תחי מלחמת התרבות

האג'נדה של הלהט"ביות לא יצאה מן הארון והרימה את ראשה אצלנו כדי להישאר, אלא כדי להתברר.

בס"ד

ט"ו באב, תשע"ח

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

זה מצוין, מה שהולך כאן עכשיו. שמחה גדולה בשמיים. אנחנו בעיצומו של מאבק אמתי, שורשי, יסודי, היסטורי, מחויב המציאות, על הזהות היהודית במדינה. סוף סוף הגיע זמנו של המאבק הזה. לא נוכל להמשיך להתקיים כאן באופן המנותק מכל ההיסטוריה של עם ישראל, מהיהדות, מדרכיה, מערכיה ומהמוסר שלה. מכל העבר שלנו. מאבות אבותינו.

זו לא רק חוצפת המחאה הלהט"בית בעיצומו של יום תשעה באב, ולא רק חוצפתו של אותו "רב" קונסרבטיבי, שחיתן ממזר בזמן שמעמדו ההלכתי היה עדיין בגדר פסול חיתון. לא זה העיקר. העיקר הוא דווקא ההתגייסות המוחלטת של אמצעי התקשורת למען המחאה במסע תעמולה מוחצן שלא ניסה כלל להסוות את עצמו, ושלא היה סיקור המציאות אלא יצירתה; העיקר הוא דווקא הגיבוי האוהד ומחיאות הכפיים הסוערות של אנשי האקדמיה ולא מעט מהליברלים הדתיים שלנו, כאילו מדובר בקדושים מעונים; ועוד יתר על כן, התזמור של כל אלה באופן שלא מותיר ספק שישנם כוחות שעומדים מאחורי הבמה, מניעים את השחקנים כבתאטרון בובות, ומסמנים לקהל בדיוק איפה, מתי ובאיזו עוצמה למחוא כפיים. אלו הופכים את המאבק לשורשי כל כך.

מאבק כזה היה צפוי ומתבקש כבר מזמן. כבר בשנות ה-50 של המאה שעברה חשף הוגה הדעות שבתי בן דב את הסתירה הפנימית המהותית המאפיינת את הציונות. אנרגיות משיחיות יהודיות מקוריות ואידאליזם ישראלי טהור מגשימים את עצמם באמצעות כלים – אידאולוגיה, תודעה, מערכת מושגים – "תוצרת חוץ". אבל לכלי התודעה המערבית יש חיים משל עצמם, ודינמיקה פנימית עצמאית משלהם, ויום אחד ההתפתחות הטבעית שלהם – המושפעת בעיקר ממה שמתחולל בארצות ותרבויות מוצאם, ולא מצרכי התחייה שלנו – תעמיד אותם בהכרח בסתירה, ניכור, ועויינות לתוכן האידאלי הישראלי המקורי אותו הם באו לשמש. "למלחמת תרבות" – בימינו היינו משתמשים אולי בביטוי רך יותר, מאבק – הוא שמו של אחד מחיבוריו בו הוא לא רק מסביר שמלחמת תרבות כזו צפויה, אלא גם מתבקשת, והוא אף קורא לחולל אותה בהקדם.

גם הרב קוק, מכיוונו הוא, ברובד מעמיק יותר, עסק בתהליך הברור המתחייב מעצם תהליך התחייה. "הסיגים שבהבנת האלוהות, היראה והאמונה, וכל התלוי בהן", נזקם איננו ניכר כל כך, כל עוד האומה איננה חייה את חייה המעשיים כאומה. אבל כיוון שהגיע זמן התחייה, "מיד הסיגים מעכבים", והם עולים על פני השטח כדי להתברר. "זאת הסיבה שכוח שלילי גדול מתעורר בעקבתא דמשיחא, בחוצפה סגיאה...(אורות, עמ' פ"ז)".

