א-סימטריה בכיכר

לא נוכל להשיב לליברלים שתמכו בקיום עצרת חב"ד בכיכר באותה מטבע של הכלה. לצערנו אין בינינו סימטריה.

בס"ד

ט"ז בתמוז, תשע"ח

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

עצרת "משיח בכיכר" של חב"ד שהתקיימה השבוע הייתה אירוע מרתק. היא הביאה לידי ביטוי מרוכז כמה מן הדילמות הציבוריות המרכזיות בחברה הישראלית. ראשית, היא חשפה את הצביעות של הליברליות התל אביבית. לא רק בית המשפט הוציא כרטיס צהוב לראש העיר רון חולדאי ולחברת הכנסת מירב מיכאלי אלא גם רבים מתומכיהם.

"אני קיבוצניק חילוני מוחלט (שבטעות הצביע לכם בבחירות, לא יקרה יותר)", כתב כפיר בר לב לחה"כ מיכאלי ברשתות החברתיות וזכה לאהדה גורפת. "מחר אכן אלך לאירוע בכיכר להפגין תמיכה ולדאוג שחופש הדת והחירות הציבורית יישארו ולא ירמסו על ידי בולשביקים וגזענים כמוך שלא מוכנים ששום דבר שהוא לא כמו שאת רוצה יתקיים".

כפיר זכה להרבה שיתופים של דבריו גם ממחנה תומכי העצרת, אבל בלי להתכוון הוא חשף בדבריו את חוסר הסימטריה המובנה שבין העמדה הליברלית לבין העמדה התורנית. כפיר לא תמך בעצרת מסיבות תורניות אלא מסיבות ליברליות. בניגוד לראש העיר ולחברת הכנסת, הוא היה ישר הגון ועקבי בליברליות שלו בצורה שבהחלט מעוררת כבוד. אבל כשיבוא מחר כפיר, יהודי ישר וטוב, ויפנה בצדק מבחינתו אלינו, בעלי העמדה התורנית, בתביעה שנתמוך גם אנחנו במצעד הגאווה בירושלים לדוגמה, או בגיורים כאלה ואחרים מכל הבא ליד, אין ספק שאם כל הצער נצטרך להשיב לו בשלילה.

ישנו חוסר סימטריה מובנה בין שתי העמדות, וככל שניטיב להבין אותו ייטב לכולנו. העמדה התורנית נבדלת מזו הליברלית לפחות בשתי נקודות מהותיות: הראשונה, היא איננה אינדיבידואליסטית, אלא כלל ישראלית. יש בה מקום חשוב לפרט, אבל רק כחלק מהכלל. אדרבה, מבחינתה דווקא בהיות הפרט חלק מהכלל הוא מקבל את ערכו ומשמעותו כפרט. מתוך כך היא דוגלת בעיקרון של "כל ישראל ערבים זה לזה". בניגוד לעמדה הליברלית העמדה התורנית איננה גורסת ש"איש באמונתו יחיה"; יש לנו מחויבות ואחריות מוסרית הן כלפי כל יהודי אחר בפני עצמו והן כלפי השפעתו כפרט על החברה הישראלית כולה. איננו יכולים לעמוד סתם מנגד ולהשלים עם "איש הישר בעיניו יעשה".

שנית, בניגוד לעמדה המוסרית הליברלית שבה ישנו רק לא תעשה אחד "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" וכל השאר מבחינתה לגיטימי, לעמדה המוסרית התורנית ישנם שס"ה מצוות לא תעשה, שמתפרטות לפרטים רבים. ומכיוון שהערבות לפי ההשקפה התורנית היא הדדית, וגם כלל חברתית, המחויבות של הפרט בישראל בהקפדה על איסורים אלה איננה רק ביחס לעצמו אלא גם ביחס לזולתו כמו גם ביחס לחברה כולה.

אמנם לא מתחייבת מתוך כך בהכרח כפיה דתית, אפילו לו יצויר מצב שבו בכוחנו לכפות זאת, אבל לפחות במחאה כנגד עוברי העבירה אנחנו מחויבים על פי הדרכתם של חז"ל. כלומר, שלו היה הקיבוצניק החביב והישר הזו בא לתמוך במצעד הגאווה בירושלים, היינו אנחנו מחויבים לעמוד כנגדו – אמנם בדרך ארץ וודאי בלי אלימות – ולמחות.

