משבר התודעה של השמאל הישראלי

למה השמאל מתקשה כל כך להכיר ש"תהליך אוסלו" ורעיון "שתי המדינות" נכשל?

בס"ד

י"ט בשבט, תשע"ו

תהליך אוסלו לא היה גחמה, מחטף או טעות מדינית; הוא היה המסקנה הטבעית ההגיונית והמתבקשת של התודעה הציונית הקלאסית בהתפתחותה המודרנית. אחרי שהצליחה הציונות להקים את "מדינה היהודים", יהודים כאינדיבידואלים – זה "המקלט הבטוח" – היא איננה יודעת, ולא יכולה לדעת, שום שאיפה נוספת מלבד הסכמי שלום והכרה מדינית, ובכל מחיר. זהו צורך פנימי אולטימטיבי, פסגת כל השאיפות, תנאי ראשוני לרווחתם של האינדיבידואלים.

המסקנה שאין לנו פרטנר לשלום, ושעוד נכונו לנו מלחמות, איננה רק הודאה בכישלונו של תהליך אוסלו, אלא "נוקאאוט" מצלצל לתודעה מודרנית זו, שממנה הוא גזור. היא איננה יכולה לעמוד בעוד מאה שנות מאבק ומלחמה שכן היא איננה יכולה לתת למאבק כזה משמעות וטעם וממילא גם לא מוטיבציה וכוח. אם עצם הקיום האינדיבידואלי הוא התכלית, רק אידיוט ימסור את נפשו.

אם "תהליך השלום" נכשל, והשלום נדחה "עד להודעה חדשה", הרי שהתודעה הישראלית המודרנית שבה הוא מושרש וממנה הוא נובע, איננה רלוונטית לאתגרי המציאות. נותרה לנו עתה בחירה ברורה בין שתי אפשרויות: לוותר על המדינה, או לוותר על התודעה. זהו הדבר שחשף תהליך אוסלו.

ומכיוון שהעם הזה בכל זאת מלא תנופה וחפץ חיים ולא מתכוון לוותר על המדינה, את החלל הריק שנוצר הולכת וממלאת תודעה חילופית, שמסוגלת לתת משמעות טעם וערך מחודשים לתחייה הלאומית. תשתית ערכית מוסרית אלטרנטיבית, יהודית ולא רק מודרנית. תודעה שמחזירה את "שיבת ציון" לשורשיה הישראליים ההיסטוריים, למסורת ישראל, לאתוס הערכי-מוסרי שלו, לייעודו ההיסטורי של העם, כפי שעוצב, גובש והונחל במשך אלפי שנות היסטוריה ישראלית. תודעה שאיננה רואה בארץ ישראל רק "מקלט בטוח" אלא יעוד; תודעה שאיננה מסתפקת ב"מדינת היהודים" אלא חותרת ל"מדינה יהודית", גם אם לאו דווקא "דתית"; תודעה שאיננה מבוססת על "עם ככל העמים" אלא על הייחוד הישראלי.

התודעה החדשה-ישנה הזו איננה מנוגדת לתודעה הקודמת; היא איננה שוללת מסלקת או מוחקת אותה; היא מעלה אותה, היא מחזירה אותה למקורותיה. היא בונה קומה נוספת, על בסיס התודעה שסיימה את תפקידה, תוך ברור ואימוץ מעלותיה. היא, במובן מסוים, נולדת מחיקה, אחרי שהייתה שם בעיבור ובעל-מודע מספר דורות.

הסכם אוסלו, שנועד בין היתר להנציח את ההגמוניה של התודעה "הישראלית המודרנית"[1] – הביא לתבוסתה. "ואתם חשבתם עלי רעה, האלוהים חשבה לטובה, למען החיות עם רב".

תהליך אוסלו, אם כן, מהווה קו פרשת המים בתולדות שיבת ציון המודרנית. עד אליו הוגשמה שיבת ציון מתוך תודעה "הרצליאנית", "ישראלית". משזו מיצתה את עצמה, באה במקומה התודעה הישראלית המקורית. תודעה של יעוד במקום תודעה של קיום.

השמאל, אם כן, אמור לזנוח לא רק את תהליך אוסלו ורעיון "שתי המדינות" – אתגר לא פשוט אבל לא בלתי אפשרי – אלא את הזהות הישראלית המודרנית. מהפכה תודעתית כזו היא משימה הרבה יותר קשה ומסובכת.

המשבר של השמאל הוא הרבה יותר ממשבר פוליטי ומדיני; זהו משבר של תודעה.

ולהכיר בצורך לשנות את תודעת החיים – הרבה יותר מסובך מאשר להכיר בצורך לשנות מדיניות.

