שנת היובל

49 השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, לא היו לשווא. הן היו חיוניות לברור הקשר שלנו לארץ ישראל השלמה לא רק כאידיאל אלא גם ככורח המציאות. אב הטיפוס לתהליך תודעתי שכזה הם 49 ימי ספירת העומר.

בס"ד

י"ח בניסן, תשע"ו

בכ"ח באייר, שנה זו, ימלאו 49 שנים לשחרור ירושלים וחבליה המרכזיים של ארץ ישראל במלחמת ששת הימים. למחרת התאריך המיוחד הזה תחל שנת היובל לשחרור.

כל זה קורה במהלך ספירת העומר וקשור אליה באופן הדוק. לפי התפיסה הישראלית המקורית, 49 הימים שאנו סופרים ממחרת הפסח ועד היום החמישים, חג השבועות, חג מתן התורה, הם אב טיפוס לצורה בה מתפתחים תהליכי התודעה.

ההופעה והעבודה

  

"ההשגות הולכות בדרך של הופעה ועבודה, כלומר הופעה פתאומית המזרחת אור על תכנים ידועים. ולפעמים מזרחת הופעה אחת עולמות מלאים. ואחר כך בא זמן העבודה לברר את הפרטים הכלולים בהופעה (הרב קוק, מאורות הראי"ה, שבועות, עמ' ס"א)". התפתחות התודעה מתרחשת בתהליך ייחודי. קודם כל מופיעה הארה חדשה, הברקה, רעיון חדש מתגלה במוחו של אדם, מה שהסלנג מכנה "נופל לו האסימון". אלא שהרעיון החדש שנולד, הופיע או התגלה, עדיין כללי מקיף ולא מפורט, ובשלב הראשון איננו נקלט בשכל במושגים, בפרטים, במילים, בכלים רציונליים. אדם יכול לשמוע רעיון בשיעור, להתלהב ולצאת מכליו מרוב ההתרגשות, אבל במקרים רבים הוא לא יוכל להסביר, לא לעצמו ובוודאי לא לזולת, מה הוא בדיוק הבין. למצב זה קורה הרב קוק: הופעה.

בכדי לעכל, להפנים, לקלוט, את התובנה החדשה, צריך אדם לפתח אותה, לשכלל אותה, ליצור לה מערכת רציונלית, "להלביש" אותה בטעמים, בהסבר. הוא צריך להוריד את ההופעה לפרטים. לכך קורא הרב קוק: "עבודה". השלב הזה, בניגוד לראשון, איננו הבזק ראשוני חד-פעמי. פיתוח ההסבר הרציונלי דורש זמן. הפנמת ההארה היא כמו עיבור. הזרע, ההופעה הראשונית, נקלט, אבל התפתחותו לכדי רעיון משוכלל ורציונלי, הלידה, מחייבת הבשלה באמצעות הזמן.

דוגמה קלאסית לתהליך זה היא גילוי כוח הגרביטציה על ידי ניוטון. הסיפור ההוא על התפוח שנפל לו על ראשו והבריק לו את רעיון כוח המשיכה. בעקבות ההברקה ההיא היה על ניוטון לעבוד שנים רבות על התגלית, על בניית מערכת המושגים והתיאוריה הרציונלית שמספקת כלים להבנתה.

והרב קוק ממשיך להסביר: "וכשם שאצל היחיד באה הופעה המצריכה אח"כ לעבודה, והעבודה אינה כ"א מבררת את רכושה של ההופעה, כן בציבור, התגלות עליונה הפועלת עליה מצרכת עבודת דורות לברר כל הגנוז בה...(שם, שם)". גם בהתפתחות התודעה הציבורית, הלאומית, מתחולל תהליך בעל מאפיינים דומים.

ספירת העומר

זהו גם העיקרון הפנימי של ספירת העומר. ההופעה, הגילוי החדש, המדהים, שמעבר ליכולת התודעה לקולטו, היה ההופעה האלוקית שהתגלתה בניסים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף. את הגילוי הזה אנחנו חוגגים בחג הפסח. לאחר החג, אנחנו נכנסים לתהליך של "עבודה". חמישים ימים של עבודה על הפרטים, בניין פרטי מידות הנפש בירורם וטיהורם, בהתאם להופעה הראשונית. התהליך עורך 49 ימים, עד שאנו מוכנים לקבל את ההופעה ההיא, בתוך הנפש, בכלים, בציווים מפורטים – במתן תורה.

"הופעה" בלי "עבודה" איננה מספקת. ההופעה חייבת להיקלט בכלים של התודעה, במושגים שלה, במילים וההגדרות שלה, בהגיון שלה, בצורה רציונלית. "להתיישב" בשכל האדם, הדור, החברה. ללא בניית התודעה המתאימה, הכלים – ההופעה, ההברקה, עלולה להיעלם, להישכח.

דרך הרגליים

לתהליך הזה יש היבט נוסף. בכדי שהאידיאלים הגדולים החדשים המופיעים ייקלטו היטב בתוך תודעת המציאות, הם חייבים להתגלות לא רק כאידיאלים, אלא גם ככורח המציאות. לא רק כאמת שמימית עליונה, אידיאלית, שהיא בבחינת רצוי, אבל גם אפשר לוותר עליה – אלא גם כאמת ארצית, חיונית, מתחייבת, הכרחית, שאי אפשר בלעדיה.

"בכוח החוזק ועומק ההרגשה, ההכרח הוא יותר מצוין מהחפץ [מהאידיאל], והחפץ שהוא רם ונאצל שיש בו אותם מעלות של ההכרח, רק הוא חפץ שלם ונשגב, ושעל כן צריך הוא להיות עובר מעבר ההכרח" (הרב קוק, עולת ראיה ב', עמ' רס"א). בכדי שאידיאל ייקלט, צריכה להתברר האמת שלו לא רק בממד התיאורטי, הערכי, השמימי, האידיאלי, אלא גם כאמת מציאותית הכרחית.

מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים הייתה פריצת דרך היסטורית. היא "באה מלמעלה", בצירוף נסיבות בלתי סביר ובלתי יאמן. מבחינה אסטרטגית והיסטורית אף אחד לא יזם אותה. אף לא אחד מאלה שהיו מעורבים בתהליך שהוביל לפריצתה לא התכוון לתוצאה ההיסטורית הסופית. גם התודעה הישראלית הלאומית לא הייתה בשלה לה.

זו הייתה "ההופעה".

בעקבות ההופעה הזו, נדרש שלב "העבודה". לקלוט מה קרה לנו, להבין מה משמעותו ומה מתחייב ממנו. להוריד לכלים רציונליים, להבין, להפנים, את השלב החדש ש"כפה" עלינו אלוהי ההיסטוריה.