אז הנה אנחנו כאן, בעיצומה של מלחמת תרבות ולא צריך לחשוש לקרוא לילד בשמו. גם לא צריכים להתרגש יותר מידי, לאבד פרופורציות או להתלהם. גם לא לשנוא. צריך להיאבק את המאבק הזה מתוך הכרה במהותו, מתוך מודעות, שקט נפשי, בטחון והרבה אמונה, ולהבין כמה טוב שסוף סוף הגענו למאבק האמתי והחיוני כל כך. כי הסילוף החוצפה הזאת – שהתקשורת וכל שאר הגורמים שחפצים לקעקע את זהותו היהודית של העם הזה מקדמים ומשווקים בלי שום בושה, כפי שראינו בט' באב – אינם עולים עכשיו על פני השטח ומתחזקים כך במקרה. הם אינם מרימים את ראשם כדי להישאר אלא כדי להתברר.

אי אפשר לזהות את הרשעות והטומאה כשהן נסתרות, חבויות ולא מפורשות. כשהן איננן מרימות ראש, ומתחצפות. כשהן מטושטשות וסמויות מן העין. ממש כמו שאי אפשר לכסח דשא בלי שהוא יצוץ מעל פני השטח. כשאני מתכנן לקצץ את הדשא בביתי, אני מקפיד להשקות אותו ערב לפני כן. שיזדקף. שיפרח. שיזקוף ראש. רק אז אפשר לכסח אותו.

החוצפה חייבת לפרוח, ורק אז אפשר לברר אותה. ולכן הפריחה שאנו רואים בימים אלה, ניצחונה הזמני מאד של רוח הניכור העוינות ולפעמים אפילו השנאה ליהדות, לעם ולארץ, היא הסימן שמתקרב קיצה. וזה בדיוק מה שמלמד אותנו הפסוק: "בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי און, להשמדם עדי עד". בטוח שלא לכל מושאי דיוננו נכון לקרוא רשעים, ובכל מקרה איננו חפצים שהם עצמם יישמדו, אבל אנחנו בהחלט מייחלים שכך יקרה לרשעה, והם ישתחררו ממאסרה המתוחכם.

גם מי שכרגע אינם מבינים את מה שבאמת מתחולל, והולכים שבי אחרי סיסמאות הקסם והמילים היפות, יהודים רבים וטובים, חלק לא קטן מן העם הזה, הן "דתיים" והן "חילוניים", יודו לנו בסופו של דבר, וישמחו במאבק שניהלנו, גם למענם. כי בניגוד למה שמנסים לשכנע אותם, וגם זה חלק חשוב מאסטרטגית הסילוף, אף אחד כאן לא מתכוון לכפות יהדות על אף אחד אחר.

חצי הכוס הריקה

תשעה באב הוא המועד הראוי לכאב על התפילות שלנו שלא מתרוממות, על הדתיות הטכנית שלנו, על שאנחנו אטומים. זו משמעות אובדן השראת השכינה.

בס"ד

י' באב, תשע"ח
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

התקופה הזו של שלושת השבועות שמגיעה לשיאה בט' באב, מאפשרת לנו להבין מצוין את הטעות היסודית של אלה שקוראים השכם והערב, בכל יום מחדש, ובכל סוגיה שעולה על הפרק, להתאמת התורה לזמננו או לאופנת הרעיונות של שוק האידאות המערביות של היום.

כי אף שיש לנו כבר מדינה, והייטק וצבא, ואפילו ניצחנו באירוויזיון, עדיין לא הגענו ליעד. אלה הקוראים לביטול צום ט' באב ולהפיכתו ליום ששון ושמחה – לאור תקומת מדינת ישראל, חידוש עצמאותנו ובניין ירושלים – אינם מבינים את עומק הפלא של תהליך תחייתנו.

המדינה והמקדש הם כמו גוף ונשמה. עצם עניינו של המקדש – מעבר לשאלות הרבות הכרוכות בו, כמו חידוש הקורבנות, עליה להר הבית, מקדש משמיים או בידי אדם, השאלות הפוליטיות ועוד – הוא השראת השכינה בישראל. בלי השראת השכינה והגשמת מדרגת החיים הישראלית במלואה, גם קדושתה וערכה של המדינה עדיין אינם שלמים. היא עדיין חסרה את הופעת נשמתה בפועל. העיקר עדיין חסר מן הספר.

