תנועה אחת אנחנו

אני מעדיף שלא לבחור צד במחלוקת שקמה בעקבות סרטון "חותם". אחדות הציונות הדתית חשובה מכול. חובה עלינו להתווכח, אך למען עם ישראל אסור לתת למחלוקות לפלג אותנו.

בס"ד

כ' אלול, תשע"ח

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

לו הייתי חייב לבחור צד במחלוקת שהתעוררה בעקבות הסרטון המדובר של ארגון "חותם", הייתי בוחר את הצד האמוני. הוא קרוב לליבי יותר מזה הליברלי. אבל אני לא רוצה לבחור צד. לבחור צד אחד בלבד במקרה הזה, ולשלול לחלוטין את האחר, נראה לי כאסון. לא רק אסון לציונות הדתית, שאינה חשובה בעיני כשלעצמה, אלא לעם ישראל ותהליך התחייה. כי הציונות הדתית בעיני איננה סתם עוד מגזר. בזעיר אנפין היא עבורי תבנית דמותו של עם ישראל בדור הבא, או לפחות הכוח המוביל אותו. על כל המגוון המאפיין אותה.

למרות שעברו קרוב לארבעים שנה מאז חזרתי בתשובה, החזרה בתשובה היא עדיין החוויה המכוננת של חיי. אני עדיין רואה עצמי קודם כל בעל תשובה ואף שהיום אני חלק מן הציונות הדתית, אני עדיין מסתכל עליה גם מבחוץ וזוכר היטב כיצד ראיתי אותה כחילוני באותם ימים. לעניות דעתי כך מסתכל עליה היום גם חלק לא קטן מהציבור הישראלי.

מהמבט ההוא, מבחוץ, הציונות הדתית כולה, על כל אגפיה, נראית כסינתזה מלאה של כל היסודות החיוביים והיפים של עם ישראל בדורות התחייה. יש בה גם תורה וגם מדע ודעת; גם מסורת וגם קידמה; יש בה ציונות, אהבת הארץ, אהבת המדינה, אהבת האדם, אחריות לאומית, ממלכתיות, התיישבות, שרות צבאי, עבודה ודרך ארץ. יתר על כן, רוח האידאליזם הישראלי, שרק לפני שניים-שלושה דורות התגלתה בחלוצים ובלוחמי המחתרות אך הסתלקה, שבה ומתגלית היום והפעם בכיפות הסרוגות.

לחלק לא קטן מהציבור הישראלי הציונות הדתית היא מופת של אידאליזם ישראלי ומקור השראה, חזון ותקווה לעתיד. הנשמה של המדינה. לכן אחדות המחנה שלנו חשובה כל כך. לא במקרה ישנם כוחות בחברה הישראלית שרואים בציונות הדתית את הסכנה הגדולה ביותר עבורם ומנסים כבר שנות דור לפצלה, להחלישה ולבצע לה רצח אופי. גם הם מודעים לעובדה האמורה.

האפשרות לדבר על "הציונות הדתית" כגוף אחד, למרות המחלוקות הפנימיות, היא בזכות העובדה שבסופו של דבר כל אגפיה מחויבים לתורת ישראל, הן זו שבכתב והן זו שבע"פ. נכון אמנם שישנה מחלוקת לגבי השאלה מה כלול בתורת ישראל, מה פרשנותה העכשווית, מהו מנעד ומגוון הדעות והמעשים שהיא יכול לשאת ולסבול, היכן עובר הגבול בינה לבין מה שמעבר לה, ועוד, אבל גם הליברלים, לפחות אלה שחשים שהם חלק מהציונות הדתית, רואים עצמם מחויבים לתורת ישראל. הקריטריון המשותף הזה נותן גבולות למחלוקות ודרך להכריע ביניהן.

