בסופו של דבר ישנה רק דרך אחת להציל מההרס של הפוסט מודרניזם את היין הטוב שהביאה החילוניות לאנושות: לחבר מחדש את האדם לשמיים – אבל הפעם בלי לאבד את האדם.
בס"ד
ה' בתמוז, תשע"ז
מאז
שחזרתי בתשובה עברו כמעט ארבעים שנה, אבל כל השנים הללו תמיד אמרתי לעצמי ולאחרים,
שבאיזשהו מקום, נותרתי גם חילוני. גם. היה שם משהו חשוב בעולם ממנו באתי שידעתי
שאסור לי לאבד אותו. משהו שקיבלתי בבית הספר הראלי העברי בחיפה, בתנועת הנוער,
בצבא, באוניברסיטה, בעולם החילוני, ולא רק שלא הרגשתי שעלי להשאיר אותו מאחור, אלא
שתמיד חשתי שהוא מוסיף ליהדות שלי, ליראת השמיים שלי.
כשאני
רואה היום את האיום שחשים "החילוניים" מפני הדתיים ומפני היהדות, את
החרדה הזו, ומנסה להבין אותה, אני חושב שעל זה מדובר, על אותו דבר שגם אני ידעתי
שאסור לי לאבד.
כן,
העגלה החילונית איננה ריקה, הסיבוב הגדול שעשתה האנושות בעידן המודרני, סיבוב של
250-300 שנה – תהליך החילון שבו השתחרר האדם מן השמיים, האמונה, וגם מהממסדים
הדתיים, מה שאפשר לו לפתח ולגלות את עצמו ואת כישרונותיו – לא היה מיותר. הוא
הוסיף נדבך חשוב לקומת האדם, נדבך שלא נוכל להמשיך הלאה בלעדיו.
לפחות שני
דברים מהותיים הביאו העידן המודרני והחילוניות שהייתה אבן היסוד שלו: א. אוטונומיה
של האדם: הבחירה החופשית, ההכרה שכול דבר אמתי חייב לבוא מתוכו, מעצמו, בצורה
אותנטית, מתוך בחירתו וההכרה שכול כפיה מנמיכה את קומת האדם. ב. הרחבת הדעת שלו.
פיתוח כול שיעור הקומה האנושי, כול כוחות הנפש, ההשכלה, הידע, המדע, הטכנולוגיה התרבות,
האומנות, וכול שאר הפירות הטובים שאנחנו נהנים מהם כולנו.
וזהו
הדבר שעליו חונכתי בבית הספר הראלי ועליו שמרתי מכול משמר. זהו גם הדבר שמפני
אובדנו חוששים "החילוניים". כש"החילונים"
חרדים, נדמה לי שבעיקר לשני הדברים הללו הם חרדים. ובצדק. אם תשתלט עלינו
"דתיות" כזו ששני הדברים הללו לא יהיו חלק אינטגרלי ממנה, זו תהיה
רגרסיה ולא התקדמות.
כי
כש"החילוניים" נאבקים כנגד כפיה דתית, זה לא רק או בעיקר חשש שמישהו
יכפה עליהם אישית. זוהי תחושה שבחברה ובתרבות שמבוססת על כפיה הם לא יוכלו למצוא
את מקומם. וכשהם נאבקים על "לימודי ליבה", זה לא התעקשות שההוא או ההיא
ישכילו ויצאו לעבוד ולהתפרנס; זו הכרה שבחברה ובתרבות של בורות ובערות לא יכול
להיות להם חלק. האפשרות שפתאום הם יחושו זרים בחברה הישראלית ויגלו לפתע שאין להם
מקום בה – היא האיום האמתי.
נכון, סביב
הפרי הטוב הזה של העידן המודרני, צמחו הרבה קליפות, הרבה הפקרות, חולשות מוסריות,
בערות, חומרנות, כפירה לשמה, רשעות ועוד כהנה וכהנה. יתר על כן, את העידן המודרני
לא הפילה האמונה. העידן הפוסט-מודרני הוא שמשך לו את השטיח מתחת הרגליים, הוא
שמוטט אותו והרס את יסודותיו בביקורתו הטוטלית, המפרקת וההורסת-כול; הוא שמרד בכול
הערכים, בטוב וברע, באמת ובשקר, איפס שוב את האדם ומאיים להחזיר אותו לאחור. אבל
בכול זאת, למרות כול הקלקולים, את היין הטוב ההוא של העידן המודרני לא ניתן
להכחיש.
בספרו
"ליקוטי תורה" כותב האדמו"ר הזקן, בעל התניא, מייסד חב"ד: "אמרו
חז"ל שאין השכינה שורה אלא על בעלי קומה. המכוון [הוא] שיהיה בו גילוי כל עשר
ספירות שבנפש בבחינת וכל קומה לפניך תשתחווה" (ליקוטי תורה, דברים, עמ'
פ"ב, עמודה ד').