ומכיוון אחר: הליברלים, לשיטתם, חייבים לאפשר לחסידי חב"ד לערוך את העצרת בכיכר, וחסידי חב"ד, שמצווים על "יגדיל תורה ויאדיר" יכולים לתבוע, לשיטתם הם, לערוך את העצרת בלב תל אביב. באותו זמן ממש, לשיטתם הם, מחויבים החבד"ניקים, לא לאפשר או לפחות למחות כנגד עריכת מצעד גאווה בכפר חב"ד או בירושלים.

בניגוד לעמדה המוסרית הליברלית שכמעט כולה כאמור רק "ימין מקרבת", בעמדה התורנית ישנו דגש מרכזי גם על  "השמאל דוחה". "ימין מקרבת" היא כלל של הכלה, פרגון, ראיית החיובי, ביטוי של אהבה לזולת אמפטיה ואכפתיות. אבל גם "שמאל דוחה" הוא ביטוי של אהבה. גם היא באה מתוך אכפתיות ומתוך שייכות. גם שלילה וביקורת, באות מתוך לקיחת אחריות, דאגה לזולת ומתוך תחושת ערבות הדדית. "שמאל דוחה", חובת המחאה על הקלקולים, חובה שהטילו עלינו חז"ל, היא חסד גדול, לפעמים חסד הרבה יותר גדול מאשר "הימין מקרבת", ההכלה החיבוק והאמפתיה.

אז לא, כפיר בר לב, הקיבוצניק הישר והטוב, לא נוכל להשיב לך במטבע שלך כגמולך; לא לך ולא לכל ליברל ישר אחר כמוך. לנו ישנה חובה לפחות למחות כנגדך כשאתה מתנהג שלא כפי הדרכתה של תורת ישראל. מבחינתנו זה עשיית חסד עמך, גם אם לא תוכל להבין זאת. לצערנו אין ביננו סימטריה.

אז עצרת "משיח בכיכר" כנראה עדיין לא הביאה את הגאולה, לפחות לא באופן מידי, אבל בהחלט פתחה צוהר לבירור חשוב. עצם המודעות לקיומה של אי הסימטריה הזו, לפחות תקרב, אם לא את הגאולה ממש, אזי את ההבנה ההדדית בחברה הישראלית.

נבלה נעשתה בישראל

בכדי להשיב את אמון ציבור המתיישבים ומעגל תומכיו בשב"כ לאחר העינויים שעברו עצורי פרשת דומא, מוטל על השב"כ לבצע חשבון נפש פומבי נוקב.

בס"ד

ט' בתמוז, תשע"ח

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אותי השב"כ הפסיד. הוא מעל באמון שרחשתי לו. ולא שהייתי תמים. כשצפו על פני השטח הידיעות על עינויים של העצורים בפרשת דומא, הנחתי אמנם שהשב"כ לא מטפל בהם בכפפות של משי, אבל גם לא עובר על החוק ועל הגבולות המתחייבים. בדעה צלולה העדפתי את הגרסה שפרסם השב"כ מאשר את גרסתם של פעילי ימין מסוימים, שראיתי בה מניפולציה תקשורתית. אמנם לא קבעתי קטגורית שלא היו עינויים, אבל יצאתי מתוך הנחה שאם כן, הדברים יתבררו במהלך המשפט. עכשיו, כשהולך ומתברר שהשב"כ לא נהג כפי שהיה מצופה ממנו, ושכנראה היו עינויים, השב"כ הפסיד את אמוני.

וזה חבל, וגם חמור, כי עצם המאבק בתופעה של "תג מחיר", וודאי בתופעות קיצוניות יותר, הוא חיוני. התופעות הללו לא רק מזיקות להתיישבות אלא גם מעכבות את תהליך הגאולה, וחיוני שהשב"כ יטפל בהן, לטובת כולנו. אבל ישנם גבולות וישנם כללים וישנו גם החוק.

ולא שאני חושב שהייתה זו טעות לרחוש לשב"כ אמון; זה היה הדבר הראוי לעשות ואינני מצטער על כך שכן עיקר החידוש בדורות הללו של שיבת ציון הוא בבניין הציבוריות הישראלית, בנין האומה, עיצוב התודעה הלאומית האותנטית שלנו על כל מכשיריה – המדינה על כל מערכותיה. זוהי עצם הגאולה, הנס הגדול, והוא קודם לכל שאר הפרטים, אפילו לשלמותה של הארץ בשלב זה, וחובה עלינו לשמור עליו מכל משמר.