אבל זו לא רק תורת ישראל שמהווה את הבסיס המשותף, אלא גם רוחו של הרב קוק. אמנם המחויבות לרב קוק במחנה איננה תמיד חד-ערכית. ישנם כאלה שיש להם דגש נוסף, ולפעמים עיקרי, בחסידות כזו או אחרת, ברב סולובייצ'יק, או ברבנים והוגים אחרים, אבל בכל זאת, קשר כזה או אחר, רב או מועט, לרוחו של הרב קוק ולחזונו, מאפיין את כל אגפיה של הציונות הדתית. כאשר ישנם קנה מידה ובסיס משותפים אזי למרות המגוון וריבוי הדעות ישנו בסיס לאחדות.

המחלוקות הפנימיות בין הצדדים השונים בציונות הדתית חשובות וחיוניות – הן המפתח להתפתחות ולדינמיקה. חובה לחלוק אותן. אבל בו בזמן שבמישור אחד ברוב מחלוקות הפנימיות נטייתי היא לצד מסוים ויש לי בהן עמדה ברורה שבה אני אוחז בתוקף, במישור אחר, מקיף יותר, עמוק יותר, חשובה בעיני יותר אחדות המחנה – וקודם כל ובעיקר בגלל תפקידנו ההיסטורי.

הציונות הדתית ממלאת במהלך התחייה הישראלית כבר היום, ועתידה למלאות עוד ביתר שאת בעשורים הבאים, את התפקיד שמלאה בה בעבר ההתיישבות העובדת. דווקא משום שההתיישבות העובדת הייתה תנועה אידאולוגית, היא הייתה מלאה ויכוחים, מחלוקות ופילוגים. אין טבעי מזה. בכל זאת, במבט היסטורי, אנחנו רואים היום את התנועה החשובה ההיא כתנועה אחת – ההתיישבות העובדת.

כך גם באשר לנו. תנועה אחת אנחנו, והתנועה הזו, הדינמיקה הזו, נוצרת בזכות המחלוקות בינינו. הן גם מקור החיות והחיוניות שלנו וגם עדות ואישור על קיומן. לכן חובה עלינו להתווכח בינינו ולחלוק את המחלוקות הללו, ויחד עם זאת, למען עם ישראל, לא לתת להן לפלג אותנו ולפוצץ אותנו מבפנים.

  

עבודת הקורבנות

ארגוני זכויות האדם לא באו לסייע לקורבנות, אלא ליצור אותם. עיקר עיסוקם הוא חיפוש אחר מי שאפשר לשכנע אותו שנעשה לו עוול, כדי לשבור את החברה הישראלית. 

בס"ד

ט"ו באלול, תשע"ח

(פורסם ב"מקור ראשון" בגיליון שלפני אחרון)

חברת מופת אנחנו. עשרות רבות אם לא מאות ארגוני "זכויות אדם" לא נחים לרגע. הפעילים שלהם לא ישנים בלילה. כל עוד ישנו אי שם קורבן אחד במרחבי החברה הישראלית, כל עוד ישנו מגזר מקופח ומדוכא, הסובל מגזענות או חוסר שוויון, הם לא ינוחו ולא ישקטו.

זה לא רק חוש צדק מפותח, זו גם נאמנות למי שמשלם להם ומממן אותם. הרי ישנם גורמים רבים, כמו האיחוד האירופאי למשל, שגם הם לא יכולים לעצום עין נוכח מה שמתרחש בחברה הישראלית. חוסר השוויון הלאומנות והגזענות שהשתלטו עליה לאחרונה לא נותנים להם מנוח, והם חשים חובה מוסרית לממן את ארגוני הצדק השוויון האחווה והשלום שלנו.

לא בטוח שכל פעילי הארגונים האלה מודעים לכך, אבל זהו מצג שווא. בניגוד למה שהם היו רוצים שנחשוב, שלל הארגונים הללו לא באו לפתור את הבעיה, אלא ליצור אותה. הם לא באים לסייע לקורבנות, אלא לקרבן אותם. מדובר בתעשיית ענפה ורחבה שמחפשת שוב ושוב, ממש מתחת לרצפה, את מי עוד אפשר לשכנע כאן שהוא קורבן. את מי עוד אפשר להסית. מי עוד לא מודע לכך שהוא קורבן. מי עדיין לא מבין שהוא מנוצל, מקופח ומופלה. ולמעשה: מי הולך להיות הקורבן הבא של התעשייה.