אבל בכדי שהחידוש הזה ייקלט כראוי, נדרש לא רק לקלוט אותו כשלעצמו, אלא גם להבין שהוא הכרחי. לא מבחינה "דתית", אידיאלית, ערכית – אלא במושגים של התודעה הרציונלית, הארצית, הממשית. להבין שארץ ישראל השלמה איננה רק אידיאל אלא גם – כורח המציאות. שהיא מתחייבת גם מצד ההיגיון האנושי, מצד הצרכים הגיאופוליטיים, המדיניים, הביטחוניים. שמדינת ישראל לא יכולה להתקיים בלעדיה. שחבלי הארץ ששוחררו חיוניים לקיומנו גם מבחינה כלכלית, לפתרון בעיות הדיור, למרחב התפתחות חיוני, להספקת מקורות מים וכדומה.

תהליך כזה, של לימוד "דרך הרגליים", של הבטחת חיוניות שלמותה של הארץ לא רק מצד האידיאל, אלא גם מצד הכורח, תהליך כזה לוקח זמן. כמה זמן – 49 שנים. ומתי אפשר לברך על המוגמר – בשנת ה-50, שנת היובל.

והנה כאן אנו עומדים. הולך ומתברר לתודעה הישראלית, לציבור הישראלי, שארץ ישראל השלמה איננה רק אידיאל, אלא גם כורח המציאות. בכדי להפנים עובדה זו, היה צורך בזמן. ובדם, הרבה דם. ובייסורים. ובדמי לימוד. אבל למדנו.

זה לא אומר שצריך לעמוד לריבונו של עולם עם סטופר ביד. מדובר על תהליכים. אבל נראה שהתודעה הישראלית כבר הולכת ומבשילה לקראת ההכרעה – לשנת היובל, להחלת הריבונות הישראלית על כל שטחי יהודה והשומרון.

אין כמו המצה

בס"ד

י"ב בניסן, תשע"ו

"אין תינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שטועם טעם דגן", מלמדים אותנו חז"ל. ישנו קשר מובהק בין התזונה הטבעית של האדם לבין התפתחות הכרתו. היכולת שלו לפתח את תודעתו, להכיר את שורשו ומקורו, תלויה באכילת הדגן.

(ומכאן, אגב, גם רמז חשוב להבנת הקשר שבין הופעת התודעה האנושית בצורה המוכרת לנו, לבין תהליך הפיכתו של האדם מצייד-מלקט הניזון מבשר, גרגירים ופירות – לעובד אדמה, שעיקר מזונו הוא הדגן, תהליך שאירע, פחות או יותר, לפני כ-7000 שנה!!. להפיכת הדגן לבסיס המזון האנושי, הייתה כנראה השפעה מהותית על התפתחות התודעה האנושית).

ההבדל בין מצה ללחם דומה להבדל שבין בגדי הלבן של הכהן הגדול שבהם הוא נכנס לקדש הקדשים אחת לשנה, ביום הכיפורים, לבין בגדי הצבעונים שלו בהם הוא משרת בשאר ימות השנה. כמובן, הצבעוניות מגלה תפארת של גוונים, יופי ועושר צבעוני רב, ומסכת אינסופית של אפשרויות, אבל בגדי הלבן, דווקא בגלל פשטותם, מגלים דבר עמוק יותר – את המקור הפשוט, הראשוני, הקדום, לפני התפרטותו והתגוונותו ולפני הופעת כל הכלול בו.

הלחם, כמו בגדי הצבעונים, יוצר את ההכרה המפותחת, העשירה, המשוכללת, הרב-גונית. עושר האידיאלים הישראליים, התכנים האלוקיים והתובנות שלהם, הנקלטים בהכרה בהבנה ובדעת מלאה. מי שטעם טעם תורה, ובמיוחד את טעמה של פנימיותה – שזהו טעם הדגן האמתי – יודע עד כמה משביע מזון זה את הנפש במזון רוחני ששום תענוג אנושי המוכר לנו איננו דומה לו.

המצה, כמו הלחם, גם היא מזון רוחני יוצר תודעה. אבל היא איננה מביאה להכרתנו את העושר הרחב והמפואר של האידאלים האלוקיים, את התכנים העשירים והמגוונים של הכרת הקדושה הישראלית. לא, המצה מחדירה להכרתנו דווקא את מקורם של האידיאליים הללו, את האמונה הפשוטה, הראשונית, שאין בה עדיין עושר רוחני, וגם לא הכרה מפותחת, שהיא למעלה מן הטעם והדעת, ולכן היא איננה מחמיצה את האדם ומנפחת את אישיותו, איננה מתפיחה את האגו שלו ואת הכרת חשיבותו העצמית.

בעידננו "הירוק", בדור הצמחונות והטבעונות, שבו ברור לנו הקשר החד משמעי שבין מה שאנו מכניסים לפינו לבין מה שמתרוצץ בראשנו, קל יותר להבין שהמצה איננה סתם סמל, טקס, או זיכרון בעלמא, אלא תזונה רוחנית אינטלקטואלית ממשית. המצה מחדירה באדם את הכרת מקורו הראשוני, את שורשו, את תודעת האינסוף שקדם לו וממנו הוא גזור, את ה"דע לפני מי אתה עומד", את ה"דע מאין באתה". לכן דווקא הכרה זו "מאפסת" אותו, בשני המובנים. היא מחדירה בו את תודעת מקורו הראשוני, הפשוט, העצמי.

וכדברי ספר הזוהר, המצה היא "מיכלא דמהימנותא" – מאכל האמונה. מזון ישראלי משובח, המחזיר אותנו לעצמנו, לשורשינו, שיוצר בנו את בסיס התודעה הישראלית המקורית.

שמשיב לנו את היכולת לקרוא – אבא.

  

תג מחיר, עינויים והקוזאק הנגזל

מי שהציל מאנרכיה את הישוב בת עין, שלא היה מסוגל להתמודד בעצמו עם התופעה של "תג מחיר" והשלכותיה, היה השב"כ. ולא רק אותו הציל השב"כ, אלא גם ובעיקר את הנערים מעצמם ומהתדרדרות שהייתה מסתיימת בשנים ארוכות בכלא; וגם את משפחותיהם. 

בס"ד

ט' בניסן, תשע"ו

בזמן שהתעוררה פרשת "דומא" והתנהלה חקירתם של החשודים בה, נשאלתי על ידי רבים מה דעתי ביחס לחשד שחוקרי השב"כ נקטו בעינויים כלפי החשודים. באותו הזמן סערו הרוחות ולא ניתן היה להתייחס לנושא בצורה מפוכחת, אבל עתה, אני מקווה, ניתן כבר להציג עמדה.

הצורך הזה מתחזק דווקא בימים אלה, כששוב אנחנו מדווחים על עצורים בחשדות לפעולות של "תג מחיר" ועל כך שהם עוברים עינויים ושוב מתנהל קמפיין של הפגנות ומחאות כנגד עינויים.