הכאב הגדול על אובדן המקדש, על היעדר הקדושה והשראת השכינה בחיינו, גדל דווקא לאור היעדרם בחיינו הציבוריים. דווקא מציאותה וממשותה של מדינת ישראל, ממחישה ומבליטה את הגעגועים וההשתוקקות למה שהיא אמורה להיות, חייבת להיות, ועוד עתידה להיות, ומחריפה את הכאב ואת תודעת האובדן. לא כולם חווים את החיסרון. לא כולם כואבים את העדר השראת השכינה. לא כולם מבינים במה מדובר. מבחינתם יש לנו מדינה ככול המדינות, ואנחנו עם ככל העמים, והם לא מבינים מה עוד חסר.

האובדן כמובן איננו רק כללי וציבורי, אלא גם פרטי, ושייך לכל אחד ואחת מאתנו. ט' באב הוא המועד הראוי לחוות את האובדן, לכאוב את ההעדר, לנשום לעומק את החיסרון, לחוש את החלל הריק. לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות הזו, שנתנו לנו אבותינו,  לצלול לעומק החורבן על מנת לחוש את משמעותו. לנסות לרדת לעומקו של חסרון השראת השכינה בישראל, לכאוב את העובדה שהתפילות שלנו לא מתרוממות, שהלב שלנו לא נפתח באהבה ויראה, שהראש שלנו לא פתוח, שהדתיות שלנו טכנית ושגרתית, שאין ביננו אהבת ישראל אמתית. שאנחנו אטומים. כי זו משמעות אובדן השראת השכינה בישראל וזה מחיר חורבן המקדש.

באה התורה ומנסה לומר לנו שעדיין לא הגענו לפסגה, שאחרי הפסגה אותה זכינו לכבוש עם תקומת המדינה, ישנה עוד פסגה. שממש כמו בטיפוס הרים, רק עכשיו, כשהגענו עד הלום, נחשפת בפנינו הפסגה הבאה. התורה קוראת לנו להתאמץ, למתוח את כל שרירינו הרוחניים, לעמוד על קצות האצבעות, ולנסות להגיע לדבר הבא, לדעת בכלל שישנן עוד תחנות בדרך. אבל ישנם כאלה שלא מוכנים להקשיב לה, שמעדיפים שהתורה תרד אליהם, למדרגתם הם, במקום לתת לה להעלות אותם אליה, להביא אותם למרומי החיים.

אחרי אלפיים שנות גלות זקוקה אמנם תורת ישראל לניעור רציני ולהסרת אבק הדרכים אותו צברנו, אבל לא מהמקום הזה מתעוררות הקריאות לשינוי. לא פעם הן באות מעצלות רוחנית, מחוסר הרצון לצאת מהבינוניות הרוחנית העכשווית, משטיפת המוח של כל "נביאי הבעל" הפוסט-מודרניים למיניהם ולסוגיהם, מחוסר הנכונות ההיא, הקדומה, המלווה אותנו מאז ומתמיד – לצאת ממצרים.

כך בסוגיה זו, וכך בעוד סוגיות רבות המלוות את חיינו העכשוויים. התורה רוצה להעלות אותנו אליה, למרומים, ומי שמבקש להוריד אותה למדרגתו מפספס לחלוטין את כל העניין.

למרות שאני הולך בדרכו של הרב קוק, מאמין ב"אתחלתא דגאולה" ומתוך כך גם מבין את עניינה, אני מבין היום מצוין גם את ביקורתו של הרבי של חב"ד על המושג. "החליפו את הגאולה בסוכריה", הוא אמר בתחילת שנות החמישים מיד לאחר קום המדינה. כשאני רואה את אלה שחושבים שכבר הגענו, ומדברים על ביטול הצום, או לא מבינים את ערכו, ברור לי בדיוק ממה הוא התריע.

