יום שישי, 12 באוקטובר 2018

אין שמאל ישראלי


ניצחונו של הימין באמריקה עם מנויו של השופט קאוונו, הוא ניצחון כל האומות, שמאבק השמאל העולמי בהן, בכל אתר ואתר, יוצר ביניהן שיתוף פעולה, הזדהות ואחדות.


בס"ד
ג' בחשוון, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

חגיגה גדולה הייתה השבוע לימין בישראל. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הצליח להביא למינוי השופט ברט קוואנו לבית המשפט העליון בארה"ב. הימין צהל ופניהם של החמוצים בתקשורת שלנו שוב התכרכמו. לא העובדות בפרשה היו לב העניין. היה זה מאבק פוליטי, ורק ככזה הוא תפס כותרות בכל העולם. אבל מדוע בעצם סוגיית השופט ברט קוואנו ושאלת מינויו, שהיא לכאורה סוגיה פנים-אמריקאית מובהקת, מעסיקה אותנו כל כך? מדוע היא מעוררת אצלנו וכך גם בשאר העולם המערבי כל כך הרבה עניין ואמוציות? ומה בדיוק מלמדת אתנו העובדה שהיחס לסוגיית מינויו של קוואנו מתחלק אצלנו בדיוק למחנות השמאל והימין?

אם נתבונן נגלה סימטריה מפתיעה בין הפוליטיקה האמריקאית לזו שלנו: רק לאחרונה זעם טראמפ על עצם מפגשיו של ג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר, עם גורמים מהמשטר האיראני בטהרן, ועל כך שקרי הציע להם "למשוך זמן" עד שממשל טראמפ יוחלף. לא צריך להזכיר לקוראים את "יוזמת ז'נבה" של יוסי ביילין וגורמים אחרים בשמאל הישראלי, ואת המפגשים השוטפים של אנשי שמאל שלנו עם אבו-מאזן ואחרים ברשות הפלסטינית, מפגשים שתואמים לחלוטין את אופי מעשהו של קרי. כאן ושם השמאל מנהל לו מדיניות חוץ פרטית, שמתעלמת ממדיניות הממשל הנבחר ומתריסה כנגדה.

גם כאן, ממש כמו שם, נחלו האליטות של השמאל הפרוגרסיבי תבוסה שהן לא מצליחות להשלים עמה. אנשי האליטות של השמאל האמריקאי, ממש כמו האליטות שלנו, חיים מתוך תסכול עמוק ש"גנבו להם את המדינה". בשני המקרים אלה שמנופפים בפתיחות, בליברליזם, בפלורליזם, בסובלנות ובחופש דיבור, אינם מסוגלים לסבול את הרעיון שהשלטון נמצא בידי מישהו שאיננו משלהם, וההגמוניה נשמטת מידם. בשני המקומות הם מיואשים, מתוסכלים ומרי נפש. הם אפילו חשים איום. עולמם כאילו נחרב עליהם.

בשני המקרים משתמשות האליטות הללו באותם אמצעים ובאותן שיטות בדיוק על מנת לשבש את השלטון שנבחר בצורה דמוקרטית לחלוטין: הפעלת מוקדי הכוח של האליטות האלה במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה לשם טרלול המערכות והמוחות. אותם מוקדי כוח בדיוק נותרו בידי השמאל גם שם. בשני המקומות מתנהלת מלחמת התשה, שבה מנסים המפסידים להשתמש בכול הכלים העומדים לרשותם בכדי להתיש, פשוטו כמשמעו, את השלטון הנבחר ולתקוע לו מקלות בגלגלים.

אם ניזכר בבחירות 1996, בהן נבחר בנימין נתניהו לראשונה לראשות הממשלה, נראה עד כמה מאפיין את האירועים הניצחון על חודו של קול, ממש כמו ניצחונו של טארמפ. בשני המקרים מתנהל מרדף אישי, תקשורתי ובעיקר משפטי, בניסיון נואש להפיל את מי שהעז לגנוב לשמאל את המדינה. בשני מקרים מדובר על מנהיג שהשמאל ממש שונא, והשכבות העממיות, בעיקר אצלנו, מזדהות אתו לחלוטין.

הסימטריה הזו בכלל והשמחה השבוע בימין על מינויו של קוואנו בפרט, חושפות את העובדה שהשמאל של היום הוא עולמי. באירופה, באמריקה וגם אצלנו, השמאל של היום הוא אותה תופעה בעולם כולו. הוא אותו שמאל בכל מקום. הוא חושב באותה צורה ובאותם מושגים, דוגל באותם ערכים, םועל באותן שיטות, מדבר באותה לשון ואפילו מתלבש באותה צורה. "ניידים", אנשי העולם הגדול, לעומת "נייחים", כמו שהגדיר בעת האחרונה הוגה הדעות גדי טאוב את שני הצדדים על בסיס עיסוקיהם. גם השמאל שלנו, איננו "שלנו"; הוא אוניברסלי. הוא מנוכר לעמו, לתרבותו, למסורתו, לארצו ולמדינתו. אפילו לאינטרסים הבסיסיים שלו. הפרצופים המכורכמים שנראו אצלנו השבוע אצל החמוצים שלנו, הם פרצופו של השמאל העולמי, לא השמאל הישראלי. היום אין כמעט שמאל ישראלי.

התבוסה של השמאל באמריקה השבוע היא תבוסת השמאל העולמי, והניצחון השבוע הוא ניצחונן של כל האומות ככאלה. ניצחונן של הלאומיות, של הדתיות, של השמרנות, שמעצם מהותן הן שונות בכל מקום ומקום, אבל המאבק של השמאל העולמי נגדן, בכל אתר ואתר, יוצר ביניהן שיתוף פעולה, הזדהות ואחדות בינלאומית.

השמאל תמיד היה "עולמי". מאז ימי מרקס, מאז לנין. הוא תמיד ניסה להשטיח את האדם, ליצור לו מכנה משותף מינימלי, פורמלי, חיצוני, חסר תוכן וצורה יחודיים. הוא תמיד שאף למחוק את המיוחד לכל עם ולכל אדם. השמאל של היום הוא אותו שמאל דאז. הוא חושב במושגים מרקסיסטים, כפי שבא הדבר לידי ביטוי מובהק בפמיניזם הרדיקלי של היום. אותה גברת בשינוי אדרת.

יש מקום ליסוד האוניברסלי בכול עם ובכל אדם, מקום חשוב וחיוני, אבל רק בתנאי שהוא מתכלל, משתלב, משתף פעולה, עם היסוד הדתי והיסוד הלאומי. כשהוא מתכחש להם, כל שכן כשהוא מתנגד להם, נלחם ונאבק בהם, הוא יוצא מאיזון, מאבד את הרלוונטיות שלו ומתרסק.

כשהכוח הצנטריפוגלי מתגבר בשמאל, הוא מתנתק מבסיסו במציאות הארצית, ומרחף לו בחלל החיצון כמו חללית שאבד עמה הקשר.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")







אין תגובות:

פרסום תגובה