ראוי להקדים: שאלת העינויים איננה תלויה בשאלה האם יהודים בכלל או החשוד(ים) בפרט, הם שאחראים לשריפה בדומא. בעיני בהחלט סביר שלא, ושהשריפה הזו, כמו כמה שריפות אחרות באותו כפר, נעשו על ידי ערבים. ובכל זאת, השאלה העקרונית, האם רשאי השב"כ לנקוט בעינויים, והאם היה רשאי לנקוט בהם בחקירה הספציפית המדוברת – עומדת במקומה.

חובתה של המדינה להגן על עצמה

אתחיל בציטוט מדברי הרב יובל שרלו מאותם ימים: "זכויות האדם לא כוללות רק את זכויותיו של היחיד, הן כוללות גם את הזכות של הציבור, ויש זכות גם לציבור לחיות. וכשיש [והוא הדגיש בדבריו: "אם יש"] קבוצה שמבקשת לערער את זכותו של הציבור להתקיים, ולזרוע פה פחד וטרור וכדומה, יש חובה, לא רק זכות, לציבור, להשתמש בכוח מידתי, מפוקח ומפוכח, בכדי לנפץ את הסכנה שעלולה להתרחש בו, כאשר מנסים להשליט עליו....זו שאלה מידתית ולא טוטאלית".

עיקר החידוש בדורות הללו של שיבת ציון הוא בבניין הציבוריות הישראלית, בנין האומה ("בניין המלכות" בלשון הספרים הקדושים), עיצוב התודעה הלאומית האותנטית שלנו על כל מכשיריה – המדינה לכל מערכותיה. זוהי עצם הגאולה, הנס הגדול, והוא קודם לכל שאר הפרטים, אפילו לשלימותה של הארץ, ועליו חובה לשמור מכל משמר.

בנין הציבוריות הזו הוא תהליך ארוך, מורכב ומסובך והוא עדיין לא הושלם. אנחנו באמצע הדרך. לכן הציבוריות שלנו עדיין נגועה בחסרונות וחולשות רבים. את אלה אי אפשר לתקן בכוח ובכפיה. לא מימין ולא משמאל. היא צריכה להתברר ולהתפתח מתוך עצמה, מתוך המחלוקות והוויכוחים שלנו. היא לא תיבנה למרות המחלוקות שביננו, אלא מתוך המחלוקות, באמצעותן. הן שמפתחות אותנו. ולכן כל כך חשוב לתת למחלוקות הללו חופש, חירות, זכות דיבור והבעה וגם – גבולות גזרה!

כל מי שחסר סבלנות, מיואש, או לא מסוגל לסבול את העיוותים שבינתיים, ומנסה להתגבר עליהם בכוח ובכפיה, במקום על ידי חינוך, הסברה, שכנוע, פיתוח התודעה וכדומה – מעיד על עצמו שהוא איננו מאמין בעם ישראל, וביכולתו של העם להיות ברבות הימים "ילד גדול" גם בלי כפיה. זו הבעיה העיקרית בתופעה של "תג מחיר" (וכן בתופעות דומות מהשמאל כמו אלון ליאל, שוברים שתיקה בצלם וכדומה).

מי שניבהל ומתייאש מן החולשות והכישלונות שבינתיים, ולענייננו בעיקר בתחומי הביטחון המדיניות וההתיישבות – ויש לא מעט כאלה, למרות שבסך הכול אנחנו חיים בתוך נס אחד גדול – איננו מבין עד כמה גם הכישלונות, ודווקא הכישלונות, חשובים להתפתחות הציבוריות הזו. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".

לציבור יש חובה, לא רק זכות, להתגונן מפני מי שמנסים לכפות עליו בכוח דברים שהוא עדיין איננו בשל להם. גם אם הדברים הללו צודקים נכונים ואידאליים כשלעצמם. הציבוריות הישראלית תגשים את ייעודה, אבל רק אם היא תיבנה מתוך תהליך פנימי, עמוק, חופשי ומשוחרר.

העובדה שיש בציבוריות הישראלית הזו ההולכת ונבנית, כוח להתגונן מפני כל מי שמנסה לכפות עליה יעדים אלה כשהיא עדיין לא שם – משמאל או מימין – מעידה על בריאותה. לכן, בעיקרון, תפקידו של השב"כ הוא תפקיד קדוש – להגן על הציבוריות הישראלית הנבנית מפני כוחות פנימיים באומה, שמנסים לכפות עליה את דעתם בכוח.

(התייחסותי המלאה לתופעת "תג מחיר" – להבדיל מהרצח ב"דומא" שאם בוצע על ידי יהודים הוא בבחינת קפיצת מדרגה ביחס ל"תג מחיר" – שחובה על מי שמעוניין לרדת לעומק ככוונתי במאמר זה לקרוא אותה, ראו במאמרי בבלוג: "הקומוניסטים של הגאולה: http://blog.emuni.co.il/2015/12/blog-post_20.html)

הטרור הפנימי מסוכן יותר

במסגרת השיח אודות הרצח בדומא עסקו רבים בשאלת ההשוואה בין הטרור הערבי לבין (לפי החשדות) "הטרור היהודי". טענתם הייתה שגם אם יש ממש בחשדות באשר ל"טרור היהודי", יש להתייחס אליו בסלחנות ובהבנה גדולים הרבה יותר, שכן "הטרוריסטים" הם אחינו. יותר מכך טענו: "הטרוריסטים", אם יש כאלה, הם אידיאליסטים ישראלים, מלאי אמונה ותקוות גאולה, ופועלים ממניעים חיוביים ואין כלל להשוות ביניהם ובין הטרוריסטים הערביים ולכן גם ראוי להקל בחקירתם וכדומה.

כאמור למעלה, בניין הציבוריות הישראלית, הוא תהליך ארוך ומסובך. זהו תהליך של בירור פנימי ולכן הוא שונה מאשר קשיים מול אויב חיצוני. אויב חיצוני, בדרך כלל, ידוע, וקל לזיהוי, וכשהוא מוכר ככזה, העם כולו מתאחד מולו. כשהעם מאוחד, ההתמודדות מול האויב קלה הרבה יותר.

טרור פנימי, בין אם הוא מופנה לאויב החיצוני, וכל שכן כשהוא מופנה פנימה, שמסכן את החברה מתוך עצמה, מבפנים, הוא קשה מסובך ומסוכן עשרת מונים. גם, ובעיקר, כשהוא מופיע מצד אנשים אידיאליסטים, שמטרותיהם וכוונותיהם טובות, והם חמושים בדרך כלל במוטיבציה גבוה יותר מאשר עבריינים רגילים. טרור פנימי יוצר בלבול פנימי, ספקות ומחלוקות, מריבות ומדנים, ומבזבז את האנרגיות על מאבקים פנימיים במקום על האויב החיצוני, האמתי. כאמור, יש מקום למחלוקות, ואף חובה להביע דעות מנוגדות, אבל זה צריך להיות וויכוח פנימי, בתוך המשפחה, שכובש את יצרו, מה שממתיק את הדינים והמרירות.