עלינו לברך להודות ולהלל ביום העצמאות וביום ירושלים על חצי הכוס המלאה, אבל אסור לנו לשכוח שישנה עוד חצי כוס, ושהיא עדיין ריקה, ועליה צריך לכאוב בט' באב.

עשינו, בעזרת השם, צעד כביר, אבל עדיין לא הגענו.

היכונו לרעידת אדמה

המזרח התיכון הישן אבד לבלי שוב, ואת רעש האדמה הקרב כבר ניתן להרגיש. השאלה כבר איננה האם אלא מתי.

בס"ד

א' אב, תשע"ח

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

המומחים אומרים שאי אפשר לדעת אם רעידות האדמה המתחוללות לאחרונה בצפון מקדימות חלילה רעש גדול. כך או כך, הם אומרים, רעידת אדמה גדולה עתידה להתרחש אצלנו; זו לא שאלה של האם אלא של מתי.

אי אפשר כמובן להוכיח קשר סיבתי בין רעידות האדמה האלה ובין מצבנו הגיאופוליטי, אבל לפחות כמשל הן יכולות לשמש אותנו לא רע. חבר סיפר לי בעבר כיצד בוקר אחד הוא עמד מול אקווריום בביתו, וראה פתאום את הדגים מתחילים להשתולל, לפצוח באיזה מין ריקוד משונה. "בואי תיראי משהו מוזר", הוא קרא לאשתו, "תיראי איך הדגים מתנהגים", אבל עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט, התחוללה רעידת אדמה. בקטנה. בלי נזקים.

לא צריך להיות דגים על מנת לחוש משהו באוויר. אמנם רעידות אדמה משמעותיות מתחוללות כאן אחת לכמאה שנים, אומרים המומחים, אבל קצב התחוללותן של רעידות אדמה גאו-פוליטיות אצלנו הוא תדיר יותר, בערך אחת לכחמישים שנה.

לפני מאה שנה התחוללה קפיצה בתהליך התחייה שלנו, בעקבות מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור. לפני כחמישים שנה הייתה זו מלחמת ששת הימים. מאז, המציאות הגאו-פוליטית שלנו נמצאת במצב בלתי אפשרי, שכל בר דעת מבין שהוא זמני. מציאות המבוססת על "לא לבלוע ולא להקיא", מבשרת בהכרח רעידת אדמה עתידית. זו לא שאלה של האם אלא של מתי.

בכל מערכת אנושית ישנן סתירות פנימיות, והיא לומדת לחיות אתן. אבל בשלב מסוים הסתירות הפנימיות הללו מתעצמות עד כדי כך שהמערכת איננה יכולה להמשיך להכיל אותן והן מפוצצות אותה מבפנים. המתח הפנימי, האבסורדים, העיסוק בכיבוי שרפות מתמיד, הניסיון הנואש והמתמיד להשיג שקט תעשייתי, דחיקת הבעיות אל מתחת לשטיח – כל אלה מאפיינים מערכת שעומדת להתפוצץ מבפנים.

אנחנו משחררים מחבלים כדי לעצור אותם מחדש; אנחנו מחזיקים את הרשות הפלסטינית שממררת לנו את החיים; מתחזקים את שלטון החמאס ברצועת עזה; ועוד ועוד. אלו רק קצות קרחון של מצב כאוטי שעומד להתפקע. ממשלת ישראל והממסד הביטחוני המקובע, על זרועותיו השונות, מנסים להחזיק בשיניים את המציאות המתפקעת, להכיל אותה בשאריות כוחותיהם, לסתום פרצות, להתכחש, להתעלם, לדחות את ההכרעה. אבל למצב הכאוטי יש חוקיות משלו, וסופו לעלות מעל פני השטח ולהתפקע.

