ההתפשטות האיראנית וגבולות ההבטחה התנ"כיים

השטח בו מתחולל היום המאבק המרכזי במזרח התיכון – סוריה, עיראק, ירדן, לבנון – חופף באופן כמעט מלא את מה שמוגדר בתרבות הישראלית ההיסטורית, התנ"כית, כ"גבולות ההבטחה". הולך ומתברר שאיננו יכולים להתעלם מן החלל הריק המדיני השורר במרחב האמור; הוא נוגע ישירות לשאלות ביטחוננו ויש לנו בו אינטרס גיאופוליטי ישיר, לא פחות מאשר בחצי האי סיני, למשל.

בס"ד

ט' בכסלו, תשע"ח

  

(פורסם בגליון האחרון של כתב העת "האומה")

צריך אדם להיות מנותק כמעט לחלוטין מכל ערכי התרבות הישראלית ההיסטורית וכל האסוציאציות הנלוות אליהם, על מנת שלא לחוש את הקשר בין המתרחש היום במזה"ת לבין המושג התנ"כי של גבולות ההבטחה; מבט קל בלבד חושף מיד שהשטח בו מתחולל היום המאבק המרכזי במזרח התיכון – סוריה, עיראק, ירדן, לבנון – חופף באופן כמעט מלא את מה שמוגדר בתרבות הישראלית ההיסטורית, התנ"כית, כ"גבולות ההבטחה".

כמי שהתרבות הישראלית היא נר לרגליהם, לא ראוי לנו, וגם לא נוכל, שלא לנסות לנתח את הסוגיה הזו, שהיא אחת החשובות כיום לשאלת ביטחונה ומצבה האסטרטגי של מדינת ישראל, גם מן הזווית הזו, בין יתר הפרספקטיבות מהן אנו מבטים בה בדרך כלל.

בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה" (כתבי שב"ד, כרך ב' עמ' 246 ואילך) מנסה שבתי בן דב להסביר מהו ההיגיון הגאו-פוליטי שעומד מאחורי ההבטחה (או הציווי לפי שיטות מסוימות) של תורת ישראל: "מן המדבר והלבנון, מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם (דברים י"א, פסוק כ"ד); או "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלישתים וממדבר עד הנהר (שמות, כ"ג, ל"א)"; או "מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת, כל ארץ החתים, ועד הים הגדול מבוא השמש, יהיה גבולכם (יהושע, א' ד')".

שבתי בן דב מבחין שם בין שלוש מדרגות עיקריות לקדושתה של ארץ ישראל ולגבולותיה בתורתנו. הראשונה והיסודית ביותר "נמצאת לנו בהבטחת אלוקים לאברהם, בבראשית, י"ז, ח': "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען, לאחוזת עולם" (שם, עמ' 246). זוהי ארץ ישראל השלמה במושגינו העכשוויים, עד גבול נהר הירדן. המדרגה השנייה היא מדרגת גבולות ההבטחה (לשלישית לא נתייחס כאן). גבולות ההבטחה דרושים לנו לדברי שב"ד, "לא מפני שארץ מגורנו ומכורתנו הם, אלא רק בתוקף הצורך האסטרטגי-פרגמטי, כדי להבטיח את ביטחוננו באותו חבל-ארץ שהוא מכורתנו הארץ-ישראלית מקדם (שם, 248)". וצורך זה, לדבריו, כל כך מעורה בעצם טבעה הגאופוליטי של ארץ ישראל, "עד שלמעשה זהו צורך שאיננו משתנה, ומשאמרת 'ארץ ישראל מנחל מצרים עד לבא-חמת' [א"י השלמה במושגינו היום], ממילא אמרת את הדבר הגלום בזה מלכתחילה, היינו 'שאיפה לארץ ישראל מים-סוף עד הנהר' (שם, עמ' 248)".

