ההתפשטות האיראנית וגבולות ההבטחה התנ"כיים

השטח בו מתחולל היום המאבק המרכזי במזרח התיכון – סוריה, עיראק, ירדן, לבנון – חופף באופן כמעט מלא את מה שמוגדר בתרבות הישראלית ההיסטורית, התנ"כית, כ"גבולות ההבטחה". הולך ומתברר שאיננו יכולים להתעלם מן החלל הריק המדיני השורר במרחב האמור; הוא נוגע ישירות לשאלות ביטחוננו ויש לנו בו אינטרס גיאופוליטי ישיר, לא פחות מאשר בחצי האי סיני, למשל.

בס"ד

ט' בכסלו, תשע"ח

  

(פורסם בגליון האחרון של כתב העת "האומה")

צריך אדם להיות מנותק כמעט לחלוטין מכל ערכי התרבות הישראלית ההיסטורית וכל האסוציאציות הנלוות אליהם, על מנת שלא לחוש את הקשר בין המתרחש היום במזה"ת לבין המושג התנ"כי של גבולות ההבטחה; מבט קל בלבד חושף מיד שהשטח בו מתחולל היום המאבק המרכזי במזרח התיכון – סוריה, עיראק, ירדן, לבנון – חופף באופן כמעט מלא את מה שמוגדר בתרבות הישראלית ההיסטורית, התנ"כית, כ"גבולות ההבטחה".

כמי שהתרבות הישראלית היא נר לרגליהם, לא ראוי לנו, וגם לא נוכל, שלא לנסות לנתח את הסוגיה הזו, שהיא אחת החשובות כיום לשאלת ביטחונה ומצבה האסטרטגי של מדינת ישראל, גם מן הזווית הזו, בין יתר הפרספקטיבות מהן אנו מבטים בה בדרך כלל.

בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה" (כתבי שב"ד, כרך ב' עמ' 246 ואילך) מנסה שבתי בן דב להסביר מהו ההיגיון הגאו-פוליטי שעומד מאחורי ההבטחה (או הציווי לפי שיטות מסוימות) של תורת ישראל: "מן המדבר והלבנון, מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם (דברים י"א, פסוק כ"ד); או "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלישתים וממדבר עד הנהר (שמות, כ"ג, ל"א)"; או "מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת, כל ארץ החתים, ועד הים הגדול מבוא השמש, יהיה גבולכם (יהושע, א' ד')".

שבתי בן דב מבחין שם בין שלוש מדרגות עיקריות לקדושתה של ארץ ישראל ולגבולותיה בתורתנו. הראשונה והיסודית ביותר "נמצאת לנו בהבטחת אלוקים לאברהם, בבראשית, י"ז, ח': "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען, לאחוזת עולם" (שם, עמ' 246). זוהי ארץ ישראל השלמה במושגינו העכשוויים, עד גבול נהר הירדן. המדרגה השנייה היא מדרגת גבולות ההבטחה (לשלישית לא נתייחס כאן). גבולות ההבטחה דרושים לנו לדברי שב"ד, "לא מפני שארץ מגורנו ומכורתנו הם, אלא רק בתוקף הצורך האסטרטגי-פרגמטי, כדי להבטיח את ביטחוננו באותו חבל-ארץ שהוא מכורתנו הארץ-ישראלית מקדם (שם, 248)". וצורך זה, לדבריו, כל כך מעורה בעצם טבעה הגאופוליטי של ארץ ישראל, "עד שלמעשה זהו צורך שאיננו משתנה, ומשאמרת 'ארץ ישראל מנחל מצרים עד לבא-חמת' [א"י השלמה במושגינו היום], ממילא אמרת את הדבר הגלום בזה מלכתחילה, היינו 'שאיפה לארץ ישראל מים-סוף עד הנהר' (שם, עמ' 248)".

מצר יבשה בין שתי מעצמות

את הטעם לכך, מביא שב"ד מיד בהמשך : "החוק הגאופוליטי הגלום בדברים הללו הוא שארץ ישראל העיקרית, כשלעצמה, הריהי מבחינה בין-לאומית רק מצר-יבשה, אשר עצם קיומו מפריד בין הצפון והדרום ומוליד בשניהם שתי מעצמות שונות, זו מול זו, [בימי התנ"ך מצריים מחד, ופרס, מדי או בבל מאידך] אשר משהן קמות הריהן נאלצות, בתוקף ההכרח הגאופוליטי שלהן, להתחרות על השליטה באותו מצר כעל העמדה הקדמית בהתגוננות ההדדית; מצר-יבשה זה אין לו ביחס לאף-אחת משתי המעצמות קיום עצמאי משלו, ואילו כל-אחת מהן שתתקיפו – ברור מראש כי בידיה הוא ייפול וייתן לה בזה יתרון אסטרטגי על יריבתה, ועצם החשש שמא ייפול המצר בידי אחת המעצמות הוא ההופך את שתיהן ליריבות ומכריח כל אחת מהן למהר, להקדים ולתפוס את המצר לעצמה באמת. ומשנתפס המצר כך, ונתן כבר לאחת המעצמות את היתרון, ממילא הופכת השנייה לאויבתה, אשר מתוך עצם רצון הקיום שלה היא חייבת לארוב להזדמנות לביטולו של אותו יתרון, היינו לאפשרות לחזור ולכבוש את המצר מידי כובשתו הראשונה. באופן זה גורם מצבה הגאוגרפי של ארץ ישראל העיקרית, שלעולם תשרור מסביבה מתיחות בין-לאומית, ושהיא עצמה תהיה רק שדה-קרב והתחרות לזרים, בלי שיוכל לשרור בה הביטחון הדרוש להתפתחות רצופה ובלתי-מופרעת – כל זמן שהתנאים הללו נשארים בעינם (שם, 249)".

לשיטתו של שב"ד, הדרך היחידה ליצור יציבות גאופוליטית באזור היא באמצעות כוח שלישי, המבוסס על גבולות טבעיים ועל אפשרות לעצמאות כלכלית, שבסיסו הוא מצר-היבשה האמור, ארץ ישראל, החוצץ בין שתי מעצמות הקצה – מצרים ובבל, או פרס – ומבטיח לשתיהן שאף אחת מהן לא תשתמש בו כנגד אויבתה. רק כוח כזה יוכל לדבריו לשבור את החוקיות הגאופוליטית האמורה.\

אבל מכיוון שארץ ישראל "העיקרית" ("השלמה" במושגינו), קטנה מכדי שתוכל להוות חיץ כזה, אין מנוס מהתרחבותה גם לכל החלל הריק כולו שבין המעצמות – מרחב גבולות ההבטחה. מרחב זה, מסביר שב"ד, מעצם טבעו, איננו בסיס לשום ישות פוליטית מדינית יציבה, מאריכת ימים, ובעלת משקל בינלאומי. "בידי תושביו המנוונים האזור הוא חלל ריק, חסר חוט שידרה של הוויה עצמאית...(שם, עמ' 251)".   