"הפלסטינים" כמובן, קורבנות הכיבוש. העזתים – קורבנות המצור. ערביי ישראל – קורבנות האפליה והגזענות. הנשים – קורבנות הגברים. בעלי הנטיות ההפוכות – קורבנות ההומופוביה. המסעדנים – קורבנות מערך הכשרות של הרבנות הראשית. גם הזוגות המתחתנים הם קורבנות הרבנות. הנשים הדתיות – קורבנות הרבנים. "היהדות המתקדמת" – קורבן האורתודוקסיה. המרוקאים – קורבנות של בן גוריון ולובה אליאב. עדות המזרח – קורבנות האשכנזים. צרכני הגז – קורבנות הטייקונים. בעלי החיים – קורבנות אוכלי הבשר. בני העדה האתיופית – קורבנות הממסד. כך גם הנכים. החילוניים – קורבנות ההדתה. ועכשיו הם מצאו להם קורבן חדש – הדרוזים. וזו כמובן רק רשימה חלקית. ארגוני השמאל לא מחכים למשיח ולא לבניין בית המקדש. הם כבר חדשו את עבודת הקורבנות.

האמת, תעשיית הקורבנות הזו מבוססת על צורך אנושי מאוד. קל לשכנע אדם שהוא קורבן. רבים ישמחו לקבל את ההסבר הזה לכישלונותיהם. זה לא כישלון שלהם. להם אין בחירה חופשית. זה לא תלוי בהם, זהו מצב אובייקטיבי, נתון מוחלט שאין בכוחם לשנות אותו או להתגבר עליו. פשוט מדכאים אותם. לכן תעשיית הקורבנות מצליחה כל כך. יש לה הרבה קליינטים.

אבל יותר מכך. באמת אין צדק ואין שוויון. יש גזענות, יש קיפוח, יש דיכוי. מה לעשות, עדיין לא הגיע המשיח. עדיין העולם הזה לא מושלם, לא צודק, לא מוסרי ומלא עוולה. האם הדרוזים לא מקופחים? הם מקופחים. האם אין גזענות כלפי העדה האתיופית? וודאי שיש. האם כל הנשים זוכות ליחס הראוי? וודאי שלא. האם הרבנות הראשית מושלמת? רחוק מזה. גם המתנחלים, אגב, מקופחים. הטענה שאין שוויון תמיד נכונה. בשום חברה אין שלמות. בכל מגזר יהיו מתוסכלים, ממורמרים או בעלי אינטרסים שישתפו פעולה עם תעשיית הקורבנות הזו. 

העובדה שאין שלמות בשום חברה שהיא, וגם אצלנו למרות רצונה הטוב של החברה הישראלית, היא הכרחית ומובנת מאליה כל עוד אנחנו חיים בעולם שלא נגאל. השאלה היא מה עושים עם העובדה הזו. ישנם מי שמעלים וחושפים אותה על מנת לתקן, לשפר ולשכלל ככל האפשר ויש מי שמעלים אותה בכדי לסכסך בין מגזרים, ליצור אי אמון ביניהם לבין הממסד, להרבות רגשי תסכול ומרירות, לפרק, להתסיס, להרבות שנאה ורגשות קיפוח – וכל זה כדי לפרק את החברה מבפנים.

זו בדיוק מטרתם של ארגוני "זכויות האדם" מיסודה של הקרן לישראל חדשה: לפרק את החברה הישראלית, לסכסך, להסית, להרבות קנאה ושנאה ולהעביר את החברה הישראלית, לפחות במתכונתה הלאומית ובזהותה היהודית, מן העולם. כי בדיוק כפי שישנם כוחות בניין ויצירה בכל חברה, ישנם בה גם כוחות של הרס עצמי. מטרתם של ארגוני השמאל הקיצוני היא אחת: לחסל את הציונות, לפרק את המדינה, להשיב לאחור את תחיית עם ישראל בארצו. שום דבר פחות מזה. על המזבח הזה הם מקריבים את קורבנותיהם.

