מאבק מיותר

עברנו דרך ארוכה. הריפורמים והקונסרבטיבים כבר אינם מהווים איום על היהדות ההיסטורית. בעבר הם היו גשר מן היהדות החוצה, היום הם גשר אל היהדות פנימה. 

בס"ד

ט' באדר ב', תשע"ו (19.3.16)

(פורסם ב"מקור ראשון" בערב שבת)

מלחמת החורמה שהכריזו החרדים וחלק מבני הציונות הדתית על "היהדות המתקדמת" בכלל, ועל הריפורמים בפרט, הזכירה לי את "מבצע מכפיל" שיזמה תנועת "זו ארצנו" בימי הסכם אוסלו.

הרעיון היה שכל ישוב ביש"ע יקים מאחז בקרבתו ויוכיח לממשלת רבין מי שולט בשטח. אצלנו בבת עין הקמנו אהל זוגי קטן בפאתי הישוב והתכנסנו סביבו. הודעה קצרה לתקשורת על ייסודו של יישוב חדש הביאה במהרה את כוחות הביטחון – מאות חיילים, עשרות ג'יפים, כוחות משטרה, צ'קלקות רועשות ורכבי מנהל אזרחי. הם הקיפו אותנו ואת הגבעות שמסביב, הקימו מחסומי דרכים וכדומה. עשרות עיתונאים ומצלמות טלוויזיה, מהארץ ומחו"ל, סיקרו בשידור ישיר את האירוע הדרמטי.

כל הכותרות בעיתוני הבוקר שלמחרת עסקו באירוע. יצחק רבין איים, שרים התראיינו, היועץ המשפטי הזהיר. הארץ סערה. הונפק צו "שטח צבאי סגור", וסולקנו מהשטח.

למחרת הסצנה חזרה על עצמה. וכך גם ביום שאחרי כן, עד שמישהו שם למעלה "קיבל שכל" והשאיר אותנו יתומים וגלמודים סביב האוהל המצ'וקמק. לא הגיע צבא, לא באה משטרה ולכן גם לא הופיעו מצלמות טלוויזיה או עיתונאים. כעבור יום-יומיים חזרנו איש לביתו אבלים וחפויי ראש. תם מבצע מכפיל בקול ענות חלושה.

המאבק המריר ומלא האמוציות שלנו ב"יהדות המתקדמת" מיותר לחלוטין. לא רק מהסיבה הטקטית הנ"ל, אלא מסיבות מהותיות הרבה יותר. כולו בנוי על עמדות ישנות ומיושנות, בנות כמאה-מאה חמישים שנה, של היהדות ההיסטורית ביחס לזו "המתקדמת". אבל אנחנו כבר לא שם – לא בזמן לא במקום ולא בנפשות הפועלות.

ראשית, הרפורמים והקונסרבטיביים, שהיו בעבר גשר מן היהדות והחוצה, מהווים כיום גשר אל היהדות פנימה. משבר הערכים של העולם המודרני בכלל, ושל החברה הישראלית-ציונית בפרט, יוצר תהליך עמוק שורשי ואותנטי של חזרה לשורשים וליהדות. בשביל חלק ממבקשי הדרך היהדות ההיסטורית מהווה איום ונוח להם להתקרב לזהותם היהודית באמצעות הגשר הנוח והלא מאיים הזה.

שנית, הופעתן והתפשטותן של התנועות הללו התחילה בעבר בגרמניה של תקופת ההשכלה והמשיכה בארה"ב. בזמנים ובמקומות ההם, היכולת ליצור אינטגרציה בין היהדות ובין התודעה המודרנית עדיין לא הייתה קיימת והתנועות הללו ענו על צורך חיוני. היום, בחברה הישראלית, אינטגרציה כזו מופיעה במלוא תפארתה. אם בעבר יכול היה אדם להיות פרופסור, רופא, מהנדס הייטק או איש צבא למרות היותו דתי, היום הוא מהווה את כול אלה לא למרות היותו דתי, אלא דווקא בגלל העובדה הזו. עברנו דרך ארוכה. התנועות הללו כבר מיותרות, ולא עונות על שום צורך אמתי ושורשי. הן כבר לא מהוות סיכון או איום על היהדות ההיסטורית.

הסיבה השלישית היא ארץ ישראל: התנועות הללו הן פרי הגלות ומציאות נפשית-מנטלית ירודה המסתפקת בפשרות. בהווייה שלנו כאן, בזכות ארץ ישראל, הנפשות הישראליות עזות, חד-משמעותיות ונחושות הרבה יותר. תביעתן המוסרית לאמת, לצד מאיסתן בפשרות רדודות, עמוקה הרבה יותר.

לגישה השטחית של "לא-תה-ולא-קפה" שמציעות התנועות הללו אין כאן הרבה קונים. ישראלי בן הארץ הזו מעדיף להיות חילוני ולא להשתייך ל"יהדות המתקדמת". כשהוא רואה את 'נשות הכותל' הצעקניות עטורות התפילין, הוא יודע היטב שזו לא היהדות אלה הקריקטורה שלה. אם הוא יחשוב שליהדות יש מה להציע לו, הוא ילך למקור – לא לחיקוי.

הסיבה הרביעית היא "המאור שבה יחזירנו למוטב". במפגש של נשמתו של יהודי עם התורה, ועוד כאן באווירה המחכים של ארץ ישראל, גדולים הסיכויים מהסיכונים. יפגוש נא היהודי את התורה – אמנם דרך "היהדות המתקדמת" על לא מעט סילופיה, וגם זה מצוין. מי שלא מאמין שהוא יבין מהר מאד שהוא נקלע לזיוף ולא למקור, לא מאמין בתורה ובמאור שבה, לא בנשמה היהודית ולא בארץ ישראל. אני חי בחברה של בעלי תשובה, חלקם חרדים. עשרות אחוזים מהם התחילו את דרכם ליהדות בכל מיני גשרי ביניים שונים ומשונים מסוג זה. הם לא נעצרו שם.

מי שמאמין בכל אלה – לא מפחד כלל. חבל על המאבק המיותר והפרוד שהוא זורע ביננו. תנו לעם ישראל להתקרב למקורותיו בדרך חופשית פתוחה ומכילה. לכולנו יצא מזה רק טוב. את הוויכוחים בין היהדות ההיסטורית לבין התנועות הללו – יש וויכוחים כאלה, והם חשובים – נברר יחד בתוך המשפחה.

ובכלל, אם יש לנו טענה נגד "היהדות המתקדמת" הרי היא בעיקר על כך שהיא מתקדמת לאט מידי. בעבר היא מחקה את ציון וירושלים מהסידור, והיום היא נאבקת על הכותל. כך גם בעניין טבילה ומקווה. היא מתקדמת. בתוך דור או שניים היא תיספג ביהדות ההיסטורית, תשאיר חותם חיובי מסוים ותיעלם.

היהדות ההיסטורית חזקה היום יותר מתמיד, היא יכולה להרשות לעצמה "לארג'יות" כזו, ובעיקר כאן בארץ ישראל ובדור התחייה. שום דבר רע לא יקרה לה מן הביקורת של התנועות הללו. ואם יש בביקורת ממש, פה ושם – זה רק יועיל לה.