בהמשך דבריו, שנכתבו בשנות ה-50 של המאה הקודמת, יוצר שב"ד אנלוגיה בין הסיטואציה הגאופוליטית התנ"כית האמורה, לבין המצב הבינלאומי של דורו, בו ארה"ב מחד, וברית המועצות מאידך, היו שתי המעצמות שהתחרו על ההגמוניה בכל המרחב האמור.

חלל מדיני ריק

לא בטוח שאנו יכולים לעשות אנלוגיה מלאה בין הסיטואציה הגיאופוליטית העכשווית באזור האמור לבין המצב התנ"כי, או זה של שנות ה-50, אבל בכל זאת, כמה תובנות מרכזיות מן הניתוח הנ"ל של שב"ד אנחנו בהחלט יכולים – ואולי אפילו חייבים – לאמץ, וקודם כל, שתיים עיקריות: את התובנה שמסיבות רבות המרחב האמור – סוריה, עיראק, וגם ירדן ולבנון – הוא חלל ריק במובן המדיני והבינלאומי, ושאין בו אפשרות לתקומה של ישות מדינית יציבה מגובשת ומאריכת ימים, ואת התובנה שחלל ריק מדיני מהסוג האמור, הוא וואקום שמחייב את כל הכוחות הממשיים שמסביבו לנסות למלאו בטרם ימלאו אותו אחרים, מה שיוצר בהכרח חוסר יציבות גאו-פוליטית.

בכל המרחב הזה לא הייתה מעולם מעצמה משמעותית וגם לא ישויות פוליטיות יציבות. המערבולת ההרסנית אותה אנחנו רואים בימינו אלה במרחב המדובר, היא קריסת המבנה המדיני שיצר הקולוניאליזם האנגלו-צרפתי במסגרת הסכם סייקס-פיקו, מבנה שהיה זר לאזור. הניסיון ליצור מדינות לאום על פי המודל האירופי המערבי, נחל כישלון משום שהרעיון הלאומי במתכונתו המערבית – הרעיון של עם, לאומיות, הגדרה עצמית לאומית, ומדינת לאום – זר לתרבות הערבית-איסלמית.

בספרו "בנייתן של אומות" (הוצאת שלם, 2004), מסביר המלומד האנגלי אדוארד הייסטינגס ש"הנצרות מעצם טבעה הייתה מעצבת לאומים, ואפילו של תנועות לאומיות; האיסלם לא היה כזה, מאחר שבניגוד לנצרות הוא היה אנטי-לאומי ביותר (שם, עמ' 211)". וכן: "אבל היא [מדינת הלאום] הרבה פחות חביבה על האיסלם. כאן מן ההתחלה היה דגם מדיני – האימפריה העולמית.......לא רק שהדגם המפורש של האיסלם, וההיסטוריה הקדומה שלו, התנגדו לכל ריבוי של מדינות לאום, אלא גם, שלא כנצרות, הם התנגדו גם לריבוי לשונות.....בהשפעת האיסלם חל אפוא תהליך של ערביזציה, של שאיבת עמים לתוך קהילה עולמית של לשון יחידה וממשל יחיד. ....האיסלם אינו בונה לאומים אלא מפרק אותם מבחינה מושגית. זוהי עובדה היסטורית אבל היא תלויה בתיאולוגיה (שם, עמ' 226-227)".

הערבים מזהים עצמם על פי זהויות דתיות, כיתתיות, שבטיות ועדתיות, על פי חלוקה משפחתית לחמולות, או על פי נאמנות לכפר. הגדרת הזהות שלהם – ונאמנותם – לעולם איננה נתונה לא לעם ולא ללאומיות. ניסיונו של הקולוניאליזם ליצור במרחב האמור ישויות לאומיות על פי הדגם האירופי נכשל, משום שאין לו שום בסיס אובייקטיבי במציאות התרבותית והדתית של הערבים. מצרים, תורכיה, ואירן, הן ישויות מדיניות ממשיות, מושרשות, יציבות, ובעלות זהות היסטורית ארוכה ומוכחת; כל המרחב שביניהן היה תמיד בבחינת חלל ריק מבחינה מדינית-פוליטית. תמיד שלטו בו גורמים חיצוניים לו.

התובנה השנייה שעלינו ללמוד מניתוחו של שב"ד כאמור, היא שהחלל הריק הזה איננו יכול שלא להתמלא. הדינמיקה של מילויו היא אותה דינמיקה אותה הסביר שב"ד – הגורמים שמסביבו אינם יכולים להרשות לעצמם להותיר אותו ריק; מה שמניע אותם הוא החשש של כל אחד מהם שמא יקדים יריבו וימלא את החלל הריק לפניו ובכך לא רק שישיג לעצמו יתרון אסטרטגי ביחס למתחרהו, דבר שאולי היה ניתן להשלים עמו, אלא יחנה סמוך לגבולותיו ויאיים עליו ועל ביטחונו באופן ישיר.

סביב המרחב האמור, מרחב גבולות ההבטחה, קיימים היום שני מעגלי אינטרסים. המעגל המזרח תיכוני, המונה את תורכיה, איראן, ישראל וגם, במידה פחות ישירה, את ערב הסעודית ומדינות המפרץ. המעגל השני, המעגל הבינלאומי, מונה קודם כל את רוסיה וארה"ב. כל אלה מעורבים במתחולל בו, ובעלי אינטרסים ברורים לגביו.

סכנה כפולה ומכופלת

התפשטותה המתגברת של איראן, והשפעתה המתחזקת במרחב האמור מהווה סכנה ישירה ומידית לכל שאר הגורמים. לנו, מדינת ישראל, הסכנה כפולה ומכופלת. קודם כל, כמובן, עצם העובדה שאירן היא שממלאת את החלל האמור ובכך מקרבת את כוחותיה לגבולנו ברמת הגולן, מהווה איום ברור על מדינת ישראל. מבחינה זו, האיום האירני תקף גם ביחס לתורכיה, ירדן ומדינות המפרץ. ומצד שני, מבחינה זו, הבעיה מבחינתנו הייתה משמעותית באותה מידה גם אילו גורם אחר, כמו תורכיה לדוגמה, היה ממלא את החלל. אבל מה שהופך את האיום האירני לכפול ומכופל היא העובדה שאירן גם מאיימת במפורש על ישראל ומגדירה את השמדתה כמטרתה.

בניגוד למצבנו עד השנים האחרונות, עד עת פריצת "האביב הערבי", בו לא מעצמות אזוריות נמצאו על גבולותינו, אלא מדינות כמו סוריה, ירדן ולבנון, דבר שעמו למדנו להתמודד וממילא יכולנו להשלים, במצב העכשווי עומדת להימצא על גבולנו מעצמה מזרח תיכונית, תהיה אשר תהיה; לא מדינה חלשה, חסרת יציבות ושורשים אובייקטיביים כדוגמת אותן מדינות, שאפילו הן היוו לגבינו איום וסכנה מאז 48, אלא כוח ממשי, חזק ומאיים.