היה לא תהיה

הרב אליהו צדק: ההתנתקות אכן לא הייתה. תקראו בעיתונים. לכל מקום שנברח אליו עזה תמיד תגיע להזכיר לנו: אני שייכת לכם.

בס"ד

ב' באלול, תשע"ח

(פורסם בערב שבת בעיתון "מקור ראשון")

כולנו זוכרים את דבריו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל על תכנית "ההתנתקות" "היה לא תהיה". רבים הבינו אז את דבריו כתחזית פוליטית וחשבו שהוא מתכוון ש"ההתנתקות" לא תצא אל הפועל. עבור הציניקנים בציבור הישראלי, הפכו הדברים למשל ושנינה; עבור המאמינים הם הפכו לסימן שאלה ולתמיהה גדולה; היו גם כאלה שנקלעו בעקבות הדברים למשבר אמונה.

היום, נוכח המתרחש במבואות עזה, אפשר להתחיל להבין למה התכוון הרב ומאיזה מקום בדיוק הוא דבר. הרב אליהו אמר את הדברים מתוך עמדה אמונית. ממבט אמוני הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, כולל חבל עזה, איננו סיסמה פוליטית, רעיון מדיני, או מצע מפלגתי; הוא לא תלוי ברצוננו הטוב ובבחירתנו. גם מה יאמרו אומות העולם, מועצת הביטחון, האיחוד האירופי, טראמפ או "הליגה הערבית" לא רלוונטי לדיון. מפרספקטיבה אמונית הקשר הזה הוא עובדת יסוד מוצקה החקוקה בדי-אין-איי של הבריאה. חוק עמוק, יסודי, איתן, תקיף ומציאותי, הרבה יותר מכל חוקי הטבע גם יחד. איש לא יוכל לו.

"היה לא תהיה" הוא קביעת עובדה מטאפיזית: לא נוכל להתנתק מעזה. לא נוכל לברוח ממנה. לא נוכל להתכחש לה, בדיוק כפי שיהודי לא יוכל לברוח מנשמתו האלוקית או להתכחש לה. זו עובדה מציאותית, ואלף תכניות מתוחכמות של בני אדם, כל להגיהם וחשבונותיהם, לא יוכלו לה. במובן הזה צדק הרב אליהו זצ"ל: לא הצלחנו להתנתק. לא הייתה התנתקות וגם לא תהיה. לעולם. תקראו בעיתונים.

חשבנו שעזבנו את עזה, ש"הם שם ואנחנו כאן", שהיא נותרה מאחורינו ונוכל לשכוח אותה לנצח נצחים. אבל עזה לא שכחה אותנו. היא רודפת אחרינו ולא נותנת לנו מנוח. היא גם לא תיתן. לעולם. לכל מקום שאנחנו נסוגים אליו היא מגיעה, מושכת לנו בשרוול ומזכירה לנו: אני שייכת לכם. לא תוכלו לשכוח אותי ולהתכחש לי. לעולם לא תוכל לנטוש אותי. עובדה. תקראו בעיתונים.

התוכניות המגוחכות שעולות לדיון בדבר בניית נמל ימי ושדה תעופה כדי להתנתק סופית מחבל עזה, תוך כדי מגעים מדיניים חובקי עולם והצעות שמעלים הפוליטיקאים שלנו, כל אלה הן תוכניות של כפירה, במובן העמוק של המושג. הן לא מכירות שבורא עולם מנהל את המציאות, ובני אדם לא יכולים להתנהל בניגוד וכנגד האמתות שהוא חוקק בה. אי אפשר לעם ישראל להתנתק מחבלי ארץ ישראל. כך חקוק בבריאה. כל חולשותיהם, אשליותיהם וגחמותיהם של בני אדם לא יכולות לשנות עובדה זו. גם לא אינטרסים וחשבונות פוליטיים. תקראו בעיתונים.