נכון אמנם שפגיעותיו הממשיות, הפיזיות, של הטרור הערבי קשות וכואבות לאין ערוך מאשר של "הטרור היהודי", אבל האחרון, אם כי פגיעותיו הממשיות זניחות ושוליות, ובדרך כלל ילדותיות, מסוכן לרקמת האומה ולבניינה עשרת מונים. הוא פוגע בנו ברוחניות, בנשמה, והוא מסכן את האחדות הפנימית ומפרק ומפורר את האומה מבפנים. הוא פוגע בבניין הציבוריות שלנו.

על כן סכנתו לאומה, בסך הכול, הרבה יותר גדולה, ואשרינו שיש לנו כוחות ביטחון שלא נותנים לו להרים ראש.  

 

שאלת העינויים

בסערת הוויכוח על העינויים, היה מי ששאל: למי אתם מאמינים יותר, לשב"כ או לבן גביר. לי לא היה שום קושי לענות על שאלה זו: לשב"כ כמובן. פשוט – כי הייתי שם. לא, לא במרתפי השב"כ בעת החקירה, אלא בסיטואציה דומה.

בשנת 2003 בבוקר בהיר אחד, נעצרו שלושה מחברי הישוב בת עין בחשד לניסיון פיגוע בבית ספר ערבי במזרח ירושלים. האירוע הדהים והפתיע אותנו, חברי הישוב, והיה צורך לגבש עמדה, הן ביחס למעשים עצמם, והן ביחס לתקשורת שעטה עלינו בהמוניה.

אני מוניתי לדובר היישוב לצורך העניין. הדבר הדחוף ביותר היה לגבש מדיניות הגנה והסברה. מצד אחד לא תמכנו במעשים, וגם אילו היינו רוצים לתמוך, לא יכולנו לעשות זאת מבחינה תקשורתית וציבורית. מצד שני, "לא משאירים פצועים בשטח"; לא רצינו להותיר את החברים העצורים בלי תמיכה. השיטה שנקטנו הייתה מתבקשת – להאשים את השב"כ בעינויים. משמע: לא היו דברים מעולם, וגם ההודאות שהוצאו מן החשודים הוצאו מהם בכוח ובעינויים.

אחד "הקטעים" הזכורים לי מאותם ימים היה ראיון שנתתי, ל"ערוץ 2", כמדומני. אחרי שהמראיין שאל אותי כיצד אני מכחיש את המעשים, והרי החשודים כבר הודו בהם, עניתי: "אחרי שבוע במרתפי השב"כ, הייתי מודה אפילו בצליבת אותו האיש". למחרת הופיע בישוב כתב של תחנת רדיו צרפתית, ראיין אותי בנושא, וביקש שאחזור על המילים הללו בדיוק. התאים להם לצרפתים.

וכן, ערכנו הפגנות רבות משתתפים ברחבה שליד מגרש הרוסים, כנגד העינויים, וכנגד העובדה שלא נתנו לחשודים לפגוש עורכי דין. מכיר את כל זה.

בסופו של דבר, החברים הללו הודו, נשפטו, וישבו שנים ארוכות – ומיותרות – בכלא. ואגב, בן משפחה של אחד מהם סיפר לי, שהטענה של עצורים בכך שהם הודו בלחץ עינויים, נובעת, בין היתר, בגלל הצורך שלהם לתרץ את העובדה שהם "נשברו" בחקירה, הן לצורך הגנה על שמם הטוב ועל תדמיתם בעיני עצמם והחברה, והן, ואולי בעיקר, מפאת הצורך לתרץ את פתיחת הפה שלהם ביחס למעשיהם ומעשי חבריהם. כך שהייתי גם בסרט הזה.

אינני יודע אם החשודים בפרשת דומא אכן ביצעו את המעשים המיוחסים להם; אינני יודע אם יהודים ביצעו את המעשה. אבל ברור לי לחלוטין שלעו"ד שמקבל את משכורתו על מנת להגן על החשודים, אין הרבה ברירות אלא לנקוט במדיניות הגנה מסוג זה.

זה לא אומר כמובן שלא היו עינויים; זה רק אומר שצריך לקחת בערבון מוגבל מאד את טענות הסניגוריה במקרה כזה, להבין שאפשר שהיא מנסה ליצור מניפולציה על דעת הקהל, על מנת להקל על החשודים ועל תנאי מעצרם וחקירותיהם וכדומה. על כך בדיוק משלמים להם.

זה כמובן לא אומר שאין מניפולציות גם מצד השב"כ. גם לטענותיו ראוי תמיד להתייחס בערבון מוגבל, ובכל זאת, השב"כ, בניגוד לעורכי הדין, לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו.

הקוזאק הנגזל

וראוי לקחת בחשבון שיקול נוסף: פעילי "תג מחיר" עובדים לפי הספר, חוברת ההדרכה שכתב נעם פדרמן. הם מנצלים בחכמה כל סעיף ופסיק בחוק בכדי להשתמש בו כנגד המערכת, ובעיקר שומרים בצורה מעוררת התפעלות על זכות השתיקה שלהם. זה כמובן לגיטימי, ובמסגרת הכללים, אבל מחייב גם את המערכת לנהוג באותה שיטה: לנצל כל אופציה שמאפשר להם החוק, עד הקו האדום ממש, על מנת למצות את החקירה נגדם.

אני יוצא מתוך הנחה שחוקרי השב"כ לא סטו מהחריגות המותרות להם במסגרת החוק. אין לי ספק שהם מתחו את החריגות הללו עד קצה הגבול המותר, אבל לא מעבר לו. יותר מדי פיקוח קיים עליהם. החקירות מצולמות, ובעולמנו המשפטי, שבו כל לוחם צה"ל חייב להסתובב עם עורך דין צמוד, גם חוקרי השב"כ מבינים את המגבלות המוטלות עליהם. הם מבינים שלמרות כל רצונם והמוטיבציה שלהם "לספק את הסחורה" למפקדיהם, הסכנה שמחר-מחרתיים הם יהיו הש"גים המואשמים בעינויים והמשלמים את המחיר, עומדת גם היא לנגד עיניהם.

נכונותם של פעלי "תג מחיר" למתוח את זכויותיו של הנחקר עד קצה הגבול האפשרי ולמצות אותן במלואם, איננה מותירה להם לזעוק את זעקת הקוזק הנגזל, כשחוקריהם עושים בדיוק את אותו הדבר.

