יום ראשון, 7 באוקטובר 2018

כבר מותר לירות בתוך הנגמ"ש


אם ניצחון נתניהו אכן מובטח, הימין והוא כבר לא בתוך אותו נגמ"ש.


בס"ד
כ"ח בתשרי, תשע"ט
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

עבר החג, וההתכתשות המילולית בין נפתלי בנט לאביגדור ליברמן באשר למדיניות בעוטף עזה התחדשה. אמנם בנט הצהיר בעבר שהוא שואף לתפקיד שר הביטחון בממשלה הבאה אבל הביקורת שלו על ליברמן ומדיניותו בעוטף עזה לא נובעת רק מסיבות פוליטיות. נושאי הביטחון באמת נוגעים לציפור נפשו, והם גם שהביאו אותו, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, לתחום הפוליטי. מה שנראה ככישלון מול החמאס, לפחות עד לרגע זה, אכן מטריד אותו.

אלא שלא ברור מדוע תוקף בנט דווקא את ליברמן. הרי כולנו יודעים שאת המדיניות בעוטף עזה לא ליברמן יזם ועיצב. אין היא פרי רוחו. זוהי המדיניות של הרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון, והיא גם זוכה לגיבוי מלא של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

לא את ליברמן היה אמור בנט להתקיף, וגם לא את ראשי מערכת הביטחון בהנחה שהם הדרג המקצועי והם מחוץ למשחק, אלא את בנימין נתניהו. וכאן קבור הכלב. כאן מתברר מדוע בנט תוקף דווקא את ליברמן. הוא תוקף את ליברמן אבל מתכוון לנתניהו. את נתניהו הוא חושש לתקוף חזיתית.

יש לפחות שתי סיבות להתחמקותו של בנט מלתקוף את נתניהו ישירות. האחת היא הפופולאריות הגואה של ראש הממשלה במיוחד בקרב מצביעי הימין. הסיבה השנייה היא מה שמכונה אצלנו "ירי בתוך הנגמ"ש". מחנה הימין, שבע מאבקים פוליטיים כנגד השמאל, למד בעשורים האחרונים לישר קו ולהימנע מביקורת בתוך המחנה, מתוך חשש וחרדה מוצדקים שביקורת כזו תיפגע בימין ותשרת את השמאל ואפילו עלולה להביאו לשלטון – אסון מדיני ובטחוני למדינת ישראל, כפי שהוכיחו הסכמי אוסלו.

אחד מאנשי הבית היהודי סיפר לי שבמוצאי בחירות 2015, כשנודע על ניצחונו של בנימין נתניהו על פני המחנה הציוני בראשות הרצוג את לבני, התקשר אליו אביו שמח וצוהל ואמר לו "ניצחנו". כששאל הבן לשמחה מה זו עושה, והרי הבית היהודי ירד מ-12 מנדטים ל-8, ענה לו אביו שהעיקר שהימין נצח והשמאל לא עלה לשלטון.

זה היה נכון מאוד לאותם ימים, אלא שאנחנו כבר לא שם. החשש מפני ירי בתוך הנגמ"ש כבר לא רלוונטי. נתניהו זוכה היום בסקרים ליותר מאשר 30 מנדטים, ומדבר אף על 40. בנט ושקד עצמם מכריזים, ובצדק, שניצחונו של נתניהו מובטח, והשאלה היא מי יהיה בצדו. כשזה המצב, אנחנו כבר לא בתוך אותו נגמ"ש ובנט כבר לא צריך לחשוש מלבקר את נתניהו. ההפך, זה בדיוק המצב בו הוא יכול צריך ואמור להיכנס בו בכל הכוח.

כמובן, על הישגיו חסרי התקדים של נתניהו בתחומים רבים ושונים צריך להודות, ואף לשבח אותו עליהם. אבל על החולשות שלו, על הכישלונות, ויש לא מעט כאלה, צריך בהחלט להצביע ולדבר עליהם בראש חוצות.
אם בנט ימשיך לחשוש מלבקר את נתניהו ישירות, הוא לא רק ימעל בתפקידו אלא גם יעשה טעות פוליטית. לא כולם בימין מרוצים מנתניהו. לא כולם נמנים עם עדת מעריציו העיוורים. ישנם כאלה שמבינים שגם הוא שוגה לפעמים, ובהחלט מצפים לאופוזיציה רצינית מימין.

אם בנט מתכוון בבחירות הבאות לפחות לחזור ל-12 המנדטים שהיו לבית היהודי בעבר, הוא לא יוכל לעשות זאת בלי לחדד את ההבדל בינו לבין הליכוד. הוא יהיה חייב לבצע מה שנקרא בעבר "ירי בתוך הנגמ"ש" והרבה. לא כול מעריצי נתניהו בימין יאהבו את הביקורת הזו, אבל אין צורך בכולם. אפילו לא בחציים. מספיק שחמש עד עשר מנדטים שרואים כרגע בנתניהו את ברירת המחדל שלהם יהיו מודעים לחולשותיו ולכישלונותיו, ויתחילו לשקול בחירה בימין אמין יותר, מתוך הנחה מוצדקת שנתניהו ממילא יהיה ראש הממשלה הבא.

ישנם הרבה נושאים עליהם בנט חייב להיכנס בנתניהו בכל הכוח. כישלון המדיניות הביטחונית מול החמאס; כישלון התוכנית לסילוק המסתננים מדרום תל אביב; המאבק בשלטון הבג"ץ והעברת פיסקת ההתגברות – כל אלה כישלונות מובהקים של נתניהו ועליהם צריך לתקוף אותו. הוא הכתובת. ולא פחות חשוב: צריך לתקוף את נתניהו על נכונותו להקים מדינה פלסטינית. כרגע ההבדל בין מדינה מינוס כדעת נתניהו לאוטונומיה פלוס כדעת בנט ושקד הוא ממש מיקרוסקופי ועם זה אי אפשר ללכת לא למכולת ולא לקלפי.

אם שואף בנט להיות אי פעם שר הביטחון, יש לו מה ללמוד דווקא מליברמן בעניין זה. ליברמן לא חשש לבקר את נתניהו גם כשהביקורת שלו הייתה בוטה, לא עניינית ולא לשם שמיים, כפי שמוכח היום. תם העידן של "לא יורים בתוך הנגמ"ש". ביקורת עניינית, סדורה ושיטתית – אבל גם ברורה חריפה נחושה ומחודדת – של מדיניות נתניהו, לפחות בתחומים האמורים, היא צו השעה ועניין של אחריות לאומית. היא גם המעשה הפוליטי הנכון לעת הזו.      



אין תגובות:

פרסום תגובה