אם עד עתה הייתה המדיניות הישראלית מדיניות של שב ואל תעשה, מתוך הנחה שמה שנעשה באזור איננו קשור אלינו ישירות, ומתוך הנחה נוספת שכל התערבות שלנו רק תזיק לנו ותסבך אותנו, עתה אנחנו נקראים להבין את מה שכתב שב"ד בספרו: "ומשאמרת "ארץ ישראל מנחל מצרים עד לבא-חמת", ממילא אמרת את הדבר הגלום בזה מלכתחילה, היינו "שאיפה לארץ ישראל מים-סוף עד הנהר (שם, עמ' 248)".

ההיגיון הגאופוליטי העומד ביסוד התפיסה של גבולות ההבטחה התנ"כיים, הולך ומתברר כהגיון-על הנובע מעצם מהותה של ארץ ישראל שלנו ומעצם מצבה הגאוגרפי, והוא רלוונטי ואקטואלי גם למצבנו היום. מדינת ישראל לא יכולה להתקיים רק בארץ ישראל השלמה; נרצה או לא, גבולות ההבטחה, דרושים לנו, "לא מפני שארץ מגורנו ומכורתנו הם, אלא רק בתוקף הצורך האסטרטגי-פרגמטי, כדי להבטיח את ביטחוננו באותו חבל-ארץ שהוא מכורתנו הארץ-ישראלית מקדם (שב"ד, שם, 248)".

הולך ומתברר לנו שאיננו יכולים להתעלם מן החלל הריק המדיני הזה של מרחב גבולות ההבטחה ומן הנעשה בו; הוא נוגע ישירות לשאלות ביטחוננו ויש לנו בו אינטרס גאופוליטי ישיר, לא פחות מאשר בחצי האי סיני, למשל.

"החוקיות של קיומנו"

אינני מתכוון וגם לא ממליץ על יציאה למלחמת כיבוש גבולות ההבטחה מחר בבוקר. גם לא מחרתיים. אין זה עניין לדורנו. בוודאי שלא כל עוד לא החלנו את ריבונותנו על כל מרחבי ארץ ישראל המערבית, כלומר, בעצם עדיין לא סיימנו את כיבושה. לא רק שתהייה זו חזרה על הטעות שעשה דוד המלך בזמנו, וננזף עליה על ידי חז"ל, אלא, כמובן, שכל עוד לא נעשה השלב ההכרחי כרגע – הכרעת היומרה "הפלסטינית" באמצעות החלת ריבונותנו על יהודה והשומרון – המחלוקת הציבורית עדיין עומדת בעינה ומעכבת אותנו מנקיטה של כל יוזמה נוספת.

אני מביא כאן את הניתוח הזה של שב"ד, על מנת להרחיב את אופקינו, את מחשבתנו ואת דמיוננו, ועל מנת להקדים ולהכין את התודעה למהלכים שאולי יחייבו אותנו, בעל כורחנו, להמשיך את ההתפשטות הגאוגרפית של מדינת ישראל – בדיוק כפי שקרה לנו במלחמת ששת הימים.

לא מן הנמנע שנמצא עצמנו נאלצים להתערב בגבול הגולן, לפחות ברמה המקומית, ואולי ליצור מרחב של רצועת ביטחון נוכח האיום האיראני שהולך ומתבסס באזור. אם כך יקרה, חשוב שגם מעבר לתודעת הצרכים הצבאיים המיידים שבוודאי תניע את המהלכים – אם יתרחשו – תתווסף לה גם תודעת עומק הן בפרט, של דברי הכתוב "מעט מעט אגרשנו מפניך" והן בכלל, של "החוקיות של קיומנו", וכפי שכבר כתב שב"ד, בשנות ה-50, עת צפה את פריצת מלחמת ששת הימים:

"ממעל לראשנו כביכול נדחפים אנו אפוא בעל כורחנו להגיע למקום ששם צריכים אנו להגיע – במישרין בכוח הברית שנכרתה בין הבתרים, כי ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלוך עליכם, נאום א-ד-נ-י. ....הבעיה הפוליטית [המדינית-ביטחונית] שלנו היא הרבה יותר מפוליטית, כי היא נקודת המוקד של כל הווייתנו הלאומית בפרק זה בתולדותינו; באמצעותה של הבעיה הפוליטית הזאת משתלטת עלינו החוקיות של קיומנו, כששוב אין היא נעלמת ומוסתרת מאחורי צעיף-המאיה של גורמים רגעיים, משתנים וחולפים, אלא כפי שהיא מתגלה במלוא הבהירות של עצמיותה; בבעיה הפוליטית הזאת מיטשטשים והופכים ללעג כל הלבטים הרגעיים שהעם נתון בהם כיום ושהזמן גורמם, ונעשים אנו כפופים במישרין לחוק זהותנו הישראלית ההיסטורית ושייכותנו הארץ-ישראלית, המוברחות [מלשון בריח] על ידי מוצאנו מלפני אלפי שנים ועל ידי ייעודנו שניתן לנצח, וששוב אין אנו יכולים להשתחרר ממסגרתם [גם] אם נאמין כביכול שאנו רוצים בכך (שם, עמ' 239-240)".

העיקר חסר מן הספר

מן השאלה העיקרית בנושא אירן התעלם נתניהו בנאומו אמש בעצרת האו"ם.

בס"ד

כ"ט באלול, תשע"ז

הן נאומו המרשים של נתניהו אמש בעצרת האו"ם והן הצלחתו להעלות שוב על סדר היום העולמי את סוגיית הגרעין האירני, אינם יכולים לכסות על העובדה שהעיקר היה חסר מן הספר: מהי הסיבה שבגללה סימן משטר האייטלות באירן דווקא את ישראל כאויבו המר. לשאלה זו גם נתניהו מתכחש. ולא במקרה. כולנו מעדיפים לשכוח.

כי מה בדיוק בעצם קיומה של ישראל מעלה את חמתם של האייטולות?

אז נכון שההתנגדות הזו משמשת להם – כמו ששימשה תמיד לכל שונאי ישראל – לצורכיהם הפוליטיים, הן הפנימיים והן האזוריים; את העובדה הזו זיהו כבר חז"ל כשאמרו "מהו שכתוב "והיו צריה לראש" – כל המצר לישראל נעשה ראש (גיטין, נ"ה ואילך )". אבל המניע הזה, שיכול למשל להסביר מצוין את מדיניותו של שליט תורכיה, ארדואן, לא מהווה הסבר מספק לשנאה הטוטלית של האייטלות לישראל. יש בה משהו עקרוני יותר.