מי שמאמץ אידיאולוגיה של מעבר על החוק, ומבצע אותה בפועל, צריך לקחת בחשבון שלא יתייחסו אליו בכפפות של משי והוא עלול לשלם מחיר ולא להתבכיין. גם אני עצמי ניהלתי בעבר מאבקים ציבוריים שהיה בהם מעבר על החוק, מעבר מודע ומכוון, על מנת להעלות נושאים שונים על סדר היום הציבורי. כשנדרשתי לשלם את המחיר, עשיתי זאת בהבנה ובשמחה, בלי תחושת נרדפות ובלי להתבכיין.  

מה מוגדר כעינויים?

באחד מהסרטונים שהופצו ברשת ראיתי שאחד הנחקרים התאונן על כך שבמסגרת חקירותיו אילצו אותו לשמוע שירת נשים. גם עצם המעצר למשך שבועות ארוכים הוא עינוי לא קטן. גם הבידוד שנכפה על העציר. וגם, כמובן, השארתו לאורך יממות ארוכות בחוסר שינה, וכן שלילת זכותו לפגוש עורך דין.

כל אלה הם בבחינת עינויים. אבל לא בטוח שמי שנקט בהם עבר במסגרת החקירה על החריגות המותרות לו על פי החוק. אין ספק שהחקירות הממושכות בשב"כ לא היו נופש ולא קייטנה. הן היו קשות, פיזית ונפשית, ואף אחד לא היה רוצה לעבור את החוויה המאוד בלתי נעימה הזו. אבל מכאן ועד למושג עינויים, במובנו המשפטי, רחוקה הדרך.

כך שהמושג "עינויים" הוא יחסי ולכן לא רלוונטי. הוא לא מושג משפטי, אלא מושג ששייך לתחום דעת הקהל. "זו שאלה מידתית ולא טוטאלית", כאמור לעיל. הוא אמנם עורר סערת רוח ציבורית, הרבה אמוציות כנגד השב"כ ובעד העצורים, אבל זה בדיוק היה תפקידו במסגרת המאבק הציבורי שיזמה הסנגוריה.

השאלה היא האם חוקרי השב"כ עברו על החוק ועל ההוראות המנחות אותם בחקירה או לא. זו השאלה. ושאלה זו תתברר בהמשך במשפטם של הנאשמים. זהו תפקידם של עורכי הדין, ואני סמוך ובטוח שאם אכן היו חריגות בחקירה, הם ידעו להוציא אותן לאור.

הנחת היסוד שלי היא שהחוקרים לא נקטו באמצעים האסורים עליהם בכדי לסחוט הודאות. לא הגיוני שכך עשו, משום שגם הם יודעים היטב שזה לא יעבור במשפט, ומשום שאם כך עשו, והדבר יתברר, הם לא "ספקו את הסחורה" שהיה עליהם לספק.

בת עין

על דבר אחד נוסף אני יכול להעיד מעדות ראשונה והוא על התנהלותו של השב"כ מול תופעת "תג מחיר" ביישוב שלי, בת עין. הייתה אצלנו חבורה של כעשרה-חמש עשרה נערים, שנקטו בפעולות מהסוג של "תג מחיר". אין כאן המקום לפרט, אבל כן חשוב לומר שפעולות אלה היו למורת רוחם של רבים מהתושבים, יצרו מחלוקות וסערות פנימיות קשות, פגעו בשמו הטוב של היישוב, וגלשו בהמשך לפעולות כנגד הישוב, האינטרסים שלו, החלטות אסיפת החברים והמזכירות, ולפעמים כנגד התושבים עצמם, אישית. הן, בין היתר, גרמו נזקים מכוונים של לפחות הרבה עשרות אלפי שקלים למתקנים שונים של הישוב. אנרכיה.

מי שהציל את הישוב בת עין, שלא היה מסוגל להתמודד בעצמו עם התופעה הזו והשלכותיה, היה השב"כ. הוא שהציל את הישוב בת עין מאנרכיה. חד וחלק. ולא רק אותו הציל השב"כ, אלא גם ובעיקר את הנערים מעצמם ואת משפחותיהם.

הנערים הללו, שהיו מתודרכים היטב לחקירות השב"כ, ידעו לשתוק. השתיקות שלהם לא אפשרו לשב"כ להעמיד אותם לדין. אירועי "תג מחיר" המשיכו להתרחש סביבנו, והשב"כ לא מצא להם פתרון, למרות שמסתבר שהוא ידע בדיוק מי הנערים המעורבים, ומה מדרגת מעורבותו של כל אחד מהם.

לא שאני ידעתי בדיוק, קבוצת הנערים הייתה הרי מגובשת ושמרה את סודותיה בינה לבין עצמה, אבל כשמצא השב"כ את הדרך לטפל בהם, הוא התמקד בנערים הנכונים, עד כמה שאני וחברי בישוב יודעים. השב"כ עבד בפינצטה. בצורה מידתית, והתאים אישית את "הטיפול" לנפשות הפועלות.

הטיפול שהצליח לבסוף, ומנע את התפשטות התופעה ואת החמרתה – והרי טבעם של הדברים הוא שהם הולכים ומקצינים – היה אכיפה מנהלית. צווים מנהליים.

כחמישה-שבעה נערים טופלו באופן זה. חלקם בצו הרחקה מן היישוב. חלקם במעצרי לילה ביתיים, וחלקם בצווים קלים יותר.

התופעה נעצרה ברובה, אם כי לא מוגרה. המרוויחים העיקריים היו הנערים עצמם. אילו לא היו עוצרים בעדם – דבר, שכאמור, היישוב עצמו לא היה מסוגל לעשות וגם לא משפחותיהם – הם היו מתדרדרים ל"מחוזות דומא" בקלות. אילו היו ממשיכים במסלול ההתרסקות הזה היו הנערים הללו עלולים לסיים את הפרשה בשנים ארוכות בכלא. רוב הנערים, שקיבלו צווי הרחקה כאלה ואחרים, קיבלו זמן איכות לחשב מסלול מחדש. נודע לי שאכן חלק מהנערים ש"טופלו" כך על ידי השב"כ הביעו חרטה וחזרו מדרכם הרעה. לא בטוח שכולם.

גם כנגד הצווים המנהליים הללו מעגלי ציבור בקרב ההתיישבות התקוממו ומחו. גם כנגדם נוהל מסע דה-לגיטימציה ציבורי רחב היקף. היו מחאות והפגנות, מאמרים ופוסטים ברשתות החברתיות. אבל כותביהם לא הבינו בדיוק במה מדובר, או שהיו כאלה מביניהם שכן הבינו אבל לא היה אכפת להם באמת מהנערים.

הנערים הללו, שחלקם הודו במעשים ונמצאים בתהליכי משפט, חייבים תודות לשב"כ והם עוד יבינו זאת. אמנם כנגד כמה מהם הוגשו כתבי אישום והם נמצאים בעיצומו של משפט, והם ישלמו מחיר לא קל על מעשיהם הטיפשיים והמיותרים, אבל הם, וכן הוריהם, צריכים לומר תודה לשב"כ על כך שהוא מנע מהנערים להמשיך ולהסתבך בצורה קשה וחמורה הרבה יותר, שהייתה מביאה אותם לשנים ארוכות מאד בכלא.