מצר יבשה בין שתי מעצמות

את הטעם לכך, מביא שב"ד מיד בהמשך : "החוק הגאופוליטי הגלום בדברים הללו הוא שארץ ישראל העיקרית, כשלעצמה, הריהי מבחינה בין-לאומית רק מצר-יבשה, אשר עצם קיומו מפריד בין הצפון והדרום ומוליד בשניהם שתי מעצמות שונות, זו מול זו, [בימי התנ"ך מצריים מחד, ופרס, מדי או בבל מאידך] אשר משהן קמות הריהן נאלצות, בתוקף ההכרח הגאופוליטי שלהן, להתחרות על השליטה באותו מצר כעל העמדה הקדמית בהתגוננות ההדדית; מצר-יבשה זה אין לו ביחס לאף-אחת משתי המעצמות קיום עצמאי משלו, ואילו כל-אחת מהן שתתקיפו – ברור מראש כי בידיה הוא ייפול וייתן לה בזה יתרון אסטרטגי על יריבתה, ועצם החשש שמא ייפול המצר בידי אחת המעצמות הוא ההופך את שתיהן ליריבות ומכריח כל אחת מהן למהר, להקדים ולתפוס את המצר לעצמה באמת. ומשנתפס המצר כך, ונתן כבר לאחת המעצמות את היתרון, ממילא הופכת השנייה לאויבתה, אשר מתוך עצם רצון הקיום שלה היא חייבת לארוב להזדמנות לביטולו של אותו יתרון, היינו לאפשרות לחזור ולכבוש את המצר מידי כובשתו הראשונה. באופן זה גורם מצבה הגאוגרפי של ארץ ישראל העיקרית, שלעולם תשרור מסביבה מתיחות בין-לאומית, ושהיא עצמה תהיה רק שדה-קרב והתחרות לזרים, בלי שיוכל לשרור בה הביטחון הדרוש להתפתחות רצופה ובלתי-מופרעת – כל זמן שהתנאים הללו נשארים בעינם (שם, 249)".

לשיטתו של שב"ד, הדרך היחידה ליצור יציבות גאופוליטית באזור היא באמצעות כוח שלישי, המבוסס על גבולות טבעיים ועל אפשרות לעצמאות כלכלית, שבסיסו הוא מצר-היבשה האמור, ארץ ישראל, החוצץ בין שתי מעצמות הקצה – מצרים ובבל, או פרס – ומבטיח לשתיהן שאף אחת מהן לא תשתמש בו כנגד אויבתה. רק כוח כזה יוכל לדבריו לשבור את החוקיות הגאופוליטית האמורה.\

אבל מכיוון שארץ ישראל "העיקרית" ("השלמה" במושגינו), קטנה מכדי שתוכל להוות חיץ כזה, אין מנוס מהתרחבותה גם לכל החלל הריק כולו שבין המעצמות – מרחב גבולות ההבטחה. מרחב זה, מסביר שב"ד, מעצם טבעו, איננו בסיס לשום ישות פוליטית מדינית יציבה, מאריכת ימים, ובעלת משקל בינלאומי. "בידי תושביו המנוונים האזור הוא חלל ריק, חסר חוט שידרה של הוויה עצמאית...(שם, עמ' 251)".   

בהמשך דבריו, שנכתבו בשנות ה-50 של המאה הקודמת, יוצר שב"ד אנלוגיה בין הסיטואציה הגאופוליטית התנ"כית האמורה, לבין המצב הבינלאומי של דורו, בו ארה"ב מחד, וברית המועצות מאידך, היו שתי המעצמות שהתחרו על ההגמוניה בכל המרחב האמור.

חלל מדיני ריק

לא בטוח שאנו יכולים לעשות אנלוגיה מלאה בין הסיטואציה הגיאופוליטית העכשווית באזור האמור לבין המצב התנ"כי, או זה של שנות ה-50, אבל בכל זאת, כמה תובנות מרכזיות מן הניתוח הנ"ל של שב"ד אנחנו בהחלט יכולים – ואולי אפילו חייבים – לאמץ, וקודם כל, שתיים עיקריות: את התובנה שמסיבות רבות המרחב האמור – סוריה, עיראק, וגם ירדן ולבנון – הוא חלל ריק במובן המדיני והבינלאומי, ושאין בו אפשרות לתקומה של ישות מדינית יציבה מגובשת ומאריכת ימים, ואת התובנה שחלל ריק מדיני מהסוג האמור, הוא וואקום שמחייב את כל הכוחות הממשיים שמסביבו לנסות למלאו בטרם ימלאו אותו אחרים, מה שיוצר בהכרח חוסר יציבות גאו-פוליטית.

בכל המרחב הזה לא הייתה מעולם מעצמה משמעותית וגם לא ישויות פוליטיות יציבות. המערבולת ההרסנית אותה אנחנו רואים בימינו אלה במרחב המדובר, היא קריסת המבנה המדיני שיצר הקולוניאליזם האנגלו-צרפתי במסגרת הסכם סייקס-פיקו, מבנה שהיה זר לאזור. הניסיון ליצור מדינות לאום על פי המודל האירופי המערבי, נחל כישלון משום שהרעיון הלאומי במתכונתו המערבית – הרעיון של עם, לאומיות, הגדרה עצמית לאומית, ומדינת לאום – זר לתרבות הערבית-איסלמית.