ועוד: בניגוד להתנגדות הפאן-ערבית לישראל, שהיא מובנת לחלוטין על רקע חדירת עם זר ושונה בעיניהם למזה"ת, מרחב הקיום הערבי הטבעי, מה שמהווה איום מובן מאליו, ההתנגדות האירנית נובעת ממקור אחר. העובדה שהמשטר הקודם באירן, משטר השאח, היה דווקא בעל בריתנו המדיני, מעידה שלא ניגוד גיאופוליטי מובנה הוא שמניע את אירן, אלא סיבה אחרת.

לא. לשלילת קיומה של מדינת ישראל יש מבחינתם של האייטולות סיבה עמוקה יותר, ואותה מגדיר באופן מדויק דווקא המלומד האנגלי, שהיה גם כומר קתולי, אדוארד הייסטינגס, כשהוא עומד על שורשיה של הלאומיות האירופית: "דומה שככל שהזיהוי [העצמי של אומות באירופה] של עם נבחר היה חזק יותר, כך גבר הרצון לסלק מעל פני האדמה את העם הנבחר הראשון, את היהודים ("בנייתן של אומות", עמ' 223)".

כאן קבור הכלב. כי גם לאיראנים כאומה עתיקת יומין בכלל, ובשילוב האמונה הדתית המוסלמית השיעית בפרט, ישנה כידוע תודעה של "עם נבחר", בגרסתם שלהם כמובן, (מה שמסביר, אגב, גם את התנהלותם המדינית והפוליטית האזורית והבינלאומית).

וכל אומה שמפתחת תודעה כזו "יודעת" באיזשהו מקום בעל-המודע שלה שמקורה בישראל ורואה באופן מידי את ישראל ההיסטורי כאויבה העיקרי. גרמניה הנאצית היא רק דוגמה אחת, קיצונית, לתופעה. גם עבור משטר האייטולות באירן, כל עוד ישראל קיימת – כל שכן פורחת, משגשגת, ומנצחת – אלמנט מרכזי בתפיסת העולם שלהם את עצמם ובזיהויים העצמי נמצא מופרך, וממילא גם כל זהותם העצמית כולה נעקרת משורשה.

מה שמטריד את האירנים הוא שעצם הווייתו של עם ישראל, כל שכן תחייתו, הם סטירת לחי לזהותם שלהם כעם נבחר. בלי קשר לתודעתנו העצמית שלנו.

וכך חוזר אלינו שוב ושוב החוק האלוקי המונח ביסוד קיומנו ואיננו מניח לנו לשכוח ולהתכחש לעצמנו. בדיוק כמו שכל השבועות שלנו לערבים, ממש בהן צדקנו, שלמרות שחזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנה אנחנו מעדיפים שלום מאשר את ארצנו ההיסטורית, אינן משכנעות את הערבים להירגע ולהניח לנו, כי הם מבינים טוב מאתנו שלא ייתכן כדבר הזה; וממילא התנגדותם מחייבת אותנו לשחרר את ארצנו גם בעל כורחנו;

כך בדיוק חוזר אלינו המושג של "עם נבחר" בדלת האחורית, נעור ומחייב אותנו להיזכר. כי גם אם נשבע לאייטלות של אירן שאחרי אלפי שנים חזרנו בנו מהתודעה של "אתה בחרתנו", מבחינתם, ובצדק, עצם קיומנו מכחיש את ההתכחשות. מה עוד שהם יודעים טוב מאתנו שהשכחה העצמית הזו לא יכולה להאריך ימים, ויום אחד עוד נתעורר ונחזור לעצמנו ולהכרתנו העצמית, ובכך נעמיד בסימן שאלה מוחלט את יומרותיהם שלהם. 

תגובה למאמרו של הרב אלי סדן - "קריאת כיוון לציונות הדתית"

מפלגת "הבית היהודי" איננה תנועה "דתית", גם לא דתית-לאומית; היא תנועה יהודית. המפד"ל הייתה פשרה בין שני מרכיבים, בבחינת גם וגם. "הבית היהודי", לעומתה, מהווה ניצן ראשון של דבר חדש, של הגדרת הזהות היהודית כליבת החברה הישראלית.

בס"ד

כ"א אלול, תשע"ז

הרב אלי סדן פרסם בסוף השבוע מאמר חשוב בשם "קריאת כיוון לציונות הדתית" העוסק בשאלת דרכה האידאולוגית והפוליטית של תנועת "הבית היהודי". במאמרו מנסח הרב סדן כמה עיקרים חשובים שאמורים להתוות את דרכה של התנועה. זהו דבר בעתו משום שאכן ישנה תחושה שתנועת הבית היהודי נמצאת בצומת דרכים חשובה משתי הבחינות האמורות. מלבד מאשר בשתי נקודות, שמחתי למצוא עצמי מסכים לחלוטין עם הרב אלי סדן בכל שאר דבריו.

בראש ובראשונה אני מזדהה עם האמירה ש"זוהי התנועה והמפלגה היחידה שמעמידה בציבוריות הישראלית את האידאולוגיה שהיא ורק היא העתיד של מדינת ישראל". אני גם מסכים לחלוטין ש"השאלה המהותית ביותר כיום בחברה הישראלית היא שאלת הזהות", וש"ביחס לשאלה הזו יש לנו אמירה ברורה".

יותר מכל נראות לי האמירה ש"הפרקטיקה הפוליטית חשובה,...אך הרוח, האידאולוגיה, תפיסת העולם שמניעה את הכל – היא יותר חשובה, ובה תלוי הכל....", וש"אסור לטשטש את תפיסת עולמנו, ובוודאי שאסור להוריד אותה מהמפה הפוליטית על ידי הפיכת הבית היהודי למפלגה כללית מעין ליכוד ב'...", וכבר כתבתי כמה פעמים בעבר על הצורך שלא לפרק את ההליכה המשותפת עם סיעת "תקומה", בדיוק מן הטעם הזה.

גם עם קריאתו של הרב אלי סדן "להתכנס פנימה אל שליחותנו האמתית....אסור לנו לפצל את כוחנו האלקטוראלי למפלגות קטנות", אני מסכים לחלוטין.

ובכל זאת, בשתי נקודות, נראים לי הדברים באופן שונה מאשר לרב אלי סדן, ומכיוון שהוא כותב ובצדק ש"הציונות הדתית צריכה להתנהל כתנועה אידאולוגית שמאמינה בדרכה, ולעסוק במרץ בליבון משנתה", אני רואה לנכון לפרט את עמדתי בנקודות הללו.

נציגים "חילוניים"

הנקודה הראשונה היא בשאלת מינויים של נציגים "חילוניים" כנציגיה של התנועה בכנסת ובמרכז התנועה. הרב סדן סבור שנציגי התנועה "צריכים להיות אך ורק אנשים שיש להם נאמנות גמורה לאידאל שהזכרתי, שהתורה, ודווקא התורה במובנה הברור והמקובל על כל הדורות שעברו, היא ורק היא קובעת את הערכים והעקרונות של המפלגה". "צירוף מועמדים אשר יכניסו את דעתם האישית החילונית לשיח הפנים מפלגתי, כשהם – בצדק – דורשים להרים ידם בכנסת על פי מצפונם האישי, יטשטש את אופייה של המפלגה...". מדבריו עולה, למרות שהדבר לא נאמר בפרוש, שאין מקום לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות במרכז התנועה או כנציגיה בכנסת.

