על גזר דין מוות למחבלים

המחשבה המערבית, ובעקבותיה גם המשפט במערב, מכירים רק שתי קטגוריות: פשיעה פלילית או לחימה קונבנציונאלית. הטרור הערבי, שהוא קטגוריה נפרדת, מנצל לאקונה מחשבתית זו ומכאן הוא שואב את כוחו. 

הרעיון המופרך לפיו אם נוציא להורג מחבלים ערביים, יהיה עלינו לדון גם "מחבלים" יהודיים לגזר דין מוות, חושף שוב את האבסורד המלווה את חיינו: המחשבה המערבית לא הצליחה ליצור קטגוריית מחשבה לטרוריסטים שנלחמים מלחמה שאיננה קונבנציונלית.

המחשבה המערבית, ובעקבותיה גם המשפט במערב, מכירים רק שתי קטגוריות: פשיעה פלילית או לחימה קונבנציונאלית. הטרור הערבי, שהוא קטגוריה נפרדת, מנצל לאקונה מחשבתית זו ומכאן – ורק מכאן – הוא שואב את כוחו.

ננסה לעשות סדר: מחבל ערבי איננו פושע פלילי, אלא לוחם-אוייב. הטרור הערבי איננו "פשיעה" כי אם מלחמה, שכן המחבל הערבי פועל כנגדנו כולנו כאומה, ולא כיחידים. ועוד: הוא לא עושה זאת כאינדיבידואל אלא בשם מאבק ציבורי ערבי משותף, בשם "ההתנגדות", (בין אם בשם האסלם, או הערביות, או האומה הערבית הגדולה, או אפילו בשם "הלאומיות הפלסטינית" למי שעדיין חי בסרט ההוא, או כולם יחד). אין זה משנה אם הוא חבר רשמי בארגון טרור או פועל על פי השראה מהרשת, אם הוא פועל על פי פקודה או מתוך ספונטניות אישית – הוא לוחם ולא פושע פלילי. דינו בדיני מלחמה, והוא בכלל "עושים אתנו מלחמה" כפי שאמר בעבר הרב אורי שרקי. 

כשם שלא יעלה על הדעת להביא חייל שבוי לבית הדין ולשפוט אותו על פי בית דין הפלילי, בין אזרחי בין צבאי, כך גם לא יעלה על הדעת לשפוט מחבל ערבי על פי דין אזרחי או צבאי. הוא גם לא צריך להיות בכלא אם נשאר במקרה בחיים, אלא במחנה שבויים.

אלא שבקטגוריה זו עצמה, של דיני מלחמה, שבה אמור להיות כלול הטרוריסט ישנה חלוקה פנימית: הקטגוריה הראשונה היא לחימה קונבנציונלית של צבאות סדירים, שמקבלים עליהם את כללי הלחימה, את חוקי המוסר ואת האמנות הבינלאומיות בנידון – כולל אמנת ז'נבה – ולכן גם עליהם חלים חוקים אלה. 

הקטגוריה השנייה היא מלחמת טרור, שפועלת מלכתחילה, בעקרון, בצורה מכוונת ומושכלת, באופן המנוגד לחוקים הנ"ל ומנצלת אותם לטובתה. כך למשל היא הפגיעה לכתחילה באזרחים, או ההסתתרות מאחורי אוכלוסייה אזרחית, וכדומה. מלחמת טרור כזו הפקיעה עצמה מכלל האמנות הבינלאומיות וחוקי המוסר עליהם הן מושתתות, והן לא אמורות לחול עליה.

הטרור הערבי מנצל "לאקונה": מבחינה אינטלקטואלית, מוסרית ומשפטית, החברה הישראלית וגם המערבית אינן ערוכות להתמודד עם הטרור הזה. בשדה הקרב הקונבנציונלי נחלו הערבים תבוסה, ולכן בחרו לפעול כנגדנו בדרך הטרור. וכאן הם בהחלט מצאו אותנו בלתי מוכנים. ואפילו מבולבלים – וזהו כשל מוסרי.

עלינו להבין שהטרור מחייב גישה שונה: אינטלקטואלית, מוסרית, משפטית, וגם ביטחונית ומדינית. חוסר הנכונות ליצור את ההבחנה הזו ולדון בעניינם של הטרוריסטים לגופו הוא כשל מוסרי. עלינו לעצב מחדש מדיניות רלוונטית – ומוסרית באמת – של התמודדות עם לוחמת הטרור.

הלאקונה הזו איננה חדשה ושאלת גזר דין מוות למחבלים ערבים איננה הפעם הראשונה שהיא נחשפת. הן בשאלת היחס לאסירים המחבלים, תנאיהם בכלא והיחס אליהם, הן בשאלת החזרת גופות מחבלים, והן בשאלת הריגת מחבל מנוטרל, פרשת אלאור אזריה, התגלתה אותה לאקונה בדיוק.

אין שום קשר בין דינם של מחבלים ערבים לבין דינם של יהודים שפשעו, ואפילו היתה פשיעתם "פשיעה לאומנית". לצערנו ישנם בינינו יהודים שחיים עדיין בתודעת הגלות וחושבים שתפקידם למלא כיחידים את תפקידיה של המלכות במקרים בהן היא מתרשלת ממילויים. הם אינם "מחבלים" וגם לא "טרוריסטים". הם – במקרה הגרוע ביותר ואם כך הוכח בבית המשפט – פושעים ודינם בדין הפלילי. גם, להבדיל, רוצח ערבי שרצח על רקע כבוד המשפחה איננו מחבל ואיננו טרוריסט ודינו בדין הפלילי.

מחבל ערבי, לעומת זאת, איננו פושע פלילי; דינו איננו בבית המשפט ובמסגרת הדין הפלילי ודיני הראיות. אמנם מן הראוי להעמידו בפני צוות שיפוט צבאי, אך בנוהל ביטחוני, במסגרת תקנות, או מה שנקרא במשפט העברי "משפטי המלך". אין שום קשר בינו לבין פושע יהודי, ואם יש צורך להוציא מחבל ערבי להורג, אין מכאן שום השלכות לגבי פושע יהודי. מסקנה זו איננה נובעת לא מגזענות ולא מניסיון לעשות איפה ואיפה בדין. היא נובעת מכך שהטרור הערבי הוא קטגוריה משפטית בפני עצמה.

השאלה האם מוסרי שלא להוציא להורג טרוריסט ערבי להורג, היא שאלה גדולה ונכבדה ודורשת דיון רציני. דבר אחד ברור – אין ממנה שום השלכות לעניין דינם של אחרים שפשעו – יהודים או ערבים – אם פשעו.

מחבל ערבי איננו פושע פלילי; הוא גם לא חייל אויב שבוי. הוא הפקיע את עצמו משתי הקטגוריות הללו גם יחד.

.