הגיע הזמן ללמוד את הלקח: עזה היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. זה לא אומר בהכרח שמחר בבוקר חייבים לצאת למערכה כוללת על מנת לשחרר אותה, אבל זה בהחלט אומר שכל תכנית מדינית, כל ניסיון להסדר, אפילו זמני, כל מבצע צבאי, טקטי או אסטרטגי, חייב לצאת מאקסיומה ראשונה ויסודית, אחת ויחידה: חבל עזה שייך לעם ישראל. מכאן, מנקודת המוצא הזו, צריך להתחיל לחשב מסלול מחדש, הן צבאית והן מדינית.  

"אשר אתם אומרים היה נהיה כגויים, כמשפחות הארצות, לשרת עץ ואבן – חי אני נאום ה' אלוהים אם לא ביד חזקה וזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם!" (יחזקאל, כ', ל"ג).

    

היהדות המתקדמת - לאן?

אם ראשי "היהדות המתקדמת" בתפוצות יגבילו את עיסוקה כאן ליהדות נטו, נוכל לעניות דעתי להכיל אותה.  

 בס"ד

כ"ח באב, תשע"ח

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

במאבק החוגים הרפורמים והקונסרבטיבים בישראל להכרה במעמדם במדינת ישראל, נקרא להם "היהדות המתקדמת" לצורך העניין, יש לפחות שלושה מאפיינים מרכזיים יש המעידים שלמרות ההצהרות של ראשיהם, לא הכרה במעמדם היא עיקר עניינם.

המאפיין הראשון הוא שיתוף הפעולה שלהם עם ארגוני השמאל של הקרן לישראל חדשה. כשהמאבק שלהם ללגיטימציה הופך לחלק מניסיונם של ארגוני השמאל להפוך את מדינת ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי למדינת כל אזרחיה, הוא מעלה חשד עמוק לגבי המניע האמתי שלו. אם מאבקה של "היהדות המתקדמת" הוא חלק מהחבילה של פמיניזם רדיקלי, לגיטימציה לנטיות הפוכות, מאבק ב"כיבוש", בהתנחלויות, נשות הכותל, מאבק להשארת המסתננים ועוד ועוד – אג'נדה שלמה שמטרתה היא קעקוע הזהות היהודית במדינה ובחברה הישראלית – הוא מעיד על עצמו שלא זהות יהודית, ולו גם "מתקדמת", עומדת בראש מעייניו, אלא עקירתה מן השורש.

המאפיין השני הוא ניסיונם של נציגי "היהדות המתקדמת" לכפות את ההכרה במעמדם באמצעות בג"ץ. לכאורה אין שום מניעה שמדינת ישראל תכיר רשמית "ביהדות המתקדמת" ותיתן לה מעמד. אם היא מכירה באסלם ובנצרות כדתות לגיטימיות ומוכרות, אין סיבה שלא תכיר גם ברפורמה כדת לכול דבר. אילו הייתה "היהדות המתקדמת" דורשת רק שוויון בפני החוק, כמו כל דת אחרת, הצדק היה לחלוטין בצדה. זו מדינה דמוקרטית ולמה יגרע חלקה.

אבל לא זה מה ש"היהדות המתקדמת" רוצה מן המדינה ולא לשם כך היא פונה לבג"ץ. היא לא רוצה  שהמדינה תכיר בה כדת שווה בין הדתות; היא רוצה שהמדינה תכיר בה כיהדות. כזרם לגיטימי ביהדות. וזה כבר סיפור אחר לגמרי. כי את זה לא שייך לתבוע מן המדינה או מן הבג"ץ וזה כלל לא קשור לא לדמוקרטיה ולא לשוויון. אין לבג"ץ שום סמכות, לא פורמלית ובוודאי לא היסטורית, לקבוע מהי יהדות ומה איננה יהדות. השאלה הזו שייכת לתחום אחר לחלוטין. הניסיון להכריע את הוויכוח הפנים-יהודי באמצעות גורם חיצוני שאיננו קשור לדיון, מעיד על כך שהכוונה העומדת מאחוריו היא לקעקע את היהדות ההיסטורית באמצעות "הדמוקרטיה" ולא להתמודד על צביונה מבפנים.