אינני בטוח שכל אותן יסודות אותם הציב הרב סדן לאורך כל המאמר, ושאני מסכים איתם לחלוטין, מחייבים את המסקנה הזו. במשטר פרלמנטרי מקובל לחלוטין שחברי כנסת מצביעים שלא על פי מצפונם האישי. ישנו מושג המגדיר זאת באופן ברור – "משמעת קואליציונית". בשום מערכת אדם לא יכול לפעול תמיד אך ורק על פי מצפונו. כל עוד איננו בעולם מושלם, דבר זה היה מביא כל מערכת לאנרכיה. באותו גיליון של "מקור ראשון" בו פורסם מאמרו של הרב סדן, מופיע גם מאמר של יהודה יפרח, שמביא עדות של הנשיאה החדשה של בית המשפט העליון, לפיה כתבה באחד מפסקי הדין שלה כך: "לבנו יוצא אל ההורים, אך לא נמצאה דרך משפטית להיענות לבקשתם....אין ספק שתחושת הצדק שלי כשופטת הייתה יוצאת נשכרת בשל התלכדות הדין עם התוצאה שהייתה צודקת ומוסרית מאין כמותה בעיני. אך לצערי לא נמצאה לי הדרך המשפטית ...". אם כן, "המצפון" האישי איננו חזות הכל. דבריו של הרב לפיהם מועמדים מהסוג האמור "דורשים – בצדק – להרים ידם בכנסת על פי מצפונם האישי", אינם מובנים מאליהם.

יתר על כן, יתרונה הגדול של הציונות הדתית היא בהיותה תנועה של ציבור, בניגוד למפלגות אחרות בכנסת שהן תנועות של איש אחד שסביבו אוסף של טרמפיסטים מזדמנים. כשחבר כנסת מצטרף לתנועה שהיא כלי הביטוי הפוליטי של ציבור מובחן ומגובש בעל משנה אידאולוגית ברורה, הוא עושה זאת על דעת כן, והוא מייצג של הציבור – לא של עצמו. במקרה שלנו, מדובר בהחלט על תנועת "שהתורה, ודווקא התורה במובנה הברור והמקובל על כל הדורות שעברו, היא ורק היא קובעת את הערכים והעקרונות של המפלגה". זה בהחלט יסוד היסודות, רק שאינני רואה הכרח שנציג שאיננו שומר תורה ומצוות במובנם המלא בחייו הפרטיים, לא יכול להזדהות עם מערכת ערכים כזו, ולא יכול לקבל על עצמו – לא רק פורמלית, אלא גם מצפונית – לכפוף את הצבעתו בהתאם לערכיה של התנועה ושל הציבור אותו היא מייצגת. נראה לי שאילת שקד היא דוגמה מובהקת לכך שהדבר לא רק אפשרי, אלא אפילו טבעי ומובן מאליו. ציבור רחב בישראל, מאמין בדרכה של התורה למרות שאיננו מקפיד אישית על קלה כחמורה. ציבור זה מזדהה עם תנועתנו ערכיה ודרכה, ובהתאם לכך יתנהלו גם נציגיו בתנועה.

כל עוד נשמר מקומה המכריע והעיקרי של התורה "ודווקא התורה במובנה הברור והמקובל על כל הדורות שעברו", הן אידאולוגית, והן מבחינת משקל מספר חברי הכנסת, אינני רואה סיבה שלא לפתוח את השורות. נראה לי שבכל מקרה, חברי כנסת מסוג זה אינם אמורים לעלות על יותר מאשר רבע עד שליש ממספר חברי הסיעה, מה שישמר את האופי והאידאולוגיה מחד, אבל יאפשר גם גיוון ותוספת כוח ואיכות משמעותיים מאידך. השאלה איננה רק שאלה של "עוד כמה מנדטים". העניין הוא במסר העובר לציבור הרחב באשר לדרכה של התנועה. זהו הרווח האמתי מנוכחות של "חילוניים" בתפקידים מיצגים בתנועה.

מפלגה יהודית, לא "דתית"

אבל בסופו של דבר, גם הנקודה הזו, היא נגזרת של הנקודה השנייה אותה רציתי להעלות, שהיא מהותית הרבה יותר. "כיום אני מבין עד כמה מסוכן היה שינוי השם ממפלגה דתית-לאומית לבית היהודי", כותב הרב סדן. כאן מצוי באמת תורף העניין.

בדחילו ורחימו אעז כאן להציע לרב אלי סדן פרשנות אקטואלית לפסקה המפורסמת של הרב קוק מספר "אורות" אודות "שלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו (אורות התחיה, י"ח, עמ' ע')". הרב קוק מפרט שם את שלושת הכוחות היסודיים – הקודש, האומה, האנושיות – שעדיין מהווים גם היום, אחרי כמאה שנה, הן את החלוקה הסוציו-פוליטית היסודית של החברה הישראלית והן את החלוקה של המערכת הפוליטית בישראל: הדתיים-חרדים, המחנה הלאומי, ומחנה השמאל.

המפלגה הדתית-לאומית הייתה פשרה בין שניים מן המרכיבים האמורים. היא הייתה, כידוע, גם וגם. הבית היהודי, לעומתה, מהווה כבר ניצן ראשון של דבר חדש: הזהות היהודית, ובאמת, הישראלית, במובנו המקורי של המושג. לא פשרה בין שני רכיבים אלא סינתזה של שלושתם, שמטבע הדברים נובעת ממקורם המשותף, מהנשמה הפנימית שלהם, שהם ביטויים מחולקים שלה. בעצם, אמשיך להעז, אנו רואים את תחילת הופעתו של אותו מרכיב שמאחד את שלושת הכוחות ומהווה את נשמתם ומקורם המשותף, שעליו מדבר הרב קוק באותה פיסקה בחלקה האחרון – עצם הקודש העליון. שם נמצא השורש והמקור של הדבר אותו תנועת הבית היהודי מנסה לבטא בציבוריות הישראלית.

אמת, שהממד המדובר, שהוא פנימי, אמור להיוותר כזה, אבל אין זה סותר את היותו מקורו של המהלך הסוציו-פוליטי ואידאי המרכזי המתחולל בדור הזה: ביטול המושגים של "דתיים ו"חילוניים" והפיכת החברה הישראלית ל"סולם יעקב", שבראשו תלמידי חכמים מובהקים, ועל שלביו השונים מוצאים כל אחד ואחת מישראל את מקומם האמוני הטבעי, בדיוק לפי הדגם המסורתי של יהדות עדות המזרח.