"ואם כי אנחנו מצדנו מסובכים אנו יותר מידי בתסביכים ובמשברים בשביל שנוכל ליזום בעצמנו את הגשמת החוק המונח ביסוד תחייתנו – הלוא מכל מקום אווירה הטעונה חומר נפץ, יש לה אפשרויות עצמיות משלה, ועל אף כל הגורמים המעכבים, ייתכן יום יום שיפרוץ מה שסוף סוף הוא חייב לפרוץ", כתב שבתי בן דב, (כל כתביו, כרך ג' עמ' 211) וצפה את פריצת מלחמת ששת הימים שנים ספורות לפניה.

הסכמי אוסלו, מעין תכנית תמ"א 35 שהייתה אמורה לחזק את יסודותיה האבסורדים של המציאות הגאו-פוליטית שלנו, רק האיצו את התגלעות הסתירות הפנימיות בתוכה, הגבירו את המתח וקרבו את רעידת האדמה הצפויה. אבל לא רק היסודות עליהן נבנו ההסכמים הללו כבר לא מחזיקים מים; גם המעטפת להסכמים אלה כבר לא רלוונטית, שהרי כל התהליך הזה לא מתרחש בוואקום אלא כשמסביב, בהיקף, מתחוללים זעזועים עצומים.

סוריה, לבנון, עיראק, החיזבאללה, הבחישה האיראנית, המעורבות הרוסית, אולי גם זו של ארה"ב – כל אלו מקרינים בעוצמה על ההוויה שלנו, והופכים לגביה לשדה מגנטי מחולל שינויים ומקרין מהפכים. המזרח התיכון של שנות התשעים, שהיווה את הבסיס הגאו-פוליטי של הסכמי אוסלו, אבד ללא שוב. מצרים, ירדן, ומדינות נוספות שהיוו חלק מהמערך התומך והמשלים להסכמים הללו, כבר אינן מה שהיו והאינטרסים שלהן היום שונים לחלוטין. 

את רעידות המשנה המוקדמות אנחנו כבר מרגישים תחת רגלינו. בעזה אלה צוק איתן, "צעדת השיבה" וטרור העפיפונים. גם בחזית הסורית הולכות ומתרבות הרעידות המקדימות. בשני המקומות מדובר עדיין על רעידות בעוצמה נמוכה יחסית, משהו כמו 3 סולם ריכטר, אבל הן בהחלט מבשרות שמשהו מתחולל מתחת לפני השטח.

החזית הלבנונית שקטה לכאורה, אבל גם היא עלולה להתפרץ בכל רגע. ביהודה והשומרון, לעומת זאת, מדדו הסיסמוגרפים בשנים האחרונות כמה רעידות עזות יותר, ועתה, לאור מה שמתחולל – טראמפ, העברת השגרירות, "עסקת המאה" ובעיקר מצבו של אבו-מאזן – צפויות בגזרה זו רעידות עזות נוספות.

גם אם רעידת האדמה הצפויה תורגש תחילה בפריפריה – בעזה, בגבול לבנון או בגבול הסורי – אלה תהיינה רק הקרנות מן המוקד. מוקד הרעש הצפוי הוא בירושלים וביו"ש, ששם תהיה ניכרת עיקר הרעידה. דווקא שם נראה שיתחולל השינוי הגדול, וכדאי שנערך אליו על מנת לדעת בדיוק מה לעשות בבוא היום ואיך להגשים בו מה שאיננו יכולים היום.

אבל זו לא רק שאלה של עוצמת הרעידות המקדימות. גם הקצב חשוב, והוא הולך וגובר והופך אינטנסיבי ממש כמו צירי לידה תכופים שמבשרים את בואו של הרך הנולד. כן, בלי ספק, אנחנו ערב רעידת אדמה גאו-פוליטית, ולידתו של מצב חדש. השאלה כבר איננה האם אלא רק מתי. המציאות הנוכחית עומדת להתפקע.

עת חזון

עדיין אין תנועה פוליטית שתהפוך את החזון האמוני לדגל, כפי שעשתה מפא"י לגבי "ההתיישבות העובדת". זו צריכה להיות משימתו של הבית היהודי.