הנערים, הוריהם, חברי היישוב בת עין, ההתיישבות כולה וגם עם ישראל, אולי לא מבינים עדיין, אבל מי שהציל אותם היה השב"כ.

ומניסיוני זה, למדתי שההתלהמות כנגד השב"כ כאילו הוא גדול אויבי ההתיישבות, איננה במקומה. זה לא אומר כמובן שהשב"כ נקי, טהור וטלית שכולה תכלת, אבל ההסתה של הציבור כנגדו, חייבת להיפסק. ולא, אינני מתפרנס מהשב"כ. גם לא דיברתי מעולם עם מי מאנשיו (למעט אותם מקרים בהם הם שלחו אלי במסווה, בעבר, "עיתונאים" ו"חוקרים מהאקדמיה" למיניהם, בכדי לחקור ולהבין מה הן בדיוק דעותי).

דמגוגיה

למסע הדה-לגיטימציה של השב"כ והאשמתו בעינויים היו כמה סיבות וכמה מקורות. על עניינה של הסנגוריה במסע זה כבר עמדנו, והוא מובן. אבל היו עוד כמה גורמים בעלי עניין במסע. הראשון שבהם הוא פעילי "תג מחיר". ההזדמנות להאשים את השב"כ בעינויים, אפשרה להם ליצור דעת קהל תומכת לטובת פעילותם. הם זקוקים ללגיטימציה כאוויר לנשימה. המאבק כנגד העינויים, גלש במהירות לתמיכה בפעילות "תג מחיר". הציבור הרחב לא הבחין במניפולציה, ופעילי "תג מחיר" יצאו מחוזקים. ראיתי את ההפגנות כנגד העינויים, ואת ה"מצגות" שדימו עינויים בכיכר העיר. וראיתי גם את משתתפיהן. חלק מהם היו פנים מוכרות לי. היה ברור שמעבר לרצונם להגן על החשודים, נפלה בידם הזדמנות פז לגרוף תמיכה, והם ניצלו אותה עד תום.

וכמובן, היו גם פוליטיקאים מסוג מסוים, שמחפשים שוב ושוב לתקוף את הממסד הפוליטי, ועשו אז הכול, ועושים גם היום, על מנת לגייס אהדה למטרותיהם הפוליטיות. בהצהרותיהם אין שום התמודדות רצינית עם הנושא, ושום חשבון נפש על המחיר שנערים צעירים משלמים על כך שהם לוקחים ברצינותך עידוד שכזה. קוראים לכך דמגוגיה. 

אנחנו כבר לא בשנות ה-90

התגובה הציבורית הזו, להתנהלות השב"כ בחקירות העצורים בחשד למעורבות ברצח בדומא, שהייתה כפי שהסברתי פספוס של הבירור היותר חשוב שהיה עלינו לעשות – מהותו של "תג מחיר" – הבהירה לי דבר נוסף: רבים מאתנו חיים עדיין בשנות ה-90, שנות המאבק בהסכמי אוסלו.

מהתנהלות השב"כ בבת עין, אני לפחות למדתי, כאמור, שהם לא מחפשים אותנו כציבור. נוכחתי לדעת שהם לא "רודפים אותנו בגלל הפאות והכיפות". שהם באמת מטפלים בפינצטה רק באלה שמעורבים בעניין. כראוי.

תחושת הרדיפה הזו, של חלק מציבור תומכי ההתיישבות ואוהדיה, היא תוצאה של רפלקס מותנה שנוצר בנו בשנות ה-90, במאבק ההיסטורי ההוא סביב הסכמי אוסלו, ובהמשך – המאבק כנגד ההתנתקות. 

גם בשמאל, אגב, ישנם עדיין כאלה שנמצאים בשנות ה-90 ונלחמים את המלחמה שעברה. זהבה גלאון היא דוגמה טובה. לפני כמה חודשים נעצר צעיר, איש ימין, עם סכין בהפגנה של "שוברים שתיקה". הוא נחשד שהתכוון לבצע פיגוע. דבר חמור בלי כל ספק. זהבה גלאון יצאה בקול צעקה גדולה ומרה, וחשבה שהנה היא הולכת להעסיק את כל הציבור והתקשורת בהסתת הימין וראש הממשלה כנגד השמאל למשך שבועיים לפחות. שום דבר. לא התרומם. התקשורת התעלמה.

בשנות ה-90 היא הייתה גוזרת מזה קופון גדול. אבל אנחנו כבר לא שם.

בראש השב"כ כבר לא עומדים אנשי שמאל קיצוני כמו כרמי גילון ועמי איילון שנבחרו לתפקיד בזכות שמאלנותם. גם היועץ המשפטי לממשלה כבר איננו מיכאל בן יאיר, גם הוא איש שמאל קיצוני. אנחנו כבר לא שם.

בראש המערכות הללו והאחרות עומדים אנשים אחראים, מאוזנים וכידוע – חלקם חובשי כיפה. נכון אמנם שהם "לא עובדים אצלנו" ולא עושים מה שאני ואתם חושבים שצריך להיעשות; נכון גם שעדיין יש לתקשורת עוצמה גדולה, והאליטות הישנות עדיין – עדיין – משחקות תפקיד, אבל זה כבר לא מה שהיה אז. זה כמובן איננו אומר שחוקרי השב"כ לא חרגו מסמכויותיהם בחקירות הרצח בדומא. זה עתיד לדעתי להתברר. אבל תחושת הרדיפה האוטומטית כבר איננה במקומה.

זה גם לא אומר שאין עיוותים רבים במדינה ובמערכותיה, ואין גורמים משפטיים במנהל האזרחי שעושים הכול על מנת לפגוע בהתיישבות. זה גם לא אומר ששר הביטחון מנהל מדיניות אמונית. אבל, צריך אורך רוח וסבלנות. ואמונה. עוד נגיע לשם.

הביקורת במקומה, אבל התגובה הפבלובית כנגד התנהלות השב"כ הייתה אמורה להיות לדעתי ממוקדת בחקירה עצמה, ולא להפוך, על הדרך, למסע ציבורי למען פעילי "תג מחיר". וזה מה שקרה בפועל. ומה שהנאבקים והמוחים שוכחים הוא שהנערים והצעירים מקבלים מהמסע הזה לגיטימציה, שתעודד אותם להמשך המעשים, שמלבד הנזק הגדול שהם גורמים לעם ישראל, הם עתידים לשלם בשנות מאסר ארוכות ומיותרות.