בנין הציבוריות הזו הוא תהליך ארוך מורכב ומסובך והוא עדיין לא הושלם. אנחנו באמצע הדרך. לכן הציבוריות שלנו עדיין נגועה בחסרונות וחולשות רבים. את אלה אי אפשר לתקן בכוח ובכפייה – לא מימין ולא משמאל. היא צריכה להתברר ולהתפתח מתוך עצמה, מתוך המחלוקות והוויכוחים שלנו. היא לא תיבנה למרות המחלוקות שביננו, אלא מתוך המחלוקות, באמצעותן. הן שמפתחות אותנו. ולכן כל כך חשוב לתת למחלוקות הללו חופש, חירות, זכות דיבור והבעה וגם – גבולות גזרה!

כל מי שחסר סבלנות, מיואש, או לא מסוגל לסבול את העיוותים שבינתיים, ומנסה להתגבר עליהם ביוזמה פרטית, בכוח ובכפייה, במקום על ידי חינוך, הסברה, שכנוע, פיתוח התודעה וכדומה – מעיד על עצמו שהוא איננו מאמין בעם ישראל, וביכולתו של העם להיות ברבות הימים "ילד גדול" גם בלי כפיה. זו הבעיה העיקרית בתופעות כמו "תג מחיר" כמו גם בתופעות דומות מהשמאל כמו שוברים שתיקה בצלם וכדומה, שמנסים לכפות על העם באמצעות גורמי חוץ.

מי שניבהל ומתייאש מן החולשות והכישלונות שבינתיים, ולענייננו בעיקר בתחומי הביטחון המדיניות וההתיישבות – ויש לא מעט כאלה, למרות שבסך הכול אנחנו חיים בתוך נס אחד גדול – איננו מבין עד כמה גם הכישלונות, ודווקא הכישלונות, חשובים להתפתחות הציבוריות הזו. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".

לציבור יש חובה, לא רק זכות, להתגונן מפני מי שמנסים לכפות עליו בכוח דברים שהוא עדיין איננו בשל להם, גם אם הדברים הללו צודקים נכונים ואידאליים כשלעצמם. הציבוריות הישראלית תגשים את ייעודה, אבל רק אם היא תיבנה מתוך תהליך פנימי, עמוק, חופשי ומשוחרר.

העובדה שיש בציבוריות הישראלית הזו ההולכת ונבנית כוח להתגונן מפני כל מי שמנסה לכפות עליה יעדים אלה שהיא עדיין לא מוכנה אליהם – משמאל או מימין – מעידה על בריאותה. לכן, בעיקרון, תפקידו של השב"כ הוא תפקיד חיוני מאין כמוהו: להגן על הציבוריות הישראלית הנבנית מפני כוחות פנימיים באומה, שמנסים לכפות עליה את דעתם בכוח. אבל תפקידו החשוב של השב"כ מחייב לא רק את ציבור אזרחי המדינה, אלא קודם כל אותו עצמו, והוא לא יכול להיעשות ברמאות ומניפולציות.

זו הסיבה שבעקרון נכון היה לתת אמון בשב"כ גם נוכח הידיעות על עינויים שעלו על פני השטח. אבל עכשיו, כשהולך ומתברר שלא אלה הם פני הדברים, אני חייב להסיק את המסקנות המתבקשות, לקחת את האמון שנתתי בשב"כ בחזרה ולהתנצל בפני כל מי שנפגע מדברים שכתבתי אז בנושא.

כנראה שלא רק את אמוני הפסיד השב"כ, אלא גם את של לא מעט אחרים מהזרם המרכזי בהתיישבות. תנאי הכרחי לחידוש האמון בין הציבור בהתיישבות ומעגלי תומכיו ואוהדיו בכל רחבי הארץ לבין השב"כ, הוא שהאחרון יבוא חשבון נוקב – ובפומבי – עם החוקרים האחראים לעינויים, עם מפקדיהם, וגבוה מעל גבוה. שום דבר פחות מזה. 

נבלה נעשתה בישראל.

