עזה לצורכי הפרד ומשול. עבירה גוררת עבירה.

חוסר יכולתו של נתניהו לעבור מבלימה להכרעה הוא מקור אוזלת היד הביטחונית הנוכחית. בעניין זה נתניהו לא עומד להשתנות, ולכן חובה להחליף אותו ואת ממשלתו. אבל מי שעושה זאת חייב לבוא מתוך חלופה כוללת, מאמינה ובוטחת, שיודעת בדיוק בשביל מה. עליו להיות מסוגל לקחת על עצמו את האחריות להכרעה המדינית המתבקשת. אנחנו עדיין לא שם. לא בנט ושקד, לא הבית היהודי, לא הציבור האמוני שהם מיצגיו הפוליטיים וממילא גם לא החברה הישראלית למעגליה.

אז כן, נותרנו עם נתניהו וממשלת הימין, אבל עידן נתניהו הולך ומסתיים. האילוצים וההכרחים ההיסטוריים, הן הפנימיים והן החיצוניים, לא יניחו לנו. הם יחייבו אותנו בבוא היום, והוא כבר לא רחוק, להתעצם – כציבור – ולאזור כוח ואומץ, כדי להוציא את עם ישראל ואת תהליך התחייה הלאומית מן הקיבעון העמוק שנקלעו אליו. לא תהיה לנו ברירה.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

רוח אחרת

השיתוק המתמשך מול החמאס נובע משקיעת הרוח הציונית שהייתה כאן בעבר

בס"ד

ח' בכסלו, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אם השבוע הסוער שעבר עלינו יסתיים בכך שנפתלי בנט ימונה לשר הביטחון, זו תהיה בשורה מרנינה והמתקת הגלולה המרה של הביזיון מול החמאס. בנט מתאים לתפקיד זה עשרת מונים מאשר ליברמן ומהרבה נימוקים, אבל כל אלו אינם חשובים. לא הם יעשו את ההבדל, ולא הם המפתח של בנט להצלחה בתפקידו.

הסיבות לשיתוק המתמשך מול החמאס אינן אסטרטגיות, כמו הצורך בהתמקדות בחזית הצפונית ולא בדרומית, ואפילו לא אופרטיביות, כמו השאלה כיצד לנהל צבאית את המערכה מול החמאס. אלה אינן הבעיות האמתיות, ולא הן שגרמו לשיתוק הלאומי שמתבטא היום במנהיגותו הביטחונית של נתניהו.

הבעיה של נתניהו נמצאת במישור עמוק יותר. לא מחסור ברעיונות הביא את השיתוק. הבעיה היא שבמצב התודעה הלאומית הנוכחי אי אפשר להוציא לפועל אף אחד מהרעיונות המוצעים, אפילו היו רלוונטיים. במצב הנוכחי אי אפשר להביא לידי ביטוי את עוצמתו הטכנית-צבאית של צה"ל. הבעיה היא שאנחנו במצב של שיתוק לאומי, של תסבוכות כוחות פנימית שאיננה מאפשרת לנו לעשות דבר. רגל שמאל נתקעת ברגל ימין, ויד ימין משתקת את יד שמאל. אין לנו בעיה עם הערבים אלא רק עם עצמנו.

נתניהו לא עשה כלום מול החמאס מכיוון שהוא לא יכול לעשות כלום. ראשית, נתניהו יודע שאין לו צבא שאפשר לצאת איתו למלחמה. צה"ל של ימינו הוא צבא בינוני, מסורבל, טכני, מנוון, וחסר מעוף והשראה. מפקדיו חוששים מהפצ"ר יותר מאשר מאיסמעיל הנייה. פרשת הצוללות, שאי אפשר שלא לראות בה אלא קצה קרחון בלבד, מעידה שישנם בו גם כיסים עמוקים של שחיתות וסיאוב. פה ושם אמנם יש לצה"ל הברקות צבאיות טקטיות, ואולי בחיל האוויר המצב טוב יותר, אבל בסך הכול צה"ל עושה הכול על מנת שלא לצאת למלחמה. הוא יודע מצוין למה.