המאפיין השלישי הוא ה"הכול או לא כלום" המפורסם. ל"יהדות המתקדמת" חייב להיות ברור שעם כל הרצון הטוב, ליהדות ההיסטורית ישנו קו אדום עליו היא לא תוכל לוותר לעולם. כל הדברים הנוגעים לעתידו של העם בדורות הבאים – כדוגמת שאלות גיור ונישואין וכדומה –  אינם יכולים להיות נושא לפשרה; הם מעל לכל דיון. כשמנסה "היהדות המתקדמת" לנצח את היהדות ההיסטורית דווקא בתחומים הללו, היא איננה יכולה לזכות אלא בדחייה מוחלטת על הסף. ייתכן שבדיוק בגלל זה באות הדרישות הבלתי אפשריות הללו. הן דומות בעיקרון לתביעת הפלשתינאים ל"זכות השיבה". אלה הן תביעות שבאות מראש כדי לוודא שלא תהייה לעולם הסדרה; הן מעידות שעצם המאבק הוא תכליתן, ולא סיפוקן. 

בעבר חשבתי לתומי שהיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית כל כך שטחית, מופרכת, חסרת בסיס רציני בתורת ישראל, ולא רלוונטית לארץ ישראל עד כדי כך, שהיא לא מאיימת כלל על תורת ישראל, איננה מסוכנת לעם היושב בציון. לכן חשבתי שהיחס שלי אליה יכול להיות סלחני. כך כתבתי בעבר: "מאבק מיותר. עברנו דרך ארוכה. הרפורמים והקונסרבטיבים כבר אינם מהווים איום על היהדות ההיסטורית. בעבר הם היו גשר מן היהדות החוצה, היום הם גשר אל היהדות פנימה", לא הבנתי מדוע יש רבנים שהכריזו עליה מלחמת חורמה.

אבל הפרשיות האחרונות, ובעיקר זו של "הרב" שחיתן ממזר בזמן שמעמדו היה עדיין פסול חיתון וההתגייסות התקשורתית והאינטלקטואלית המאורגנת, דווקא בעדו וכנגד הרבנות הראשית, במקרה כל כך ברור ומובהק שהצדק כולו היה בצידה, הבהירו לי שכלל לא מדובר ב"יהדות המתקדמת" כשלעצמה. לא זו הבעיה. לא שאלות תיאולוגיות והלכתיות הן העיקר כאן.  

הולך ומתבהר ש"היהדות המתקדמת" לא רק נוטלת חלק במאבקה של הקרן לישראל חדשה לקעקוע זהותן היהודית של המדינה והחברה בישראל, אלא שראשיה ומנהיגיה רואים בכך את עיקר עניינם. בדיוק כמו שאת נציגי הציבור הערבי בכנסת לא מעניינות הבעיות של הציבור אותו הם מייצגים, אלא אג'נדות אחרות, כך גם באשר לפעילים המרכזיים של "היהדות המתקדמת". הם לא דואגים לאלה שמעדיפים את היהדות שלהם "מתקדמת", דבר שאותו ניתן היה בהחלט להכיל. "היהדות המתקדמת" מהווה רק תירוץ וכלי בידי הכוחות שמטרתם היא לקעקע את זהותן היהודית של המדינה והחברה בישראל. לכן היא באמת מאיימת, מסוכנת ואסור לתת לה לבוא בקהל.

דווקא שמבינים כך את העניין, אפשר שמתבהר הבסיס הנכון לאיחוי הקרעים המתעמקים עם "היהדות המתקדמת" בתפוצות. כי אם יבינו ראשיה בתפוצות מה בדיוק משמעותה בישראל, ומתוך כך גם את הרקע לדחייתה הטוטאלית, יהיה על מה לדבר. עם ראשי "היהדות המתקדמת" בתפוצות יגבילו את עיסוקה כאן בישראל ליהדות נטו, לשמה, ולו גם "מתקדמת", ולא יתנו גיבוי לתפקיד המרכזי שהיא משמשת בו עתה, נוכל לעניות דעתי להכיל אותה אפילו כאן, בישראל, למרות כל המחלוקות העקרוניות.