אור לעמים

בין שיקולי היחס הישראלי כלפי תנועות הימין הקיצוני באירופה צריך לכלול את העובדה שאנו מגדלור לאומי מוסרי. אירופה זקוקה להשראה שלנו.

בס"ד

ב' בתמוז, תשע"ח

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

שאלת יחסה של מדיניות החוץ הישראלית כלפי תנועות הימין הקיצוני העולות ופורחות באירופה בעת הזאת, עלתה השבוע שוב לסדר היום. ראש ממשלת אוסטריה, סבסטיאן קורץ, ניסה בביקורו השבוע בישראל לשכנע את ראש הממשלה בנימין נתניהו לחזור בו מהחרם אותו הטילה ישראל על מפלגת הימין הקיצוני באוסטריה, שותפה בכירה בממשלתו.

התייחסותנו למפלגות הללו מחייבת חשיבה חדשה. חה"כ יהודה גליק, לדוגמה, נמצא במגעים עם מפלגות הימין הקיצוני באוסטריה ובגרמניה. ישנם רבים שלא אוהבים את זה ויש להם סיבות טובות לכך. אבל נוסף לכל השיקולים האחרים ובלי להתעלם מהם, יש לקחת בחשבון שיקול נוסף, חדש לחלוטין: אירופה זקוקה להשראה שלנו על מנת שהריאקציה הלאומית שמתגלה בה כנגד הליברליזם הפוסט מודרני לא תחזיר אותה למה שאנחנו קוראים "הימים האפלים". והיא מודעת לכך.

מהתבטאויות רבות של ראשי התנועות הללו, באוסטריה, גרמניה, ובמיוחד בהולנד, עולה שהם רואים בישראל מקור השראה, מגדלור מוסרי, מודל בריא, דגם של לאומיות שאיננה לאומנות הרסנית; לאומיות המבוססת על תוכן חיובי ולא זקוקה לשנאת עם אחר בכדי לפרנס את עצמה.

המפתח להבנת התופעה נעוץ בדברי הרב קוק, לפיהם ישנם שלושה יסודות עיקריים בתופעה האנושית – הדת, הלאומיות והאדם (ההומניזם); או, בשפתו: "הקודש, האומה, האנושיות (אורות, עמ' ע')". שלושת אלה נמצאים בכל אדם, חברה אנושית ואומה, וכן באנושות כולה כאחד, במינונים דגשים ואופנים שונים. הדינמיקה ביניהם, האינטראקציה בין כחות, המשיכה ההתנגדות והדחיה ההדדיים, חיפוש האיזון ביניהם, אופייניים לתופעת האדם ויוצרים את הדינמיקה של ההיסטוריה האנושית.

לאורך הזמן בישראל נשמר האיזון בין שלושת היסודות. כמובן, בגלות, שהיא מצב של אנומליה, הופיע רק היסוד הדתי. שאר היסודות היו רדומים. הם נכחו בספרים ובתפילות בלבד. אבל מששבנו לארצנו ולעצמנו, כל השלושה שבים לתחייה.

הדוגמה המובהקת לכך בזמננו היא המאבק לגרוש המסתננים. הנטייה ההומניסטית הקצינה על חשבון שני המרכיבים האחרים, והם פועלים כנגדה על מנת להשיבה למידתה הראויה ולאזן את האורגניזם כולו. בכך הן מועילות לא רק לעצמן אלא גם לה; הן שומרות עליה שלא תצא מהפרופורציות.

באומות העולם, לעומת זאת, אין איזון פנימי כזה, אין שיווי משקל, ולכן כל נטייה כזו מתפרצת על חשבון האחרות, משליטה עצמה עליהן ומדכאת אותן. אירופה, לדוגמה, הייתה תחת הגמוניה נוצרית עד העת החדשה. האדם דוכא וגם הלאומיות לא באה לידי ביטוי. בעקבות המהפכה הצרפתית והשחרור מן הכנסייה, הופיעה הנטייה הלאומית, והשתלטה היא על האחרות. קיצוניותה – שהיא הכרחית לאור בלעדיותה, כשחסרים הגורמים האחרים המאזנים – הביאה בשיאה להרס והחורבן של שתי מלחמות העולם; בעקבות הלקח הנורא, במערב בכלל ובאירופה בפרט, השתלטה הנטייה ההומניסטית, האינדיבידואליסטית, הרב תרבותית, זו שרואה לנגד עיניה רק את האדם האינדיבידואלי; הנטיות האחרות מדוכאות. האיזון הופר שוב. במקום לאומיות, שבהכרח הפכה בזמנו ללאומנות קיצונית וגסה, הופיעה הרב תרבותיות, ושוב, בקיצוניות הרסנית, ועל חשבון הרכיבים האחרים.