שנית, ידי נתניהו, כמו ידיה של האומה כולה, כבולות כבר שנות דור בידי המערכת המשפטית, והמצב רק הולך ומחמיר. בראשות הבג"ץ, המערכת המשפטית איננה מאפשרת לעם ישראל להתמודד עם המציאות שמסביבו. היא כופה עלינו ערכי מוסר מסולפים שהם ההיפך הגמור מתורת חיים. אי אפשר לנצח את הטרור בידיים כבולות.

שלישית, לא רק שאין לנתניהו תקשורת תומכת, שהיא תנאי הכרחי לגיוס הציבור למאבק צבאי, אלא שיש לו תקשורת עוינת, דמגוגית, פופוליסטית ובלתי אחראית, שמה שמניע אותה איננו רק שמאלנות אלא בעיקר שיקולי רייטינג זולים, שגורמים לה לתת במה חופשית לתעמולה של האויב, להצדיק להאדיר לפאר ולהעצים אותו.

ורביעית – תודעת השכול שלנו. עם שלא מסוגל לספוג את הקורבנות המתבקשים; עם שמשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד; עם שאחרי עשר קורבנות ראשונים יתחיל לזעוק לשמיים – לא ערוך לצאת למלחמות ולא לנצח בקרב.

עם הנתונים האלה, ואלה רק חלק מהבעיות, אי אפשר לצאת למלחמה. הסיבוך התודעתי והמערכתי הזה הוא הסיבה לשיתוק של נתניהו. אגב, לא רק נוכח החמאס אלא גם נוכח המצב ביהודה והשומרון וגם בחזית הלבנונית. זהו הסוד שהוא שומר לעצמו. זהו הדבר שרואים משם ולא תמיד רואים מכאן.

אבל לעיקר עדיין לא הגענו, כי הנתונים הללו אינם הסיבה השורשית לשיתוק הלאומי; הם רק הסימפטומים. הסיבה העמוקה, סיבת הסיבות, היא שקיעת הרוח הציונית, זו שהייתה כאן בדורות הראשונים והתנדפה. לחלל הריק שנוצר חדרו כל הרוחות הרעות שחלקן מנויות למעלה. זהו מקור הכשל, ואת זה ניתן לתקן רק על ידי החדרת רוח אחרת בצה"ל ובמערכת הביטחון.

בנט, אם אכן ימונה לשר הביטחון, יצטרך להביא עמו לתפקיד לא רק רעיונות חדשים אנרגיות רעננות, ואפילו לא רק ראש ביטחוני משופר או אסטרטגיה חדשה. הוא יצטרך להביא עמו רוח אחרת, מנהיגות אידאליסטית, מאמינה, לא הנהלה טכנית. רוח של אמונה וביטחון בצדקת הדרך, ולא רוח של קרייריזם מקצועיות ומצוינות. רוח של חיבור מחודש לתודעה ההיסטורית הישראלית המקורית ושל התקשרות מחודשת למסורת ישראל ותורתו. רוח של דבקות בארץ ישראל. בואו נקרא לילד בשמו: נפתלי בנט יצטרך להחדיר בצה"ל את הרוח האמונית של המכינה בעלי. שום דבר אחר לא יוכל לחדש את צה"ל ומערכת הביטחון ולהשיב אותם לימיהם מקדם. את כול אלה נתניהו לא יכול להביא, ולכן הוא בחר להימנע מלהתמודד.

זהו המישור שבו יבחן בנט אם ימונה לשר הביטחון. הוא יצטרך להתמודד עם בעיות עומק שורשיות, בעיות במישור של הרוח, התודעה והערכים, לא רק ולא בעיקר עם בעיות של מדיניות, ביטחון או אסטרטגיה. זו משימה קשה מאין כמוה, אפילו מהפכנית, גם כשלעצמה ובמיוחד נוכח העובדה שבסופו של דבר בנט יצטרך לתפקד תחת נתניהו, שעם כול הכבוד, ויש הרבה ממנו, עדיין שייך ברוחו לציונות של קיום, לא לזו של ייעוד.

  

שרת החינוך

מים שקטים חודרים עמוק. בשקט בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים, בדרך כלל מתחת לפני השטח, עושה איילת שקד לכולנו בית ספר. לכולנו. ממש שרת החינוך.