בס"ד

כ"ג בתמוז, תשע"ח

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

בחודשים האחרונים מתחוללת נדידת קולות מן השמאל והמרכז הפוליטיים לכיוון הימין, אבל "הבית היהודי", בניגוד לליכוד, מדשדש בסקרים. שוב מסתמן, ממש כמו בבחירות האחרונות, ש"הבית היהודי" לא מצליח להסביר לבוחריו הפוטנציאליים מה יש לו להציע שאין לליכוד.

הבעיה הזאת מחריפה לנוכח העובדה ש"הבית היהודי" דווקא עושה עבודה טובה. אילת שקד מצליחה לנענע את אמות הספים של מקדש האוליגרכיה המשפטית ונפתלי בנט בעמדת שר החינוך מצליח לקדם רפורמות חשובות וגם להחדיר לימודי זהות יהודית. גם חברי הכנסת עושים רבות, וכל זה, ראוי לזכור, על בסיס 8 מנדטים בלבד. כלומר "בנקודות" הבית היהודי יוצא לא רע, אבל כל הנקודות הללו עדיין אינן מתחברות לכדי דמות שלמה אחת, לאיכות אחרת. הן אינן משדרות בשורה.

הבעיה המרכזית של הבית היהודי איננה במישור הפוליטי הטקטי, ואפילו לא במישור האסטרטגי. היא נמצאת במישור ההיסטורי. במישור הזה הבית היהודי עדיין לא מבין את ייעודו, משום כך גם איננו ממלא את תפקידו ולכן גם לא "מדליק את הלבבות" ומתקשה להציב חלופה לליכוד.

החברה הישראלית נמצאת היום בשלב מעבר היסטורי בין השלב הלאומי-חילוני של שיבת ציון לבין השלב האמוני שלה, שמבוסס על הזהות היהודית. החזון הציוני החילוני שעל בסיסו נבנתה המדינה מיצה את עצמו. המציאות כולה כבר חותרת, צמאה ושואפת לדבר הבא, גם אם שלא ביודעין. הבשורה של הרצל, חזון מדינת לאום של העם היהודי על פי הדגם של הלאומיות האירופית, הפך לעובדה קיימת, מה שבהכרח אומר שנותרנו ללא חזון.

אבל בתוך תוכו של תהליך שיבת ציון, כמו עובר בתוך שלייה, כמו פרי בתוך קליפתו, הלך והתפתח לאורך כל השנים השלב הבא. את זרעי השלב השני, שבא להיות ממשיכו של השלב הראשון, ובו בזמן להיות גם קפיצת מדרגה תודעתית ביחס אליו, זרע בתוכו הרב קוק כבר לפני כמאה שנים. חזון הרב קוק איננו סתם משאלת לב אנושית, גחמה שרירותית או אוטופיה. הוא פיענוח של הכוחות ההיסטוריים הפועלים והתהליכים המתחוללים במהלך התחייה, הגדרתם, קריאה בשמם, ניסוחם וגיבושם לכלל הדרכת חיים מתאימה, אישית ולאומית. לכן החזון הזה איננו רק אידיאל; הוא כוח שפועל במציאות.

החזון של הרב קוק לא נותר בספרים. הוא הצמיח תודעה, דור שלם, שכבה סוציו-פוליטית רחבה: הציבור האמוני, "הכיפות הסרוגות" לגווניהן הרבים והשונים. אין צורך להסביר עד כמה כבירה ההשפעה של הציבור הזה על ההוויה הישראלית; הכול מודים בכך, כולל מתנגדיו. נצחונו הגדול של הרב קוק הוא ביכולתו להעמיד דמות חדשה של יהודי ארץ-ישראלי, שיש בו סינתזה שלמה ואחדותית של כל הטוב שבדמות של החלוץ הציוני והמשכיל החילוני מחד, ושבדמות היהודי המסורתי הנאמן לתורת ישראל מאידך.