זהו לדעתי החידוש האמתי של "הבית היהודי", ובמובן זה הוא אמנם פרי התפתחות ישירה של המפד"ל ההיסטורית, של ציבור הכיפות הסרוגות ושל מהלך ההתנחלות בארץ, אבל הוא כבר בבחינת דילוג: פריצת דרך לשלב חדש לחלוטין בחיינו הציבוריים ובתולדות שיבת ציון המודרנית.

אכן, "ליבא לפומא לא גליא"; אנחנו עדיין לא מודעים לכך, וגם ראשי הבית היהודי אינם יודעים לקרוא לילד בשמו, או להגדיר ולנסח כך את הדבר אותו הם מובילים מתוך אינטואיציה ישראלית בריאה. אבל מאנשים כמו הרב אלי סדן – שאותו אני מוקיר, מכבד ומעריך מעומק ליבי – אני מצפה לא רק להיות מודעים לתהליך, אלא גם להוביל אותו מבחינה אידאולוגית.

במובן זה, אותם מילים של הרב אלי סדן בהמשך למשפט הנ"ל בו הוא עוסק בשם התנועה, הבית היהודי "אני חושש שהעוסקים כיום בצירוף בדואים למפלגה ינסו להחליף את השם ל"בית הישראלי", מקבלות משמעות הפוכה מזו אליה הוא התכוון. אכן, אם נכונה ההבחנה שהבאתי אודות התהליך המתחולל היום בחברה הישראלית – ביטול המושגים "דתיים" וחילוניים" והתכנסות לזהות יהודית – אזי "הבית הישראלי", במובן המקורי של המושג – באותו מובן של "הטבע הישראלי", או של "ישראל קדמו לתורה" – היה השם הראוי למפלגה ורק השימוש העכשווי של המושג היום, שימוש חולי שיצא מהקשרו המקורי, מאלץ אותנו להסתפק עכשיו בשם שאיננו שלם – הבית היהודי.

מפלגת "הבית היהודי" איננה תנועה דתית, גם לא דתית-לאומית; היא תנועה יהודית (וליתר דיוק "ישראלית" כנ"ל). ודווקא משום כך, צודק הרב אלי סדן, שהשמירה על התורה ועל האידאולוגיה, והיזהרות מטשטוש הזהות הערכית, חשובות היום יותר מתמיד. אכן, בלי התוכן הפנימי, האמתי, המקורי, האמוני, תאבד התנועה את דרכה, לא תצליח במילוי תפקידה, וכמובן – תיכשל גם פוליטית ואלקטוראלית.

כמו בכל בית יהודי, קביעת מזוזה מהותית גם ל"בית היהודי", אבל היא איננה אמורה לגרום לקיבעון והסתגרות אלא להפך, היא אמורה לאפשר תזוזה, פתיחות, בטחון עצמי, ויציאה מן הבית למרחב.  

  

עיקרון הנסירה - שיעור בכתבי הרב קוק (אודיו)

שיעור בכתבי הרב קוק. ספר "אורות", אורות ישראל, פרק א' פיסקה י"א (עמוד קמ"ב).

https://soundcloud.com/user-437047956/lcyp9osz61xs?utm_source=soundcloud&utm_campaign=share&utm_medium=facebook

(הקלטה מהשיעור בהרצליה. מתנצל על איכות הסאונד הירודה; נקוה שלהבא היא תשתפר).

הטקסט הנלמד:

"אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלהית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד.

האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך".

החיזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבניין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך." 

המעגל הדיאלקטי של "שיבת ציון"

תהליך "שיבת ציון" המתחולל בדורות הללו מתנהל לפי "מפת הדרכים" הבאה:

א.   תחילתו בתודעה היהודית המסורתית כפי שהופיעה בגלות. תודעה זו הכילה סתירה פנימית: מצד אחד, "צפית הישועה היא הכוח-המעמיד של היהדות הגלותית....." (הרב קוק, אורות, א') כלומר שמה שהחזיק את היהדות בגלות הייתה השאיפה לחזרה לארץ ישראל, אבל מצד שני, בו בזמן, חייבת הייתה תודעת הגלות שלא לתת לישועה הזו להתגשם, שכן כול ניסיון להגשימה טרם זמנה היה עלול לפוצץ אותה מבפנים, כפי שאכן כמעט קרה עם שבתי צבי ומשיחי שקר אחרים. היהדות של הגלות טענה אפוא לאורך דורות קפיץ משיחי אדיר, אנרגיות עצומות של שאיפה לשיבה לארץ ישראל, ובו בזמן נעלה את האפשרות להוציא אותן לפועל ולהגשימן (בין היתר, באמצעות המדרש ידוע של "שלושת השבועות"). שני הפכים בנושא אחד. מלכוד.

ב. החזרה לארץ ישראל לא הייתה יכולה אפוא להתגשם אלא מתוך פריצת המלכוד הזה: מרידה טוטלית במסורת על מנת להשתחרר מן האיסור – כתנאי להגשמת צו המסורת הזו עצמה! פרדוקס מושלם. מרגע ששיבת ציון התגשמה מכוח תודעה המנותקת ממקורותיה במסורת היהודית – למרות שהאנרגיות שלה, הרוח, האידאליזם, היו אנרגיות משיחיות ישראליות מקוריות (הקפיץ האמור) – נגזר דינה ונקצבו ימי חייה של תודעה זו; בדיוק כמו מכונית שיצאה מתחנת הדלק עם מיכל מלא, ורק שאלה של זמן היא מתי יתרוקן המיכל. דינו של האידאליזם הציוני שהניע את החזרה לארץ היה בהכרח לשקוע ולגווע. הרוח התרוקנה.

ג.    אין אפוא לשיבת ציון המודרנית שום אפשרות להמשיך להתקיים, לא כל שכן להתחדש, אלא מתוך חיבור מחודש למסורת, לתודעה הישראלית-יהודית המקורית. רק השבתה למקורותיה בתודעה היהודית ההיסטורית – תוך אינטגרציה של כל מעלותיה של התודעה הציונית, בחומר וברוח – תוכל להבטיח את המשך התנופה ההיסטורית של התחייה.

התוצאה לא תהיה חזרה ליהדות כפי שהופיעה בגלות, אלא מתוך התחדשותה מבפנים (ולא לפי אופנות המערב), כפי שהמסורת עצמה צפתה. תוכן זהה בלבוש חדש: ".....והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה" (הרב קוק, שם, המשך המשפט).

וכאן בדיוק אנחנו עומדים.

(לתהליך הזה קורה שבתי בן דב "מעגל דיאלקטי": סולם למלכות ישראל, "במעלות גאולה", כרך ב' עמ' 573. שב"ד מבסס שם את דבריו על דברי המהר"ל מפראג, נצח ישראל, פרק כ"ו, ובעיקר פרק ל"ב. ראו שם).

