האפשרות לניצחון ישראלי אל מול "הבעיה הפלסטינית" תלויה במנהיגות שעשויה מחומרים אחרים.
בס"ד
א' אדר ב', תשע"ו
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")
כשהיסטוריונים
ישקיפו בעתיד על התהליכים המדיניים המתרחשים בימינו, הם יציינו לטובה את התפקיד
המכריע שמילא בהם בנימין נתניהו. מזה כמעט עשרים שנה עוסק נתניהו בשליחות חשובה
מאין כמוה – בלימת תהליך אוסלו. לולא נתניהו היה השמאל הישראלי מצליח בדרכו, ומביא
את ההוויה הישראלית להתרסקות מדינית, ביטחונית וגיאופוליטית שהייתה מעמידה בסימן
שאלה את עצם קיומה של המדינה.
אבל
היכולת לעמוד בפרץ ולמנוע התרסקות נוספת איננה אינסופית. מעצם טבעה היא מוגבלת
וכבר היום מתחיל להסתמן שהיא מיצתה את עצמה. לנתניהו ישנה יכולת בלימה, אבל לא
יכולת הכרעה. האפשרות להכרעה ישראלית של "הבעיה הפלשתינאית" תלויה
במנהיגות שעשויה מחומרים אחרים. לא מדובר רק על מבנה נפשי-פסיכולוגי, אלא בעיקר על
שורשים רעיוניים ואידיאולוגיים אלטרנטיביים.
השבוע
ביקר בארץ ישראל הרבי מסאטמר והדגיש שוב: "אנחנו נגד התגרות באומות",
אלא שבעצם הוא התכוון ל"אנחנו בעד כניעה לאומות". אמירה זו היא קריאת
תיגר היסטורית על הציונות, שהחלה כמרד כנגד הפסיביות של הגלות ובאמונה בכוחם
וחרותם של האדם והעם לעצב את ההיסטוריה – ובעיקר נגד כוחות מתנגדים לכך.
אם נבחן
היטב את המציאות, נראה שציונות ימינו נעה בין שתי האמירות הללו של סאטמר. השמאל
ישראלי מאמץ את הסיפא ונתניהו לעומתו מאמץ את הרישא. הוא אמנם איננו מוכן להיכנע
לאומות, אבל גם לא מתכוון להתגרות בהן.
בן גוריון,
לעומת כל אלה, כבד את כוחות ההיסטוריה אבל לא ראה בהם מושא לכניעה, אלא חומר גלם
לעיצוב. הוא לא קרא סקרים ולא עסק ב"דעת הקהל", אלא עיצב אותה. העיקרון שהנחה
את מדיניותו היה ש"בתנאים המתאימים,
ואם יש צורך אמתי – אפשר גם להתגרות באומות". איומיה של ארה"ב על בן
גוריון ואזהרותיה ולחציה נגד ההכרזה על הקמת המדינה לא הרתיעו אותו; הוא הכריז על
כינונה ו"כעבור 11 דקות(!) הודיע הנשיא טרומן על הכרה דה-פקטו במדינה החדשה
ובתוך כך הכה בהלם את רוב אנשי מחלקת המדינה....(בני מוריס, 1948, עמ' 202)".
גם מנחם
בגין, אגב, לא נרתע מ"להתגרות באומות" כשהחליט להפציץ את הכור האטומי
בעיראק, ונשאר
בחיים. זו מנהיגות; ככה מעצבים היסטוריה; מקבלים הכרעות ונותנים לאחרים לצמצם
רווחים.
ירידתה
של התמיכה הציבורית בנתניהו נובעת מחוסר יכולתו, יחד עם שר הביטחון משה (בוגי)
יעלון, להתמודד עם גל הטרור האחרון. נתניהו עדיין לא הבין שמדיניות הבלימה טשטוש
הכוונות וההכלה שלו מיצתה את עצמה והיא איננה מסוגלת להשיב מענה ראוי להתפתחות
הגיאופוליטית העכשווית.
מערך
הכוחות הקיים – מקבילית הכוחות של אוסלו – מיצה את עצמו. רוחות הג'יהאד מבחוץ,
ומאבק הירושה מבפנים, הולכים וממוטטים את הרשות הפלסטינית ואת המבנה הגיאו-פוליטי
שבנו עליה המערב וישראל.
עת
ההכרעה הגיעה. המצב של "לא לבלוע ולא להקיא", אותו הכרנו מאז מלחמת ששת
הימים, ובמיוחד מאז אוסלו – לא עתיד להמשך זמן רב.
התנאים
הולכים ומבשילים להכרעת "הבעיה הפלסטינית" בדרך היחידה האפשרית: החלת
הריבונות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון, ולו גם בשלבים, ושימת קץ לאשליות, התקוות
והיומרות הערביות והג'יאהדיסטיות – שהן הן הדלק המניע את הטרור – אחת ולתמיד.
גם אם
איננו מודע לכך לחלוטין, הציבור הישראלי מצפה למנהיגות מעצבת היסטוריה, לא לכזו
שנכנעת לה. אל תחפשו הוכחה לכך בסקרים. האישור בסקרים יבוא אחר כך למי שיעז להנהיג
את הציבור, ולא להיגרר אחריו.
עת לבלום
ועת להכריע.
האפשרות לניצחון ישראלי אל מול "הבעיה הפלסטינית" תלויה במנהיגות שעשויה מחומרים אחרים.
השבמחקמכובדי, מוטי קרפל,
השבמחקהכמיהה למנהיגות פלאית, העשויה מחומרים אחרים, שמהם מורכבים בני אדם רגילים, יוצאת כנראה מתוך הנחה כי תהליך קבלת החלטות גורליות לגבי כלל האומה והמדינה, של אותה מנהיגות פלאית, אינו מבוסס על ניתוח דקדקני של סיכויי ההצלחה של אותה החלטה גורלית. כותרת המאמר קובעת כי הגיעה "עת ההכרעה", בעוד שבמאמר עצמו אין כל התיחסות התומכת בקביעה זו. דוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל משום שהייתה החלטה של רוב אומות העולם, כי לעם היהודי "מגיעה" מדינה (ולו מצומצמת). הוא גם ידע שהצד הערבי יתקוף, עם צאת הבריטים, בין אם יכריז על הקמת המדינה ובין אם לאו. הוא גם ידע שרוב העם תומך בצעד זה (גם האופוזיציה). סביר להניח כי גם המנהיג העתידי, העשוי מחומר אחר, יאלץ לשקול את המצב הגיאופוליטי ולהחליט, האם לפעול עתה או להמתין עד שיקום מלך חדש על ארה"ב, ומדינות ערב מצידן ישלימו את מלאכת ההרס של עצמן, עד היסוד.