הדמות הזו, מסמנת את השלב הבא של "שיבת ציון" המודרנית: חברה ומדינה מודרניות הבנויות על הזהות היהודית ועל התודעה ההיסטורית הישראלית המקורית. אם כן, ישנו כאן חזון אידאלי מקיף, ישנו ציבור פעיל, תוסס, משפיע, מסור ואידאליסטי, שחי אותו ומגשים אותו, אבל עדיין אין תנועה פוליטית שמביאה את החזון הזה לידי ביטוי פוליטי – כחזון כולל. עוד אין תנועה פוליטית שתהפוך את החזון האמוני ואת הציבור שנושא אותו לדגל כפי שעשתה בזמנו מפא"י לגבי "ההתיישבות העובדת" שנשאה את חזון ההתיישבות והסוציאליזם בשלב הקודם של שיבת ציון. זהו בדיוק תפקידו ההיסטורי של הבית היהודי. אבל למרות שבנקודות כאלה ואחרות הוא יונק מן החזון הזה ומביא אותו לידי ביטוי, הוא עדיין לא מרים אותו כדגל, לא נושא אותו כבשורה מקיפה, לא מציע אותו כאידאל שאמור להנחות את הציבור הישראלי כולו למעגליו השונים והמרובים.

את הרמת הדגל של השלב הבא בתולדות שיבת ציון, הליכוד איננו יכול לעשות. הוא לא יכול להוביל את שיבת ציון לשלב הבא שלה. הוא יכול רק לשמור על הקיים. אין לו בשורה. הוא שייך עדיין לשלב הקודם, הלאומי-חילוני, לתודעה שעדיין מובילה את המדינה היום, לא לתודעה שתעשה זאת מחר. נתניהו התמחה בשמירת הקיים. "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי הוא נוסחה אידאולוגית מצוינת לשמירה על הקיים, אבל היא איננה רלוונטית כשמתגלה הצורך לפרוץ דרך. על מנת לפרוץ קדימה יש צורך בחזון ובהשראה חיוביים; הנחישות שלא לסגת ולא לוותר, שמאפיינת את נתניהו, איננה מספקת במקרה כזה.

אם רק יבין הבית היהודי מה הוא בעצם מייצג, מיהו הציבור שהוא שליחו, מהם האידאה החזון והבשורה שהוא מביא לציבור הישראלי, לא יהיה לו צורך לא בתיקונים קוסמטיים פוליטיים, ביועצים אסטרטגיים ובמעצבי תדמיות, בהתקוטטות עם הליכוד על מאגר המנדטים וב"ירי בתוך הנגמ"ש". יש הבדל אידאולוגי עמוק בין הליכוד לבית היהודי, בין האידאולוגיה הלאומית לאידאולוגיה האמונית, בין התודעה שמובילה היום את ההוויה הישראלית, לבין זו שתוביל אותה מחר.

הבית היהודי צריך להיות מה שהוא אמור להיות, מה שהוא נועד להיות, תנועה היסטורית שמביאה לידי ביטוי פוליטי את החזון של הרב קוק, ואת הציבור הנושא אותו ומגשים אותו, על כל קשת גווניו הרבים. מעגלים ציבורים ישראליים רחבים נוספים ממתינים להופעת הבשורה הפוליטית הזו. הן חובשי כיפות, מכל הסוגים והצבעים, והן כאלה שאינם חובשי כיפות. ציבור רחב בישראל  צמא לבשורה. לא כולו "דתי", אפילו לא רובו, אבל כולו מאמין. ציבור שמאמין בתורת ישראל, בארץ ישראל, בעם ישראל, במדינה, ומעל הכול, מאמין באלוקי ישראל. כל אחד על פי מידתו הוא, על פי מדרגתו ועל פי הדגשים האישיים שלו.   

בנט ושקד כבר הרימו את הדגל, עכשיו הם רק צריכים להניף אותו הרבה יותר גבוה, ובלי להתנצל.