פסילה כמנוף

אם בג"ץ יפסול כצפוי את חוק ההסדרה, על הימין להשיב במענה של ריבונות נקודתית.

בס"ד

כ"ז בתמוז, תשע"ז
פורסם הבוקר ב"מקור ראשון"

"לכתחילה אריבער" הוא ביטוי יידישאי בחסידות חב"ד, שמשמעותו המילולית היא "לכתחילה מלמעלה". הביטוי נגזר מאמרה ידועה של אחד מאדמו"רי חב"ד מהמאה ה-19 שאמר כך (בתרגום חופשי): "כל העולם אומרים שאם יש לך מכשול בדרך, ראוי להתכופף ולנסות לעבור אותו קודם כל מלמטה, ואני אומר: לכתחילה מלמעלה".

משמעות ההדרכה הזו היא שאנשים שנתקלים בבעיות, מכשולים או אתגרים, נוטים בדרך כלל לעקוף אותם, לפתור אותם בכל מיני דרכים "מתוחכמות", "להסתדר" איתם ולמצוא דרך להתחמק מן הבעיה או למצוא לה פתרון טכני. אבל זהו פספוס של העניין. מכשול בדרכך איננו מקרי; אם תתמודד אתו נכון, הוא יכול לשאת אותך לרמות חדשות, לפתוח בפניך אופקים חדשים. לשם כך הוא הוצב בפניך.

אתגר כזה הוא ניסיון שאם לא תתחמק ממנו אלא תראה בו מנוף, הוא יהפוך לנס – מלשון "נס ודגל" – ירומם אותך למדרגת חיים חדשה ויגלה לך יכולות חדשות. אם תישיר מבט לבעיה ותתמודד עמה באומץ, תיווכח שהיא חושפת בתוכך כוחות חדשים שלא הכרת. לשם כך היא הופיעה.

זה המובן של "לכתחילה מלמעלה". זוהי הדרכה מעשית, שטומנת בחובה את עומק תפיסת העולם הישראלית, האופטימית ביסודה, שמבינה ששום דבר איננו מקרי, וכול קושי בחיים הוא כלי להתפתחות ונועד להוסיף לך ברכה.

נזכרתי בהדרכה הזו בהקשר לאפשרות שלא אמורה להפתיע - שבג"ץ ידחה את "חוק ההסדרה" בדיון הקרוב. אפשר כמובן לנסות לעקוף את הדחייה בכל מיני תקנות מנהליות ורעיונות משפטיים-טכניים מגוונים, שייתנו פתרונות מקומיים נגד סוגי עתירות שונות. אך מלבד העובדה שהמהלכים האלה לא ייתנו מענה לכל הבתים והיישובים העומדים בסכנת העתירות, ומטבע הדברים יביאו להתמודדות והתכתשות סיזיפית בכל נקודה ונקודה, יש בהם ניסיון "להסתדר איכשהו", ולא חיפוש דרך להפוך את הפסילה למנוף.

אבל מבט קל על הסוגיה, יכול להבהיר שפסילת "חוק ההסדרה" יכולה – ויתרה מכך, חייבת – להיות מנוף לפריצת דרך היסטורית של התחייה הישראלית. פסילה כזאת עשויה להיות "הרמה להנחתה" שממש פשע להחמיץ אותה.

התשובה לפסילה הצפויה צריכה להיות כוללת ולא נקודתית, מדינית ולא משפטית; היא חייבת להיות "לכתחילה" ולא "בדיעבד"; "מלמעלה" ולא "מלמטה". היא צריכה לבוא ממקום חדש, גבוה יותר, ולא על בסיס האפשרויות המצויות והמוכרות של המציאות הנוכחית שמוצו כבר עד תום. היא חייבת להיות בבחינת "לתפוס את השור בקרניו", ולתת פתרון מוחלט וסופי לסוגיית עתירות השמאל.

התשובה לפסילת החוק חייבת להיות החלת הריבונות הישראלית באופן נקודתי בכל אותם הישובים והמאחזים שמרחף עליהם איום משפטי. הנימוק שלה, הן כלפי החברות בקואליציה, הן כלפי השמאל הישראלי, והן כלפי העולם ולחציו אמור להיות: "לא הותרתם לנו ברירה".

ואכן, לא הותירו לנו ברירה. מן השמיים.

כשמבינים שההתחמקויות המשפטיות לא יועילו, כפי שקרה בסופו של דבר עד היום, תופסים שאין ברירה. מפלגת "הבית היהודי" איננו יכולה לאפשר לעצמה אפילו עוד "עמונה" אחת, לא כל שכן כמה כאלה. היא תצטרך לפרוש מן הממשלה במקרה ועוד יישובים או בתים – חוץ מאלה שכבר קיים לגביהם פסק דין חלוט – יועמדו בפני סכנת הריסה. אין לה ברירה. "הבית היהודי" לא תוכל להישאר בממשלה שתמשיך להרוס את ההתיישבות. את זה כולם צריכים להפנים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, וכן גם ראשי הקואליציה, יבינו שהאיום של "הבית היהודי" בדבר הפלת הממשלה – איום שחייב להישמע אם חוק ההסדרה יידחה ופתרון החלת הריבונות הנקודתית לא יזכה בתמיכת הקואליציה – איננו איום סרק. הוא בלתי נמנע. גם הם יפנימו שאין להם ברירה.

פסילת חוק ההסדרה חייבת להיענות בפריצת דרך היסטורית. עליה להיות מנוף להתקדמות. מחוק ההסדרה אי אפשר לחזור אחורה – רק לפרוץ קדימה, לתקוע רגל ראשונה בטרקלין הריבונות כדי לוודא שהדלת לא תיסגר.

מהלך כזה איננו רק חכמה מדינית ופוליטית, הוא גם חוב מוסרי. העברת חוק ההסדרה בכנסת, שהתאפשרה בזכות מאבקם הנחוש של תושבי עמונה והוצגה כתשלום ופרס ניחומים על פנוי היישוב, לא יכולה לחזור ריקם. בדיוק כפי שנתניהו איננו יכול לחזור בו מההבטחה לבנות לאנשי עמונה יישוב, כך הקואליציה איננה יכולה להתכחש לתמורה שגבתה מהשמאל והבטיחה לימין על הפינוי: חוק ההסדרה.

אם חוק ההסדרה איננו הפתרון המושלם, כפי שרבים סוברים, ואם הוא יפסל – אפשר לוותר עליו. אבל אין לעשות זאת בתמורה למשהו שהוא פחות ממנו, אלא רק בשביל משהו שהוא גדול ממנו. 

  

האם החילוניות כאן על מנת להישאר?

בסופו של דבר ישנה רק דרך אחת להציל מההרס של הפוסט מודרניזם את היין הטוב שהביאה החילוניות לאנושות: לחבר מחדש את האדם לשמיים – אבל הפעם בלי לאבד את האדם.