מה שאנו רואים היום באירופה בעליית תנועות הימין השמרניות, ובארה"ב בעליית טראמפ, איננה תופעה בריאה. זוהי ריאקציה. תנועת נגד. אין לאירופה לאומיות בריאה שהיא חלק ממכלול לחזור אליה. התופעה הזו, של מעבר מקיצוניות אחת לאחרת, בלי יכולת למצוא את האיזון, נקראת במסורת הישראלית "כף הקלע" – טלטול תרבותי הרסני מצד לצד. מקיצוניות אחת לאחרת.

לא רק טראמפ ואנשיו רואים בישראל מודל לחיקוי, מגדלור ומקור השראה. גם תנועות הימין השמרני העולות היום באירופה מתחילות להביט בנו כך. הם זקוקים לנו מכיוון שאנו מפגינים בעצם הוויית חיינו הלאומיים בריאות אנושית הנובעת מהיכולת ליצור איזון בין שלושת המרכיבים שעושים את האדם למה שהוא. כמעט בשום מקום היום בתרבות המערבית אין לאומיות חיה תוססת ובריאה כמו אצלנו. אנחנו אמנם מזלזלים בעצמנו, רואים רק את נגעינו ועסוקים בבעיותינו, אבל דברים שלא רואים מכאן – רואים משם.

 אז כן, כבדהו, ובעיקר חשדהו, וצריך לבדוק כל תנועת ימין אירופית כזו במיקרוסקופ – כי ציציות אין להם – אבל חייבים להבין גם שלמערכת היחסים הזו, נכנס אלמנט חדש, שלא ידענו בעבר, אלמנט שיכול לשנות את התמונה כולה, וגם אותו יש להוסיף לחשבון – אור לעמים.

יכול להיות שמערכת היחסים שלנו עם אירופה עומדת בעתיד הקרוב להתבסס על עקרונות חדשים, שונים לחלוטין מאלה שהכרנו עד היום. מעכשיו לא רק אנחנו זקוקים לאירופה, גם אירופה זקוקה לנו. ולא פחות. היכולת לשנות את בסיס מערכת היחסים שלנו עם האומות באירופה תלויה גם בנו, ביכולתנו להשתחרר מקיבעונות, לחשוב בצורה חדשה ולהבין לעומקו את תפקידנו בין האומות בעת הזאת.

אנחנו לא מקשיבים לעזה

התשובה היחידה לבעיית עזה היא תוכנית הגירה מרצון. כל מדינות העולם צריכות להשתתף במיזם.

בס"ד

כ"ה בסיוון,תשע"ח

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

יצאנו מעזה, חשבנו שנפטרנו מעונשה, אבל היא מתעקשת לרדוף אחרינו. אנחנו מנסים להסתתר מפניה מאחורי חומות וגדרות, אבל היא מדלגת על פניהן בקלות, וחוזרת ותוקעת לנו אצבע בעין: אני כאן.

אנחנו מתבצרים מפניה, מתחפרים, ממגנים את עצמנו לדעת, מחפשים פתרונות לבעייתה, וכרגיל – מתחת לפנס: התמגנות על גבי התמגנות, הפצצת "מטרות איכות", חיסולים ממוקדים, ועכשיו, האבסורד הגדול מכולם: "תכנית השיקום". אנחנו הולכים לסייע באיסוף של עשרות מיליארדי דולרים מכל העולם רק על מנת לקבע את הבעיה של עזה ולהפוך אותה למורסה מדממת לנצח נצחים. כי הניסיון שלנו ב"תכניות שיקום" כאלה כבר די עשיר. בסופו של דבר המדינות לא תורמות את הכסף. אם כן – הוא לא הולך לשיקום. גם לו היה הולך לשיקום, הוא רק היה מנציח את הבעיה, כי כל מי שישלוט בעתיד בעזה, לא רק החמאס, יתמיד לעולם ב"ההתנגדות". לעולם לא יהיה לו שום דבק אחר לאחד באמצעותו את האוכלוסייה הערבית של עזה ושום יעד אחר לתיעול תסכולה. עזה תהיה לעולם עוינת לישראל ותייצר מולה לעד שנאה והתנגדות.  