בס"ד

ד' בכסלו, תשע"ט

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

לפעמים התנגשות חזיתית היא אסון כבד, כפי שראינו לאחרונה לא פעם בכביש 90, אבל לפעמים היא הדרך היחידה לחולל שינויים. העובדה ששרת המשפטים איילת שקד "נכנסה" חזיתית במשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר במהירות של 150 קמ"ש בלי למצמץ, היא סוג כזה של התנגשות חזיתית מתקנת. כבר זמן רב אנחנו מצפים לתיקונים כאלה; מרחבים רבים מידי בחיינו הציבוריים נתונים בידי כוחות שחושבים שהמדינה היא של אבא ואמא שלהם, ואין פוצה פה ומצפצף. מכתבה של איילת שקד לאביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, בו היא מודיעה לו ש"החל מהיום סיימה הגברת דינה זילבר לייצג את עמדתי, עמדת משרדי או עמדת הממשלה, בממשלה, בוועדה מוועדותיה, או בוועדה מוועדות הכנסת", היה בבחינת מים קרים לנפש עייפה. אנחנו מחכים לסוג כזה של התנהלות כבר זמן רב, ובכל התחומים. זהו אמנם רק עוד צעד אחד קטן בדרך ארוכה, אבל זו הדרך. קמעא קמעא.

היועץ המשפטי לממשלה אמנם עשה כצפוי שריר בחזרה, כמתחייב מתפקידו להגן על הגילדה, ומאבק הכוחות הזה עדיין לא הוכרע. בכל אופן, המעבר הזה של אילת שקד ממגננה להתקפה, שחייבה את מנדלבליט להתחפר, היא שחשובה כאן. הצעד הזה של שקד, מצטרף לעוד צעדים, ביניהם שני סבבים של מנויי שופטים בכלל ושופטי בית המשפט העליון בפרט, ועוד צעדים חשובים נוספים שמשמעותם הכוללת היא החזרת "הרשות השופטת לתפקידה החשוב כל כך: פירוש הנורמה שקבע המחוקק ולא החלפתה" כדבריה בעבר. המהפכה המתבקשת במערכת המשפט הישראלית אמנם עדיין רק בתחילת דרכה, אבל יצאנו לדרך, וזה העיקר.

מים שקטים חודרים עמוק. בשקט בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים, בדרך כלל מתחת לפני השטח – וכשיש צורך, כמו בפעם הזו, גם בריש גלי – עושה איילת שקד לכולנו בית ספר. לכולנו. ממש שרת החינוך.

אני לא מדבר רק על השמאל הפרוגרסיבי, שאט אט מתחיל להבין "של-D9 של מוטי יוגב יש נהגת", כפי שאמרה השבוע חה"כ מרב מיכאלי. השמאל הזה עומד בפה פעור ולא מאמין שזה קורה לו – שהנה באה אישה צעירה, וכאילו כלום, מסובבת את כולם על האצבע הקטנה, חודרת לתוככי "המשפחה", מחללת את "קדושת היועצים המשפטיים שליט"א", ומודיעה לכולם שיש "בעל הבית" חדש. מרב מיכאלי וחברותיה מתחילות להבין שהמשחק הזה נגמר. הן רואות כיצד השמאל הליברלי והמתקדם שלנו מתחיל לאבד אט אט משלט אחרי משלט, ונאלץ לסגת מעמדות מובנות מאליהם שכבש לעצמו בעשורים האחרונים. זעקות הקוזאק הנגזל שלהן מעידות על כך שהן מבינות היטב שמחנכת חדשה נכנסה לכיתה.

אבל לא מדובר רק בשמאל. מדובר גם על הימין שלנו, שתולש שערות כבר שלושים שנה, וחוץ מלבכות וליילל לא הצליח עד לאחרונה לעשות שום דבר בתחום זה, שגם לו – בעיקר לו – עושה איילת שקד בית ספר. ככה עושים מהפכות. בשקט. בביטחון עצמי, "עוד דונם ועוד עז". ככה בדיוק נבנתה המדינה. ככה בדיוק ניצחנו את השמאל בשאלת ארץ ישראל: עוד בית, עוד יישוב, עוד התנחלות. וכך גם נחזיר את מערכת המשפט לעם ישראל.