צריך להירגע, ולקחת אחריות. הברור החשוב הזה חייב להיעשות. על רקע הדברים הללו כתבתי באותו זמן מאמר בשם "ניקוי רעלים" ( http://blog.emuni.co.il/2015/12/blog-post_27.html )  שמנסה לתת פשר להתגלעות (כן, יש מילה כזו בעברית) הפרשה ולבירור שבא בעקבותיה כהכנה לשלב בו הציבור האמוני – כציבור, בלי לדון כרגע על מפלגה כזו או אחרת, או על אישים כאלה ואחרים – עומד להפוך לציבור המוביל את מדינת ישראל ומנהיגה.      

   

המחאה נותרה אילמת

פרשת החייל מחברון חשפה את הפער בין תורת הביטחון שבכתב לבין זו שבע"פ. נראה שלמרות ההוראות הפורמליות, החיילים בשטח אימצו את הכלל לפיו "שום מחבל לא אמור לצאת חי משום אירוע טרור". הציבור, שתמך בלוחמים, חש שזהו הכלל הנכון הראוי והמוסרי, והתקומם על כך שצה"ל מתכחש לו, אלא שהדיון הציבורי הלך למחוזות אחרים ובכך החמיץ את העיקר ועסק בטפל.   

 בס"ד

כ"ה באדר ב', תשע"ו

ההד ציבורי הנרחב שעוררה פרשת החייל מחברון השפיע במידה מסוימת על "הדרגים הגבוהים", אבל בסופו של דבר נותרה הפרשה מפוספסת. המחאה הציבורית שהתעוררה בעקבות האירוע נותרה אילמת; היא לא הצליחה להביא לידי ביטוי את המניע העמוק שלה.  

רובו של הדיון הציבורי עסק בשאלות עובדתיות: האם פעל החייל לפי הוראות הפתיחה באש ונוהלי הצבא? האם מחבל פצוע מהווה עדיין סיכון? האם היה חשש למטען? האם התגובה הפזיזה והמבוהלת של דרגי ההנהגה הייתה במקומה או שהיה ראוי להמתין לתוצאות החקירה וכדומה.

האמירה ש"חייל לא יכול להיות רוצח" אמנם העלתה את הדיון לרמה עקרונית יותר, אבל גם היא עדיין לא כיוונה ללב הסוגיה. מחאתו של הציבור לא התעוררה עקב השאלות העובדתיות. היא נבעה ממקום אחר ורצתה לומר דבר אחר, אבל נותרה אילמת ולא הצליחה להביא לידי ביטוי ברור את הדבר החשוב לו התכוונה.

שכן השאלות האמתיות והחשובות שעולות מן הפרשה, ושאותן רצה הציבור לשאול ולא הצליח, הן אלה: האם הוראות הפתיחה באש של צה"ל במאבק מול הטרור הן יעילות, והאם הן מוסריות. אבל השאלות הללו לא זכו לדובר ראוי ברמה הלאומית, ולכן נותרו מעורפלות.

מה שמר את הטרור על "אש קטנה"

מה שנחשף באירוע המפורסם בחברון הוא את הפער שבין תורת הביטחון שבכתב לבין זו שבע"פ.

פורמלית, רשמית, יישרה מערכת הביטחון בראשותו של בוגי יעלון קו עם הנורמות המוסריות והמשפטיות אותן כפו הבג"צ וארגוני השמאל הישראלי על צה"ל, נורמות שקושרות לעם ישראל את הידיים במאבקו בטרור מזה שנות דור. זו הייתה התורה שבכתב.

אבל התורה שבשטח, התורה שבע"פ, הייתה שונה. כל הסימנים מעידים על כך שמה שקרה בחברון לא היה יוצא מן הכלל, אלא נוהל "נטרול" כמעט שגרתי. המקרה הספציפי היה אמנם מקרה קיצון, לאור הזמן הרב מידי שעבר בין הדקירה לבין הירי של החייל, לאור העובדה שהחייל לא היה מעורב ישירות באירוע אלא הצטרף אליו מאוחר יותר, וכמובן לאור העובדה שהפעם המקרה צולם; אבל נראה שפעמים רבות בחודשים האחרונים חוסלו מחבלים במקרים דומים – אמנם פחות מובהקים – גם לאחר שלא נשקפה מהם סכנה!

קשה כמובן להוכיח עובדה זו, אבל כל מי שעקב בעיון אחרי האירועים בחודשים האחרונים היה יכול להבין שזה מה שקורה בשטח. ראשית, היו אירועים אחדים, לי זכור לפחות אחד כזה במפורש, שמהדיווח בתקשורת ומעדות המעורבים, היה מובן שזה מה שהתרחש. שנית, הסטטיסטיקה לא משקרת: כמות המרצחים שלא יצאו בחיים מאירועים דומים אומרת דרשני. שלישית, השימוש של התקשורת במושג "נטרול", שהיה מושג מכובס ל"חיסול", ושכולנו הסכנו עמו תוך כדי קריצת עין, היה יותר מרמז עבה לנוהל המתרחש בשטח. רביעית, הסיבה ש"בצלם" ארבו לסיטואציה וחיפשו את המקרה, מעידה שהם ידעו היטב שזהו הנוהל.

נראה שלמרות התורה שבכתב וההוראות הפורמליות, החיילים בשטח אימצו את הכלל לפיו "שום מחבל לא אמור לצאת חי משום אירוע טרור".

הלוחמים ומפקדיהם בשטח אימצו "נוהל חיסול" זה מתוך הכרה שהניסיון להתמודד עם טרור הסכינים בכפוף לקשירת הידיים של הבג"צ הוא בלתי אפשרי. הם ידעו היטב שמרצח כזה לא יגורש, גם לא משפחתו, שרק במקרים בודדים ביתו ייהרס וגם אז על פי רוב יאטם ולא תמיד כולו אלא רק חדרו שלו; שהוא עתיד לבלות בכלא, לסיים שם תואר ראשון, שהוא ומשפחתו יתוגמלו כספית, ושבכל מקרה – הוא ישוחרר לבסוף באחת מאותן עסקאות שחרור מופקרות וייצא מהכלא כגיבור.

כולנו ידענו שאין הרתעה. וקודם כל הלוחמים בשטח. ועל כן הם אימצו "נוהל חיסול" שבשמו המכובס בתקשורת כונה "נוהל נטרול".  

לולא היו לוחמי צה"ל מקפידים "לנטרל" – כלומר לחסל – את הסכינאים הללו, אמנם לא ממש כדרך שראינו בחברון, אלא בצורה פחות מובהקת ושקופה, היינו מקבלים לא שניים-שלושה פיגועים מסוג זה בשבוע, אלא עשרים-שלושים. ויותר מכך: אילו המפגעים הללו היו נעצרים בלבד, ולא נהרגים, וזוכים לייחס המיוחד לו הם רגילים בבתי הכלא שלנו, ועוד צפויים להשתחרר בסופו של דבר כגיבורים בעסקה שחרור מפוקפקת מהסוג שהכרנו, היה עולה מספרם גם לא רק פי עשר, אלא פי כמה עשרות.

