הדובר החדש של נתניהו

"עסקת המאה", תוכנית השלום המדוברת של נשיא ארה"ב דונלנד טראמפ, איננה כלל שלו עצמו. היא תוכניתו של בנימין נתניהו.

בס"ד

כ"ג בתשרי, תשע"ט

                           (פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אם חשבנו עד היום שנתניהו גדול, באה עצרת האו"ם השבוע והוכיחה לנו שטעינו. נתניהו ענק. ממש קוסם. להפוך את נשיא ארצות הברית לדובר האישי שלך – להגיע למצב שבו אתה מדבר מתוך פיו של טראמפ – זה בהחלט הישג חסר תקדים, לא רק במושגי ההיסטוריה המדינית של ישראל בפרט, אלא גם במסגרת ההיסטוריה של היחסים הבינלאומיים בכלל.

עצרת האו"ם השבוע והפגישות שנערכו סביבה היו למעשה יריית הפתיחה של הבחירות הקרובות בישראל. טראמפ אמנם הצהיר ש"אני סבור שפתרון שתי המדינות הוא הטוב ביותר כרגע. אינני יודע מה חושב עליו נתניהו אבל אני מאמין שהוא חושב כמוני", אבל הוא יודע בדיוק, לא רק "מאמין", מה נתניהו חושב על כך. הם לא רק מתואמים ביניהם, ברישא של המשפט, בתמיכה ברעיון שתי המדינות, אלא גם בסיפא שלו, בטשטוש העובדה ש"עסקת המאה" של טראמפ איננה כלל שלו; כולה פרי רוחו של נתניהו והיא עוצבה תוך תיאום ושיתוף פעולה מלא שלו עם צוותו של טראמפ. גם על כך הצהיר טראמפ באומרו השבוע במסיבת עיתונאים על חתנו ג'ארד קושנר, הממונה מטעמו על המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים: "ג'ארד כל כך מעורב, הוא אוהב את ישראל. אבל הוא יהיה הוגן עם הפלסטינים".

"קיבלתי מטראמפ כל מה שרציתי", אמר השבוע נתניהו בוושינגטון, והוא בלי ספק התכוון גם ל"עסקת המאה". תכנית השלום הזו איננה של טראמפ, היא תכניתו של נתניהו. טראמפ פירש, ולא במקרה אלא כחלק מההצגה, ונתניהו כדרכו טשטש – "השאלה היא מה זה מדינה? איזו מדינה תהיה? האם זו תהיה קוסטה ריקה או איראן? " – וגם זה היה חלק מן ההצגה. אבל בניגוד לעבר הפעם הטשטוש של נתניהו לא נועד רק לאוזניים של נשיא ארה"ב ושאר העולם, כפי שהיה בתקופת אובמה, אלא גם ובעיקר לאוזניים ישראליות. נתניהו מעדיף עדיין לא לחשוף את נכונותו להקים מדינה פלסטינית.

לא בטוח שהטשטוש של נתניהו יימשך עוד זמן רב. אין לשלול את האפשרות ש"עסקת המאה" תוצג על ידי טראמפ עוד לפני הבחירות הבאות. אפשר שהעיכובים בהצגתה נובעים מכך שמועד הבחירות בישראל עדיין לא ברור. תכנית כזו תהיה מכת מוות פוליטית לכל יריביו של נתניהו משמאל. מה עוד יהיה ליאיר לפיד ולאבי גבאי למכור לציבור הרחב. איך בדיוק הם מתכוונים לשכנע אותו להתנגד לנתניהו המביא "תכנית שלום". מצד שני, נתניהו ירצה לא רק לרסק את יריביו הפוליטיים משמאל, אלא גם לקבל מנדט ברור מהציבור לביצוע התוכנית ולהקמת מדינה פלסטינית. גם על התנאי היחיד להקמתה הוא הצהיר השבוע כשאמר "מבחינתי כל עוד אני ראש הממשלה השליטה הביטחונית של ישראל תהיה מלאה ממערב לירדן".

זהו. זה יהיה נושא הבחירות הקרובות. ונתניהו ידאג שכך יהיה בתיאום עם טראמפ ועוזריו. הבחירות הקרובות לא יעסקו – למגינת ליבם של לפיד ואבי גבאי – לא בלהט"בים ובנטיות הפוכות, בפמניזם והדרת נשים, בחוק הגיוס וביחסי חילונים-דתיים או בשאר ירקות. הן תעסקנה בנושא היותר חשוב ועקרוני העומד היום על הפרק: עתידה של ארץ ישראל.

לכן טוב שנפתלי בנט ואיילת שקד יצאו מיד בהצהרות ברורות שדוחות על הסף את רעיון הקמתה של מדינה פלסטינית. "מדינה פלסטינית תהייה אסון לישראל" אמר בנט ואיילת שקד הוסיפה ש"כל עוד הבית היהודי בממשלה, לא תקום מדינה פלסטינית, לא מדינה מינוס ולא מדינה פלוס". בזה נפתחה מערכת הבחירות הבאה, סומן הנושא המרכזי שלה, והוגדרו המחנות היריבים העיקריים.

בין אם "עסקת המאה" של נתניהו תוצג במפורש על ידי טראמפ לפני הבחירות ובין אם היא רק תעמוד ברקע שלהן, היא שתהיה נושא הבחירות הבאות. הקרב הפוליטי הגדול יהיה בין נתניהו בראשות הליכוד לבין "הבית היהודי" והנושא יהיה עתידה של ארץ ישראל. משימתו של הבית היהודי תהיה להסביר לציבור עד כמה חשוב שנתניהו לא יוכל להקים ממשלה ללא הבית היהודי. הן בנט והן שקד הדגישו ש"כל עוד הבית היהודי בממשלה, לא תקום מדינה פלסטינית", ועלינו לדאוג שהבית היהודי יהיה גם בממשלה הבאה ובנוכחות מלאה מתמיד, ושהוא יוכל לשים לא רק יד על ההגה, אלא גם ובעיקר רגל על הברקסים.

על כל מערכת בחירות אצלנו נהוג לומר שהיא בעלת חשיבות היסטורית, אבל אי אפשר להגזים בחשיבותה של מערכת הבחירות שנפתחה השבוע בוושינגטון. מדינה פלסטינית, אפילו מינוס, היא לא רק אסון מדיני וביטחוני למדינת ישראל. היא קודם כל התכחשות אומללה לכל ההיסטוריה הישראלית ולכל מה שהעם הזה האמין בו קיווה לו וחלם עליו במשך אלפי שנים.