אחד הדברים היחידים שאני זוכר משעורי הפיזיקה בבית הספר התיכון הוא המושג של "מקדם החיכוך". כשאתה צריך להזיז גוף של 10 טון, הכוח הראשוני, זה שמעביר אותו ממצב סטטי למצב תנועה, הוא הכוח הגדול ביותר שיש להשקיע. כי אחרי שהוא התחיל לנוע – השאר כבר הרבה יותר פשוט. כמעט מעצמו.

אז כמובן, יש כאלה שתופסים את החיים מפרספקטיבה של טוקבקיסטים,  של "הכול או לא כלום", ועד שאיילת שקד לא תמנה את איתמר בן גביר לנשיא בית המשפט העליון, מבחינתם לא עשינו כלום, אבל מי שבאמת מבינים כיצד מתחוללים תהליכים היסטוריים משמעותיים, יודעים שהמכתב הזה ששלחה השבוע שקד ליועץ המשפטי לממשלה ושבו היא מודיעה לו על החלטתה "לזרוק את דינה זילבר מכל המדרגות", אם להתבטא בלשון עממית, הוא אמנם רק עוד צעד קטן, אבל חשוב מאין כמוהו. תשאלו את מרב מיכאלי וסתיו שפיר.

יהודים, הביתה

הטבח בפיסטבורג הוא קריאה לתיקון יחסנו ליהדות העולם: שלילה אידיאולוגית מוחלטת של הגלות ותביעה נחרצת לחיסולה

בס"ד

כ"ז בחשוון, תשע"ט

(פורסם בערב שבת האחרון ב"מקור ראשון")

נוח לנו לחשוב שהטבח בשבת שעברה בפיטסבורג הוא קריאת השכמה ליהדות ארה"ב, אבל לא פחות מכך הוא קריאת השכמה ליהדות של ארץ ישראל ומדינת ישראל. אנו עוסקים תדיר בשאלת יחסנו עם יהדות העולם, אבל את האמת – שהיא בלבד יכולה להיות הבסיס ליחסים אלה – לא רבים מאתנו מוכנים לחשוב, ועוד פחות מכך לומר: מקומו של יהודי הוא אך ורק בארץ ישראל.  

דור של תיקונים הוא דורנו. אנחנו נתונים בתהליך של שיפוץ ושדרוג של מה שעשו כאן אבותינו בשניים-שלושה הדורות שעברו. עיקר השיפוץ והתיקון איננו נוגע כל כך למעשים, אלא דווקא לתודעה. במידה והצד המעשי אינו תקין, הפגם שבו נובע בדרך כלל מן התודעה הלא שלמה, ולא מהמעשה.

כך בעניין ארץ ישראל וכך גם בעניין היחס שלנו ליהדות הגלות, שמחייב היום תיקון יסודי. יחסה של הציונות ההרצליאנית לגלות היה יחס דו-ערכי. מצד הלך הנפש, מצד רוחה, שללה הציונות את הגלות מכל וכל. היא דיברה על הדמות של הישראלי החדש – יליד הארץ, הלוחם, מייבש הביצות, אוחז הנשק, כובש הארץ, עובד האדמה, השזוף, הבריא בגופו ובנפשו – כדמות האידאלית. הניגוד בין הדמות הזאת לבין דמותו של "היהודי הגלותי" – הלבן, החיוור, הכחוש, הבטלן ש"חי מהאוויר", שאין בידו נשק מגן – הורם על נס והפך למובן מאליו.

אבל בו בזמן, מבחינה אידאולוגית, לא שללה הציונות את הגלות שלילה מוחלטת. היא באה רק "לפתור את בעיית היהודים", משמע לענות לצורך שהתגלה רק באותן גלויות בהן סבלו היהודים מאנטישמיות. לגבי אותן מדינות בהן לא נרדפו היהודים לא היה לציונות מה לומר. למרות הלך הנפש האמור, היא לא באה אליהם בתביעה מוסרית מפורשת לעזוב את הגלות, ולראות פגם נפשי ורוחני יסודי בעצם מחוץ לארץ ישראל.