הלוחמים וגם מפקדיהם שבשטח, ידעו שכך ראוי וכך הכרחי, וגם חשו שהמערכת נותנת להם גיבוי שבשתיקה. כולם הבינו שההוראות הפורמליות, התורה שבכתב, הכפופות לגחמות של בג"צ, אינן מאפשרות לעם ישראל להתמודד עם האתגר, והן בבחינת "פיקוח נפש".

כך שהנוהל הזה היה יסוד מוסד מבחינה הרתעתית, ואפשר לכולנו להמשיך לחיות.

כול מי שאוזניים בראשו ידע ש"הניטרול" הוא מושג מכובס לנוהל הזה. ידעה גם העיתונות, והיו צריכים לדעת גם הרמטכ"ל ושר הביטחון. הם היו אמורים לדעת שהאפשרות שלהם לשלוט יחסית בגל הטרור הנוכחי, ולהצהיר בפני כל מיקרופון ש"גם את גל הטרור הזה אנחנו ננצח" – באה בזכות הנוהל שאומץ בשטח והפך להרתעה הכרחית.

האשמים בכך שזהו הנוהל שאימצו הלוחמים בשטח אינם הלוחמים עצמם אלא ארגוני השמאל למיניהם, ובעיקר הבג"צ, משרתם של האדונים הללו, וממשלת ישראל שנכנעה לשניהם.

שאלה משנית היא האם שר הביטחון בוגי יעלון ידע מה קורה בשטח. אם הוא ידע שבכפוף להוראות המשפטיות-מוסריות של הבג"צ אי אפשר להתמודד עם הטרור, והן בבחינת פיקוח נפש, אבל התחמק מלהתמודד מולו באומץ ובנחישות – מה שהיה צריך להיות תפקידו העיקרי בתור מעצב מדיניות הביטחון – עליו להתפטר. כל שכן בהנחה שהוא גם ידע שהתורה שבע"פ שאימצו הלוחמים היא שמאפשרת לו להותיר את טרור הסכינים "על אש קטנה" יחסית, ועכשיו הוא איננו נותן להם גיבוי. מאידך, אם הוא לא ידע זאת, כלומר לא ידע מה מתחולל בשטח, וגם לא השכיל להבין מה הותיר את טרור הסכינים על "אש קטנה" – כל שכן שמוטל עליו להתפטר. אבל, כאמור, אפילו זה עניין משני בלבד.

מהו צבא מוסרי

העניין החשוב יותר הוא ההיבט המוסרי. הוא איננו מנותק משאלת ההרתעה שכן הרתעה עצמה היא חובה מוסרית. היא חוסכת דם וחיי אדם משני הצדדים. אבל נכון הוא שההיבט המוסרי רחב יותר ואיננו מצטמצם לשיקולי הרתעה בלבד.

השאלה המוסרית שהעלתה הפרשה קשורה ישירות ל"מורשת רבין" משום שאם ישנה בכלל מורשת כזו, היא קשורה לאמירה המזוהה ביותר עם אישיותו: "בלי בג"צ ובלי בצלם". משמעותה העיקרית של אמירתו זו היא הודאה נחרצת שעל בסיס המוסר הליברלי-מערבי, שהוא התשתית ל"מוסר" ארגוני השמאל ולתורת המשפט של הבג"צ, לא ניתן להיאבק, ובוודאי שלא להכריע את הטרור – ולא נותר אלא להיכנע לו. באמירה זו תירץ רבין את נכונותו להביא את כנופיית הטרור של אש"פ מתוניס, על מנת שתעשה היא את מה שאנחנו היינו מנועים מלעשות בגלל מגבלות הבג"צ – להילחם בטרור של החמאס ולהכניע אותו.

את האמת היסודית הזו, שהמוסר הליברלי-מערבי איננו מסוגל להיאבק בטרור האסלמי, אנחנו רואים בברור מול עינינו במתרחש היום באירופה: חוסר יכולתם של ערכי המוסר הזה לאפשר לאירופה התמודדות, הן מול הטרור של הג'יהאד האסלמי והן מול גל המהגרים השוטף אותה, זועק לשמיים. ערכי מוסר אלה הם האחראים הישירים לגלי הדם, הסבל והדמעות המטביעים את אירופה.

אותו מוסר אירופי מזויף, הוא שאחראי גם לדם הנשפך ברחובותינו מזה שנות דור, הן שלנו והן של האוכלוסים הערביים, משום שהוא כובל את ידינו מלהכריע את הטרור ומנציח את החיכוך. זהו מוסר דמים, המתהדר בצלם אדם אבל הופך אותו לחיה, ושכבר חז"ל היטיבו לתארו: "החזיר [הטמא] פושט טלפיו ואומר: כשר אני [כמה יפה-נפש ומוסרי אני]".

ואם אכן כן, לא החייל מחברון צריך לשבת על ספסל הנאשמים אלא הבג"צ הישראלי וממשלת ישראל שנכנעה לו. מולם ראוי לזקוף אצבע מאשימה ולומר: "ידכם דמים מלאו".

אם כן, השאלה החשובה באמת העולה מפרשת החייל מחברון, איננה האם הוא פעל לפי הוראות הפתיחה באש הצה"ליות, לפי הנהלים הכתובים, ועל פי ערכי המוסר המנחים את עקרונות המשפט והצדק של הבג"צ, שאותו קיבל עליו גם צה"ל בעל כורחו, לפחות פורמלית. השאלה החשובה היא האם הכלל ש"שום מחבל לא אמור לצאת חי משום פעולת טרור", שהוא תנאי ראשון ליצירת הרתעה מול הטרור, ותנאי הכרחי להכרעתו, הוא צו המוסר והצדק הישראלי ומעוגן בתורתו.

זו השאלה העקרונית והחשובה שמעלה הפרשה: האם הכלל לפיו "שום מחבל לא אמור לצאת חי משום פעולת טרור", הכלל לפיו פעלו לוחמי צה"ל בשטח, הכלל שהצליח לשמור את טרור הסכינים על "אש קטנה, הוא הוא הכלל המחייב, הרתעתית ומוסרית, ודווקא הוא הוא שהופך את צה"ל לצבא המוסרי בעולם.

הציבור חש שזהו צו החיים, שזהו צו המוסר הישראלי, שזה מה שהופך את צה"ל לצבא המוסרי ביותר בעולם, שכך ראוי לנהוג, לכתחילה, והתקומם כנגד הסילוף והצביעות המוסרית שעומדים ביסודם של נוהלי הלחימה הפורמליים של צה"ל.

אלא שהאמירה הזו, איך שהוא, התמוססה. לא מאוחר מידי להחזירה למוקד הדיון.