בספרו "בנייתן של אומות" (הוצאת שלם, 2004), מסביר המלומד האנגלי אדוארד הייסטינגס ש"הנצרות מעצם טבעה הייתה מעצבת לאומים, ואפילו של תנועות לאומיות; האיסלם לא היה כזה, מאחר שבניגוד לנצרות הוא היה אנטי-לאומי ביותר (שם, עמ' 211)". וכן: "אבל היא [מדינת הלאום] הרבה פחות חביבה על האיסלם. כאן מן ההתחלה היה דגם מדיני – האימפריה העולמית.......לא רק שהדגם המפורש של האיסלם, וההיסטוריה הקדומה שלו, התנגדו לכל ריבוי של מדינות לאום, אלא גם, שלא כנצרות, הם התנגדו גם לריבוי לשונות.....בהשפעת האיסלם חל אפוא תהליך של ערביזציה, של שאיבת עמים לתוך קהילה עולמית של לשון יחידה וממשל יחיד. ....האיסלם אינו בונה לאומים אלא מפרק אותם מבחינה מושגית. זוהי עובדה היסטורית אבל היא תלויה בתיאולוגיה (שם, עמ' 226-227)".

הערבים מזהים עצמם על פי זהויות דתיות, כיתתיות, שבטיות ועדתיות, על פי חלוקה משפחתית לחמולות, או על פי נאמנות לכפר. הגדרת הזהות שלהם – ונאמנותם – לעולם איננה נתונה לא לעם ולא ללאומיות. ניסיונו של הקולוניאליזם ליצור במרחב האמור ישויות לאומיות על פי הדגם האירופי נכשל, משום שאין לו שום בסיס אובייקטיבי במציאות התרבותית והדתית של הערבים. מצרים, תורכיה, ואירן, הן ישויות מדיניות ממשיות, מושרשות, יציבות, ובעלות זהות היסטורית ארוכה ומוכחת; כל המרחב שביניהן היה תמיד בבחינת חלל ריק מבחינה מדינית-פוליטית. תמיד שלטו בו גורמים חיצוניים לו.

התובנה השנייה שעלינו ללמוד מניתוחו של שב"ד כאמור, היא שהחלל הריק הזה איננו יכול שלא להתמלא. הדינמיקה של מילויו היא אותה דינמיקה אותה הסביר שב"ד – הגורמים שמסביבו אינם יכולים להרשות לעצמם להותיר אותו ריק; מה שמניע אותם הוא החשש של כל אחד מהם שמא יקדים יריבו וימלא את החלל הריק לפניו ובכך לא רק שישיג לעצמו יתרון אסטרטגי ביחס למתחרהו, דבר שאולי היה ניתן להשלים עמו, אלא יחנה סמוך לגבולותיו ויאיים עליו ועל ביטחונו באופן ישיר.

סביב המרחב האמור, מרחב גבולות ההבטחה, קיימים היום שני מעגלי אינטרסים. המעגל המזרח תיכוני, המונה את תורכיה, איראן, ישראל וגם, במידה פחות ישירה, את ערב הסעודית ומדינות המפרץ. המעגל השני, המעגל הבינלאומי, מונה קודם כל את רוסיה וארה"ב. כל אלה מעורבים במתחולל בו, ובעלי אינטרסים ברורים לגביו.

סכנה כפולה ומכופלת

התפשטותה המתגברת של איראן, והשפעתה המתחזקת במרחב האמור מהווה סכנה ישירה ומידית לכל שאר הגורמים. לנו, מדינת ישראל, הסכנה כפולה ומכופלת. קודם כל, כמובן, עצם העובדה שאירן היא שממלאת את החלל האמור ובכך מקרבת את כוחותיה לגבולנו ברמת הגולן, מהווה איום ברור על מדינת ישראל. מבחינה זו, האיום האירני תקף גם ביחס לתורכיה, ירדן ומדינות המפרץ. ומצד שני, מבחינה זו, הבעיה מבחינתנו הייתה משמעותית באותה מידה גם אילו גורם אחר, כמו תורכיה לדוגמה, היה ממלא את החלל. אבל מה שהופך את האיום האירני לכפול ומכופל היא העובדה שאירן גם מאיימת במפורש על ישראל ומגדירה את השמדתה כמטרתה.

בניגוד למצבנו עד השנים האחרונות, עד עת פריצת "האביב הערבי", בו לא מעצמות אזוריות נמצאו על גבולותינו, אלא מדינות כמו סוריה, ירדן ולבנון, דבר שעמו למדנו להתמודד וממילא יכולנו להשלים, במצב העכשווי עומדת להימצא על גבולנו מעצמה מזרח תיכונית, תהיה אשר תהיה; לא מדינה חלשה, חסרת יציבות ושורשים אובייקטיביים כדוגמת אותן מדינות, שאפילו הן היוו לגבינו איום וסכנה מאז 48, אלא כוח ממשי, חזק ומאיים.

אם עד עתה הייתה המדיניות הישראלית מדיניות של שב ואל תעשה, מתוך הנחה שמה שנעשה באזור איננו קשור אלינו ישירות, ומתוך הנחה נוספת שכל התערבות שלנו רק תזיק לנו ותסבך אותנו, עתה אנחנו נקראים להבין את מה שכתב שב"ד בספרו: "ומשאמרת "ארץ ישראל מנחל מצרים עד לבא-חמת", ממילא אמרת את הדבר הגלום בזה מלכתחילה, היינו "שאיפה לארץ ישראל מים-סוף עד הנהר (שם, עמ' 248)".