הטבח בפיטסבורג חייב להיתפס מבחינתנו כקריאת השכמה לתיקון יסודי של יחסנו ליהדות הגלות: גם כאן נדרש עתה שיפוץ ושדרוג של התודעה הציונית ההיסטורית ועיקרו הוא היפוך היוצרות: שלילה אידאולוגית טוטאלית של הגלות ותביעה נחרצת לחיסולה, ויחד עם זאת, מצד הלך הנפש, אמפתיה ליהדות הגלות וליהודים שעדיין לא אזרו כוח ואומץ לצאת ממנה.

מוזר שאין הדברים ברורים. פלא שבדור הזה, אחרי אלפיים שנות גלות, ישנם עדיין יהודים שלא מבינים את מקומם. חידה היא כיצד יכולים יהודים, הן בגלות והן בארץ ישראל, לתת לגיטימציה לתופעה הזו. כואב שאנחנו והם זקוקים עדיין לאירועים מהסוג שחווינו בשבת שעברה בכדי להבין את האמת הפשוטה שאין בילתה: מקומו של יהודי הוא אך ורק בארץ ישראל.

החטא של בית שני, פגם שלפי כמה דעות הוא שמנע ממנו להגיע לשלמותו, להשראת השכינה במלואה, היה בכך שיהדות בבל נותרה בגלות למרות האפשרות לעלות וליטול חלק בהתחדשות החיים בארץ ישראל. את הפגם הזה, המושרש עמוק בנפשיות היהודית עד ימינו אלה, הגיע הזמן לתקן. הגיעה זמנה של שלילת הגלות מכל וכל.

יחד עם הסימפטיה לכל יהודי החי עדיין בגלות, ויחד עם ההבנה שמצבי החיים ותנאיהם הקשים מקשים על יהודי לחזור לעצמו לארצו ולמקומו, ויחד עם החיבוק הגדול והאהבה האינסופית לכל יהודי באשר הוא, חובה עלינו לזכור ולהזכיר, הן לנו והן להם, שליהודי, לכל יהודי ויהודייה באשר הם, ישנו רק מקום אחד בעולם הזה – ארץ ישראל; שהקיום בגלות הוא ארעי וזמני מעצם מהותו.

במובן הזה התביעה הנחרצת הזו איננה רק תיקון אידאולוגי של השלב הראשון של שיבת ציון המודרנית; זהו גם תיקון חטא פרטי של כל אחד ואחת מאתנו יהודי ארץ ישראל. אנחנו מעדיפים שלא לצאת בריש גלי כנגד תופעת הקיום היהודי בגלות. יש לכך סיבות רבות ואין צורך לפרטן. אבל כל הסיבות הללו אינן תירוץ מספיק לחטא היסודי שלנו – חוסר אומץ הלב לומר במפורש ליהודי הגלות שמקומם הוא רק כאן אתנו בארץ ישראל.

אחד הביטויים המובהקים לחטא הזה שלנו הוא הביטוי המכובס "יהודי התפוצות". הביטוי הזה, בניגוד לביטוי "יהודי הגלות", הוא נייטרלי. אין בו תביעה מוסרית. הוא מעדיף לכסות על ערוותנו וערוותם של יהודי הגלות. אבל כולנו יודעים שלא נוכל לברוח מן האמת ימים רבים נוספים.

אפשר כמובן לדבר על מה שכבר מתחולל במדינות אירופה, ועל הצפי ליציאת אירופה סופית כבר בעשור הקרוב. ניתן גם להתריע בפני יהדות ארה"ב, במיוחד בעקבות הטבח בפיטסבורג ואירועים אנטישמיים רבים אחרים, על כך שמצבם מתחיל להזכיר יותר ויותר את מצבה של יהדות גרמניה המעטירה בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה. אבל בדיוק מן האזהרות הללו אנחנו אמורים להתעלות. הקריאה לחיסול הגלות לא צריכה לבוא בגלל האנטישמיות שמרימה שוב את ראשה, אלא בגלל האמת המוסרית הישראלית השלמה התובעת מכל יהודי לשוב למקומו ולעצמו.  

אנחנו צריכים לחבק כל יהודי באשר הוא ויחד עם זאת לומר לו בלי להתנצל: חזור לעצמך וחזור למקומך. מקומך אתנו, ורק אתנו, כאן, בארץ ישראל ובמדינת ישראל.