אנחנו חייבים לעצור לרגע ולהתחיל להקשיב לעזה. עזה רוצה לומר לנו משהו. אנחנו לא מקשיבים לה. עזה תובעת מאתנו לחשוב מחדש, לנסות לתת מענה היסטורי לבעייתה.

כדי לחשוב מחדש על עזה צריך להתחיל מן הסוף להתחלה. צריך להתחיל מהשאלה איך היינו רוצים לראות את סוגיית עזה מתיישבת. את השאלה הזו ראוי לשאול בלי לעקר אותה מיד על ידי שאלות כמו מה החמאס מוכן לקבל, מה תושבי עזה רוצים, מה יאמר העולם וכדומה. לא, השאלה היא קודם כל מה אנחנו רוצים "בסופו של יום", ורק אחרי שנשיב לעצמנו על כך, נראה מה אפשרי ומה לא. זהו הסדר הנכון.

אם כן, בואו נתחיל, ונלך בשיטת האלימינציה. ראשית, אנחנו לא רוצים שהמצב הנוכחי יימשך לעד; אם לא תהיה ברירה, כל שכן אם יהיה אופק חיובי, נוכל לסבול אותו לשנים ארוכות נוספות, אבל לא כפתרון קבע. שנית, אנחנו לא רוצים לכבוש את עזה כדי לחסל את שלטון החמאס. המחיר יקר לנו יותר מידי. גם אם נסכים לשלמו אנחנו לא רוצים לשלוט בעזה. אפילו לא – בניגוד ליו"ש – להחיל עליה כרגע את הריבונות. עם קרוב לשני מיליון תושביה ובצפיפות הנתונה, הדבר איננו מציאותי. שלישית, מהסיבות שפירטנו לעיל אנחנו גם לא רוצים "תכנית שיקום" לעזה. אנחנו לא מוכנים לקבע את הבעיה לנצח נצחים.

מה נותר איפה? מהו הפתרון שלנו? מה אנו רוצים בעצם? מה אנחנו יכולים בכלל לרצות? התשובה היחידה האפשרית לשאלה הזו היא: תכנית הגירה בינלאומית, מקיפה והמונית, בהשתתפות כל מדינות העולם, במימונן ותחת אחריותן. תכנית הגירה-מרצון שתייצר פתרון קבע מוחלט לבעיית עזה. רק על כך ראוי שיוצאו עשרות המיליארדים.

לתשובה הזו אפשר להגיע גם מכיוון אחר. לו יכולנו לחזור במנהרת הזמן לתקופה של ערב חתימת הסכמי אוסלו, כבר אחרי האינתיפדה הראשונה, אבל כשעדיין יכולנו לעשות כרצוננו, והיינו שואלים את עצמנו – לאור לקחי השנים שעברו מאז – מה היינו עושים עם עזה, התשובה הרצינית האפשרית היחידה הייתה אותה תשובה בדיוק: תכנית הגירה-מרצון, המונית ובינלאומית.

ועכשיו, כשהגענו לכאן, מהו הרציונל המוסרי-ערכי שיכול לעמוד מאחורי העמדה הזו ולבסס אותה? באיזה דרך אנחנו מתכוונים להצדיק מוסרית והיסטורית את התביעה הזו, קודם כל ובעיקר מול עצמנו? התשובה היחידה לכך מחזירה אותנו לאמת ההיסטורית, הישראלית, הלאומית, המוסרית והצודקת, האחת ויחידה, שממנה אנחנו בורחים, שלה אנחנו מתכחשים, ובגינה כנראה עזה לא מניחה לנו וגם לא תניח לנו לעולם: 

רצועת עזה היא חלק מארץ ישראל, היא שייכת לעם ישראל. הערבים שמאכלסים אותה יושבים בה שלא בזכות ושלא במקומם. זהו מקומנו. זו ארצנו. אין להם שום מוצא אלא בהגירה מרצון.