ההיגיון הגאופוליטי העומד ביסוד התפיסה של גבולות ההבטחה התנ"כיים, הולך ומתברר כהגיון-על הנובע מעצם מהותה של ארץ ישראל שלנו ומעצם מצבה הגאוגרפי, והוא רלוונטי ואקטואלי גם למצבנו היום. מדינת ישראל לא יכולה להתקיים רק בארץ ישראל השלמה; נרצה או לא, גבולות ההבטחה, דרושים לנו, "לא מפני שארץ מגורנו ומכורתנו הם, אלא רק בתוקף הצורך האסטרטגי-פרגמטי, כדי להבטיח את ביטחוננו באותו חבל-ארץ שהוא מכורתנו הארץ-ישראלית מקדם (שב"ד, שם, 248)".

הולך ומתברר לנו שאיננו יכולים להתעלם מן החלל הריק המדיני הזה של מרחב גבולות ההבטחה ומן הנעשה בו; הוא נוגע ישירות לשאלות ביטחוננו ויש לנו בו אינטרס גאופוליטי ישיר, לא פחות מאשר בחצי האי סיני, למשל.

"החוקיות של קיומנו"

אינני מתכוון וגם לא ממליץ על יציאה למלחמת כיבוש גבולות ההבטחה מחר בבוקר. גם לא מחרתיים. אין זה עניין לדורנו. בוודאי שלא כל עוד לא החלנו את ריבונותנו על כל מרחבי ארץ ישראל המערבית, כלומר, בעצם עדיין לא סיימנו את כיבושה. לא רק שתהייה זו חזרה על הטעות שעשה דוד המלך בזמנו, וננזף עליה על ידי חז"ל, אלא, כמובן, שכל עוד לא נעשה השלב ההכרחי כרגע – הכרעת היומרה "הפלסטינית" באמצעות החלת ריבונותנו על יהודה והשומרון – המחלוקת הציבורית עדיין עומדת בעינה ומעכבת אותנו מנקיטה של כל יוזמה נוספת.

אני מביא כאן את הניתוח הזה של שב"ד, על מנת להרחיב את אופקינו, את מחשבתנו ואת דמיוננו, ועל מנת להקדים ולהכין את התודעה למהלכים שאולי יחייבו אותנו, בעל כורחנו, להמשיך את ההתפשטות הגאוגרפית של מדינת ישראל – בדיוק כפי שקרה לנו במלחמת ששת הימים.

לא מן הנמנע שנמצא עצמנו נאלצים להתערב בגבול הגולן, לפחות ברמה המקומית, ואולי ליצור מרחב של רצועת ביטחון נוכח האיום האיראני שהולך ומתבסס באזור. אם כך יקרה, חשוב שגם מעבר לתודעת הצרכים הצבאיים המיידים שבוודאי תניע את המהלכים – אם יתרחשו – תתווסף לה גם תודעת עומק הן בפרט, של דברי הכתוב "מעט מעט אגרשנו מפניך" והן בכלל, של "החוקיות של קיומנו", וכפי שכבר כתב שב"ד, בשנות ה-50, עת צפה את פריצת מלחמת ששת הימים:

"ממעל לראשנו כביכול נדחפים אנו אפוא בעל כורחנו להגיע למקום ששם צריכים אנו להגיע – במישרין בכוח הברית שנכרתה בין הבתרים, כי ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלוך עליכם, נאום א-ד-נ-י. ....הבעיה הפוליטית [המדינית-ביטחונית] שלנו היא הרבה יותר מפוליטית, כי היא נקודת המוקד של כל הווייתנו הלאומית בפרק זה בתולדותינו; באמצעותה של הבעיה הפוליטית הזאת משתלטת עלינו החוקיות של קיומנו, כששוב אין היא נעלמת ומוסתרת מאחורי צעיף-המאיה של גורמים רגעיים, משתנים וחולפים, אלא כפי שהיא מתגלה במלוא הבהירות של עצמיותה; בבעיה הפוליטית הזאת מיטשטשים והופכים ללעג כל הלבטים הרגעיים שהעם נתון בהם כיום ושהזמן גורמם, ונעשים אנו כפופים במישרין לחוק זהותנו הישראלית ההיסטורית ושייכותנו הארץ-ישראלית, המוברחות [מלשון בריח] על ידי מוצאנו מלפני אלפי שנים ועל ידי ייעודנו שניתן לנצח, וששוב אין אנו יכולים להשתחרר ממסגרתם [גם] אם נאמין כביכול שאנו רוצים בכך (שם, עמ' 239-240)".