כלומר,
נדרשת קומה אנושית שלמה, חמושה בכל הטוב שבאדם, בפיתוח כל יכולתו כישרונותיו
כישוריו וכוחותיו, ורק אז שהיא "תשתחווה", תקבל "עול מלכות שמיים", תכיר ותקבל את
מעמדה הקיומי בבריאה, תתחבר מחדש – ומתוך בחירה והכרה – לחיים האינסופיים.
"הכוונה
[כוונת החיים, תכליתם] שיהיה בחינת יש ודבר נפרד – ויהיה נמשך בו בחינת
הביטול" (הרב הלל מפאריטש, ספר פלח
הרימון, במדבר, עמ' קצ"ד). "יש ודבר נפרד" – הופעת חיים מודעים
לעצמם, אוטונומיים, שתופסים את עצמם ליש נפרד, עצמאי, בלתי תלוי; חיים שחווים את
עצמם לממשיים, למציאות, שעומדים על רגליהם. ואז ורק אז, יש טעם ומשמעות
ב"ביטול", בהכרת הבורא, בקבלת עול מלכות שמים, בהכרת האדם את מקומו ואת
תפקידו בבריאה.
וההכרה
הזו, הבגרות הזו, איננה אקט חד פעמי. "בכל יום יהיו בעינך חדשים". "החילוניות",
במובן הזה, חייבת להיות שם כול הזמן. כול יום צריך האדם לזקוף מחדש את קומתו, ומתוך
כך להבין את מקומו הייחודי בבריאה ואת משמעות חייו. ובכדי שתתגלה המעלה הזו באדם –
הוא חייב להיות אדם במלוא מובן המילה. בעל שיעור קומה. לצורך זה בדיוק היה
"הסיבוב".
"הסיבוב"
של העידן המודרני לא היה לשווא; הוא בנה את שיעור הקומה של האדם, בעיקר משתי
הבחינות האמורות, והכין אותו לשלב הבא, להשראת השכינה. העידן הבא עלינו לטובה,
העידן האמוני, יהיה חיבור מחודש של האדם אל השמיים, אבל בלי לאבד את כל היין הטוב
ההוא שהביא העידן המודרני.
הסיכון
קיים, והאיום גדול, אבל בסופו של דבר ישנה רק דרך אחת להציל מההרס של הפוסט
מודרניזם את היין הטוב ההוא שהביאה החילוניות לאנושות: לחבר מחדש את האדם לשמיים –
אבל הפעם בלי לאבד את האדם.
מאמר מצוין, רק אני לא רואה איך אתה עושה את זה. הרי לפי רבי עקיבא, אפילו הספר של בן סירא הוא ספרות זרה, ולנו יש היום שלל ספרים הרבה יותר עוצמתיים מספרו של בן סירא - מרד הנפילים של אין ראנד, הלויתן של תומס הובס, כה אמר זרתוסטרה של ניטשה, הנסיך של ניקולו מקיאוולי, מגילת עיכול הזוועה של שבתאי בן דוב, אורות התשובה של אברהם קוק ועוד רבים מספור.אתה מוכן לוותר על כל אלה ולחזור לקיבעון המאה ה5, שם נחתמה הגמרא? אני לא. אני לא מוכן לוותר על עושר רעיוני כזה בעד שום הון שבעולם.
השבמחקרותם. גם אני לא מוכן לוותר עליהם. כיצד הבנת אחרת. הרי זה היה הנושא.
מחקאני חושב שיש עוד נקודה שקיימת בעולם החילוני שהם לא מוכנים לוותר עליה ופחות התייחסת אליה כאן. היחס לחיים החומריים מה שאנו קוראים חיי העולם הזה. אין כאן חידוש זה דבר ידוע שהדת נתפסה כמנתקת את הקודש מהחיים וכמתנזרת מן החיים. עד היום יש תפיסה דתית כזו. אני חושב שהחברה מ"הסיבוב" שכתבת עליו כאן תכלול גם את היסוד הזה של היכולת "לטרוף" את החיים דווקא מתוך חיבור אל הקודש.החזרה מהסיבוב תחדש אצלינו שלא רק אדם חילוני יכול להיות עשיר פוליטיקאי וראש ממשלה.
השבמחקיהודה, מסכים אתך לחלוטין. (כתבתי: "לפחות שני דברים מהותיים"), וכמובן שלתורת ישראל, שהיא בעיקרון תורת חיים, תורת העולם הזה, מהלך כזה יתקבל כמובן מאליו. ה"רוחניות" הזו אצלנו היא פרי הגלות ותוצאת השפעת הנצרות. תודה על ההערה, בהחלט חשובה.
מחק