האם העולם יקבל את התביעה הזו? ברור שלא. וודאי שלא בהתחלה. גם לא החמאס כמובן. בשביל לא מעט מתושבי עזה זה בהחלט יכול להיות פתח תקווה, גם אם אין להם אפשרות להצהיר על כך. אך כל זה איננו משנה; העולם גם לא מקבל את טענותינו היום. גם לא החמאס. את התביעה הזו אנו חייבים קודם כל לעצמנו. אנו זקוקים לאופק ההיסטורי לפתרון בעיית עזה בשביל עצמנו, על מנת לגזור מתוכו את התנהלותנו הנוכחית וכדי לדעת מה להשיב, לנו עצמנו ולעולם כולו.

ממשלת ישראל חייבת להציב עמדה ברורה בפני אומות העולם המוטרדות מסוגיית עזה: הפתרון היחיד אותו נאפשר ושאתו נשתף פעולה הוא תכנית הגירה-מרצון המונית. שום "תכנית שיקום". שום פתרון אחר. בכל מקרה אחר, הסבל והמצוקה ההומניטרית של תושבי עזה הערבים יימשכו, ועזה תמשיך לסכן את היציבות במזה"ת. האחריות היא גם שלכם, לא רק שלנו, על שאינכם פועלים למען הפתרון היחיד האפשרי.

את המדיניות הזו חייבים ללוות בהנמקה המוסרית האמורה, ואז יתברר פתאום שגם בעיית ההסברה מקבלת פתרון. היא לפחות תהיה לוגית וקוהרנטית. אם כך נתייצב מול העולם, הסוגיה כולה תיראה באור חדש. אז גם יהיו לנו עוצמה ונחישות שיאפשרו לנו להמשיך במאבק הנוכחי שלנו על הגדרות. יהיו לו אופק חיובי. לא רק כלפי עצמנו, אלא גם בשביל תושבי עזה.

אני יודע מצוין. זה נשמע דמיוני לגמרי, לחלוטין לא ריאלי כרגע. אבל לא תהייה לנו ברירה; נהיה חייבים להרגיל את עצמנו, ומתוך כך גם את העולם, לחשוב במושגים הללו,.

אדמה, זה כל הסיפור

לנו קדושים חיי אדם, לערבים קדושה האדמה. זו עוצמתם וזו גם חולשתם. אם אנחנו רוצים תמונת ניצחון שאינה משתמעת לשני פנים, המחיר חייב להיות בדיוק שם.

בס"ד

י"ט בסיוון, תשע"ח

(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

מיד עם תחילת ההתפרעויות בגבול רצועת עזה, די ברור היה כיצד רוצה ממשלת ישראל לראות אותן מסתיימות: ברגיעה ובחזרה לנקודת ההתחלה. מבחינתה ההישג הנדרש הוא ששום ערבי לא יפרוץ את הגדר ושהמצב ישוב לקדמותו. במילים אחרות, שהערבים לא ישלמו שום מחיר על תוקפנותם.

לא פלא אם כן שהשבוע שוב זכינו לאירועי ירי ולמטחי רקטות ופצצות מרגמה. שוב ניסו שרים וראשי מערכת הביטחון לאיים על החמאס בתשלום מחיר, אבל החמאס איננו מורתע. מבחינתו הוא לא משלם שום מחיר.

וזה כבר הפך אצלנו לכלל. במבצע "צוק איתן", כמו במערכות שקדמו לו ברצועת עזה, וכמו גם במלחמת לבנון השנייה, התוקף הערבי לא הפסיד דבר. כי הרס תשתיות ואובדן חיי אדם, אינם "מחיר" מבחינתו. לא רק השליטים, גם הרחוב הערבי אינו רואה בכך תשלום. להפך, מבחינת האויב הערבי עצם הוכחת יכולתו "לתת פייט" לצה"ל ולהעסיק אותו לאורך זמן משמעותי היא עצמה ניצחון.

לא פלא שכל המערכות הללו הסתיימו בתחושה חמצמצה של תיקו. חיפשנו תמונת ניצחון על מנת להוכיח לערבים שהם אלה שהובסו, ולא נמצאה לנו אחת כזו. רצינו ליצור מולם הרתעה ולא הצלחנו.