בס"ד

ה' בתמוז, תשע"ז

מאז שחזרתי בתשובה עברו כמעט ארבעים שנה, אבל כל השנים הללו תמיד אמרתי לעצמי ולאחרים, שבאיזשהו מקום, נותרתי גם חילוני. גם. היה שם משהו חשוב בעולם ממנו באתי שידעתי שאסור לי לאבד אותו. משהו שקיבלתי בבית הספר הראלי העברי בחיפה, בתנועת הנוער, בצבא, באוניברסיטה, בעולם החילוני, ולא רק שלא הרגשתי שעלי להשאיר אותו מאחור, אלא שתמיד חשתי שהוא מוסיף ליהדות שלי, ליראת השמיים שלי.

כשאני רואה היום את האיום שחשים "החילוניים" מפני הדתיים ומפני היהדות, את החרדה הזו, ומנסה להבין אותה, אני חושב שעל זה מדובר, על אותו דבר שגם אני ידעתי שאסור לי לאבד.

כן, העגלה החילונית איננה ריקה, הסיבוב הגדול שעשתה האנושות בעידן המודרני, סיבוב של 250-300 שנה – תהליך החילון שבו השתחרר האדם מן השמיים, האמונה, וגם מהממסדים הדתיים, מה שאפשר לו לפתח ולגלות את עצמו ואת כישרונותיו – לא היה מיותר. הוא הוסיף נדבך חשוב לקומת האדם, נדבך שלא נוכל להמשיך הלאה בלעדיו.

לפחות שני דברים מהותיים הביאו העידן המודרני והחילוניות שהייתה אבן היסוד שלו: א. אוטונומיה של האדם: הבחירה החופשית, ההכרה שכול דבר אמתי חייב לבוא מתוכו, מעצמו, בצורה אותנטית, מתוך בחירתו וההכרה שכול כפיה מנמיכה את קומת האדם. ב. הרחבת הדעת שלו. פיתוח כול שיעור הקומה האנושי, כול כוחות הנפש, ההשכלה, הידע, המדע, הטכנולוגיה התרבות, האומנות, וכול שאר הפירות הטובים שאנחנו נהנים מהם כולנו.

וזהו הדבר שעליו חונכתי בבית הספר הראלי ועליו שמרתי מכול משמר. זהו גם הדבר שמפני אובדנו חוששים "החילוניים".  כש"החילונים" חרדים, נדמה לי שבעיקר לשני הדברים הללו הם חרדים. ובצדק. אם תשתלט עלינו "דתיות" כזו ששני הדברים הללו לא יהיו חלק אינטגרלי ממנה, זו תהיה רגרסיה ולא התקדמות.

כי כש"החילוניים" נאבקים כנגד כפיה דתית, זה לא רק או בעיקר חשש שמישהו יכפה עליהם אישית. זוהי תחושה שבחברה ובתרבות שמבוססת על כפיה הם לא יוכלו למצוא את מקומם. וכשהם נאבקים על "לימודי ליבה", זה לא התעקשות שההוא או ההיא ישכילו ויצאו לעבוד ולהתפרנס; זו הכרה שבחברה ובתרבות של בורות ובערות לא יכול להיות להם חלק. האפשרות שפתאום הם יחושו זרים בחברה הישראלית ויגלו לפתע שאין להם מקום בה – היא האיום האמתי.

נכון, סביב הפרי הטוב הזה של העידן המודרני, צמחו הרבה קליפות, הרבה הפקרות, חולשות מוסריות, בערות, חומרנות, כפירה לשמה, רשעות ועוד כהנה וכהנה. יתר על כן, את העידן המודרני לא הפילה האמונה. העידן הפוסט-מודרני הוא שמשך לו את השטיח מתחת הרגליים, הוא שמוטט אותו והרס את יסודותיו בביקורתו הטוטלית, המפרקת וההורסת-כול; הוא שמרד בכול הערכים, בטוב וברע, באמת ובשקר, איפס שוב את האדם ומאיים להחזיר אותו לאחור. אבל בכול זאת, למרות כול הקלקולים, את היין הטוב ההוא של העידן המודרני לא ניתן להכחיש.

בספרו "ליקוטי תורה" כותב האדמו"ר הזקן, בעל התניא, מייסד חב"ד: "אמרו חז"ל שאין השכינה שורה אלא על בעלי קומה. המכוון [הוא] שיהיה בו גילוי כל עשר ספירות שבנפש בבחינת וכל קומה לפניך תשתחווה" (ליקוטי תורה, דברים, עמ' פ"ב, עמודה ד').

כלומר, נדרשת קומה אנושית שלמה, חמושה בכל הטוב שבאדם, בפיתוח כל יכולתו כישרונותיו כישוריו וכוחותיו, ורק אז שהיא "תשתחווה", תקבל "עול מלכות שמיים", תכיר ותקבל את מעמדה הקיומי בבריאה, תתחבר מחדש – ומתוך בחירה והכרה – לחיים האינסופיים.

"הכוונה [כוונת החיים, תכליתם] שיהיה בחינת יש ודבר נפרד – ויהיה נמשך בו בחינת הביטול" (הרב הלל מפאריטש,  ספר פלח הרימון, במדבר, עמ' קצ"ד). "יש ודבר נפרד" – הופעת חיים מודעים לעצמם, אוטונומיים, שתופסים את עצמם ליש נפרד, עצמאי, בלתי תלוי; חיים שחווים את עצמם לממשיים, למציאות, שעומדים על רגליהם. ואז ורק אז, יש טעם ומשמעות ב"ביטול", בהכרת הבורא, בקבלת עול מלכות שמים, בהכרת האדם את מקומו ואת תפקידו בבריאה.

וההכרה הזו, הבגרות הזו, איננה אקט חד פעמי. "בכל יום יהיו בעינך חדשים". "החילוניות", במובן הזה, חייבת להיות שם כול הזמן. כול יום צריך האדם לזקוף מחדש את קומתו, ומתוך כך להבין את מקומו הייחודי בבריאה ואת משמעות חייו. ובכדי שתתגלה המעלה הזו באדם – הוא חייב להיות אדם במלוא מובן המילה. בעל שיעור קומה. לצורך זה בדיוק היה "הסיבוב".

"הסיבוב" של העידן המודרני לא היה לשווא; הוא בנה את שיעור הקומה של האדם, בעיקר משתי הבחינות האמורות, והכין אותו לשלב הבא, להשראת השכינה. העידן הבא עלינו לטובה, העידן האמוני, יהיה חיבור מחודש של האדם אל השמיים, אבל בלי לאבד את כל היין הטוב ההוא שהביא העידן המודרני.

הסיכון קיים, והאיום גדול, אבל בסופו של דבר ישנה רק דרך אחת להציל מההרס של הפוסט מודרניזם את היין הטוב ההוא שהביאה החילוניות לאנושות: לחבר מחדש את האדם לשמיים – אבל הפעם בלי לאבד את האדם.