המעגל הדיאלקטי של "שיבת ציון"

תהליך "שיבת ציון" המתחולל בדורות הללו מתנהל לפי "מפת הדרכים" הבאה:

א.   תחילתו בתודעה היהודית המסורתית כפי שהופיעה בגלות. תודעה זו הכילה סתירה פנימית: מצד אחד, "צפית הישועה היא הכוח-המעמיד של היהדות הגלותית....." (הרב קוק, אורות, א') כלומר שמה שהחזיק את היהדות בגלות הייתה השאיפה לחזרה לארץ ישראל, אבל מצד שני, בו בזמן, חייבת הייתה תודעת הגלות שלא לתת לישועה הזו להתגשם, שכן כול ניסיון להגשימה טרם זמנה היה עלול לפוצץ אותה מבפנים, כפי שאכן כמעט קרה עם שבתי צבי ומשיחי שקר אחרים. היהדות של הגלות טענה אפוא לאורך דורות קפיץ משיחי אדיר, אנרגיות עצומות של שאיפה לשיבה לארץ ישראל, ובו בזמן נעלה את האפשרות להוציא אותן לפועל ולהגשימן (בין היתר, באמצעות המדרש ידוע של "שלושת השבועות"). שני הפכים בנושא אחד. מלכוד.

ב. החזרה לארץ ישראל לא הייתה יכולה אפוא להתגשם אלא מתוך פריצת המלכוד הזה: מרידה טוטלית במסורת על מנת להשתחרר מן האיסור – כתנאי להגשמת צו המסורת הזו עצמה! פרדוקס מושלם. מרגע ששיבת ציון התגשמה מכוח תודעה המנותקת ממקורותיה במסורת היהודית – למרות שהאנרגיות שלה, הרוח, האידאליזם, היו אנרגיות משיחיות ישראליות מקוריות (הקפיץ האמור) – נגזר דינה ונקצבו ימי חייה של תודעה זו; בדיוק כמו מכונית שיצאה מתחנת הדלק עם מיכל מלא, ורק שאלה של זמן היא מתי יתרוקן המיכל. דינו של האידאליזם הציוני שהניע את החזרה לארץ היה בהכרח לשקוע ולגווע. הרוח התרוקנה.

ג.    אין אפוא לשיבת ציון המודרנית שום אפשרות להמשיך להתקיים, לא כל שכן להתחדש, אלא מתוך חיבור מחודש למסורת, לתודעה הישראלית-יהודית המקורית. רק השבתה למקורותיה בתודעה היהודית ההיסטורית – תוך אינטגרציה של כל מעלותיה של התודעה הציונית, בחומר וברוח – תוכל להבטיח את המשך התנופה ההיסטורית של התחייה.

התוצאה לא תהיה חזרה ליהדות כפי שהופיעה בגלות, אלא מתוך התחדשותה מבפנים (ולא לפי אופנות המערב), כפי שהמסורת עצמה צפתה. תוכן זהה בלבוש חדש: ".....והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה" (הרב קוק, שם, המשך המשפט).

וכאן בדיוק אנחנו עומדים.

(לתהליך הזה קורה שבתי בן דב "מעגל דיאלקטי": סולם למלכות ישראל, "במעלות גאולה", כרך ב' עמ' 573. שב"ד מבסס שם את דבריו על דברי המהר"ל מפראג, נצח ישראל, פרק כ"ו, ובעיקר פרק ל"ב. ראו שם).