הבעיה העיקרית באסטרטגיה שלנו מול הערבים היא שאנחנו מדברים אליהם בעברית ולא בערבית. הרס תשתיות, ובמיוחד אובדן חיי אדם, מהווים מחיר כבד בשבילנו. לא כך עבורם. להפך, כל הרוג בגבול רצועת עזה הוא הישג לחמאס. גם הרס תשתיות אינו מרתיע את הערבים. לבנון נהרסה בעבר, עזה נהרסה, סוריה נהרסת. אף אחד שם לא התרגש יותר מידי. הרס תשתיות ואובדן חיי אדם מצטלמים מצוין בעולם, ומביאים ליצירת לחץ מדיני על ישראל, וזו בדיוק מטרתו של החמאס. הם גם מתסיסים ומלהיבים את הרחוב הערבי להמשך "ההתנגדות" ומפנים את זעמו כלפי ישראל, ולא כלפי אלה ששולטים בו, מה ששוב משרת את האינטרסים שלהם.

זה לא חייב להימשך כך, כי גם לערבים ישנו דבר יקר ערך בעיניהם, שאובדנו מהווה עבורם הרתעה, ועל הפסדו הם באמת יכאבו. יש דבר שיוכיח לרחוב הערבי מי ניצח במערכה ומי הובס בה. דבר שייתן לנו את תמונת הניצחון הנחוצה לנו כל כך. לדבר הזה קוראים אדמה.

אדמה. זה כל הסיפור. היא המפתח. אדמה. לנו קדושים חיי אדם; לערבים, באשר הם, קדושה האדמה. זו עוצמתם, וזו גם חולשתם. הם מוכנים להקריב מיליון בני אדם למען גרגר אדמה.

משמעות הדבר היא שאם אנחנו רוצים ליצור מולם הרתעה, לגבות מהם מחיר כואב, מחיר שאכפת להם ממנו, לוודא שהם משלמים על תוקפנותם ובעיקר אם אנחנו רוצים ליצור תמונת ניצחון שאיננה משתמעת לשתי פנים – המחיר חייב להיות באדמה, בדונמים, בקמ"ר. לא בתשתיות ולא בחיי אדם. זו תמונת הניצחון הנחוצה לנו: הפסד אדמה.

תהיה זו טעות מבחינתנו אם המהומות, אירועי הירי וניסיונות החדירה על גבול רצועת עזה יסתיימו בהחזרת המצב לקדמותו. הם חייבים להסתיים בהזזת גדר הרצועה במקום אחד לפחות בקילומטר או שניים מערבה. שום דבר פחות מזה. צה"ל יבחר משיקולים צבאיים טהורים את הגזרה המועדפת בעיניו. אם תתחדש האש, בד בבד עם הפצצות של חיל האוויר מן הראוי גם להתחיל במהלך קרקעי כזה.

לא מדובר על כיבוש מטעמים אידאולוגיים ולצורכי התיישבות; מדובר כרגע על כיבוש צבאי מטעמים ביטחוניים טהורים. הוא אמור לייצר תמונת ניצחון, ולהבהיר לערבים שמעתה הם ישלמו על תוקפנותם. לא מדובר גם על פתרון היסטורי וסופי של בעיית עזה, אלא על שיפור אסטרטגי חיוני, בנתוני המסגרת הנוכחית של המאבק.  

יהיה לכך גם רווח משני. במקום שהעולם יעסוק בחודשים הבאים במספר ההרוגים בעזה, בזכויות אדם, בוועדות חקירה, בצילומי ההרס שחוללו המהומות ובתוכניות שיקום ועזרה לערבים המסכנים, עדיף שהעולם יזדעק כנגדנו על "הכיבוש" וילחץ עלינו לסגת. עדיף מבחינתנו שהעולם ינסה לעצור בעדנו מלהרחיב את "הכיבוש", מאשר ימשיך לגנות אותנו על אובדן חיי האדם.

אנחנו צריכים לקבוע את סדר היום. אנחנו צריכים ליזום ולתת לערבים ולעולם להגיב. אנחנו צריכים לעשות מה שלימד אותנו אורד וינגייט לפני קום המדינה – לצאת מן הגדרות. הן אלה הפיזיות, והן אלה המנטליות. עלינו להפסיק להסתפק במגננה – וזה בדיוק מה שאנחנו עושים היום בעזה – ולעבור למתקפה. ועל המדיניות הזו צריך להכריז מראש. העולם בכלל וזה הערבי בפרט, צריך לדעת שהכללים השתנו.

חייבים לשנות את כללי המשחק.