 [התהליך האידאי הזה מתלבש, מופיע, יוצא אל הפועל, בתהליך הסוציו-פוליטי של חילופי האליטות. האליטות הישנות של השמאל הישראלי, יורשיה הסוציו-פוליטיים של "ההתיישבות העובדת" ההיסטורית, נושאי התודעה שסיימה את תפקידה ההיסטורי, מפנות את מקומן ל"דור הכיפות הסרוגות".]

---

[1] בראיון בשנת 2013, הודה ד"ר רון פונדק, אחד מ"אדריכלי" הסכם אוסלו: "אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה..." 

החן הישראלי - לע"נ נשמת שלומית קריגמן הי"ד

החן הישראלי

האסוציאציה המידית שהעלתה בי, תמונתה של שלומית קריגמן הי"ד היו דברי הרב קוק:

"היופי הפנימי של כנסת ישראל....הוא החן האלוקי הנסוך עליה".

כי היופי הזה של שלומית הוא יופי ייחודי. מיד קולטים את זה. זה איננו היופי המערבי החיצוני,

הממוסחר והמלאכותי. וודאי לא זה של הוליווד. גם לא היופי היווני הקלאסי.

זהו היופי הישראלי, קרני הודה של האומה, חינה של כנסת ישראל.

זיווה של הנשמה הישראלית הוא שהיה נסוך על פניה של שלומית.

הביטו שוב היטב בתמונה: צניעות, פשטות, נקיות, חן, חסד, טוב לב, תמימות, פתיחות, בהירות;

צהלת החיים, אושרם ושמחתם.

היופי הישראלי איננו מסתיר את הנשמה אלא מגלה אותה. מביע אותה. מקרין אותה.

הפנים הישראליות אינן חתומות; הן חושפות את הפנים (בשווא). העור מעביר את האור.

היופי הישראלי המיוחד הזה – יופיו של האידיאליזם הישראלי – היה נפוץ לפני שני דורות במדרכות

הקיבוצים שבעמק. נעמי שמר הנפלאה שוררה אותו. היום הוא כבר מצוי, בין היתר, גם בשבילי ההר. 

לא תמצאו אותו במכוני היופי. הוא ביטוי של יראת השמיים הישראלית המיוחדת, הילת הזוהר וזיו

הפנים של הנשמה הישראלית, "החן האלוקי הנסוך עליה".

הוא מצוי  בפנימיותם של כולנו: חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחיים, אנשי שמאל ואנשי ימין, עם

כיפה או בלעדיה.

והעמים רואים ולא יכולים להתכחש או להתעלם. ועיניהם כלות. ומכיוון שרובם עדיין לא מסוגלים

להודות באיכות הישראלית הפנימית הזו, ובמה שמשתמע מהודאה כזו – וגם אנחנו עדיין לא כל כך

עוזרים להם – ומכיוון שהיא מזכירה להם את עליבותם ורדידותם, הם מתמלאים חמת זעם, כעס

וקינאה ומנסים לאבד אותה. מי בסכין ומי בחליפה ודיפלומטיה.

אבל הם לא יוכלו לה – וגם אנחנו לא – היא טבועה בנו בהטבעה אלוקית.

יום יבוא והם יצטרכו – וגם אנחנו – להודות בייחוד הישראלי ולהשלים עמו.

למענם, למעננו, למען כל האדם.

יש לנו תורת חיים שלנו; וגם אסתטיקה משלנו.

ת.נ.צ.ב.ה.

נאום אסמאיל הנייה

איסמאעיל הנייה: המניע לאינתיפאדה איננו "הייאוש אלא הג'יהאד".

איסמאעיל הנייה: המניע לאינתיפאדה איננו "הייאוש אלא הג'יהאד". "חזון מדיני" לא ימנע את המשך הטרור, אומר אסמאעיל הניה • בכיר הנהגת החמאס תוקף את אבו מאזן, וטוען כי המניע האמיתי של "האינתיפאדה המבורכת" הוא "רוח הג’יהאד, המאבק והמהפכה". (מתוך הכתבה של אריק גרינשטיין, אתר "מידה", קישור בהמשך)

מי שקורא את הבלוג שלי, יודע שכבר כמה חודשים אני מנסה להסביר את גל הטרור הנוכחי בדרכי שלי. מאז תחילתו אני מחפש בנרות סימוכין ואישורים לתפיסה הזו. מצאתי לא מעט אבל גם לא מספיק. והנה לפני כשבוע וחצי "יצא המרצע מן השק" וקיבלנו אישור לתפיסה "מפי הגבורה" ממש. אסמאעיל הנייה, בכבודו ובעצמו, מסביר את הדברים למי שעדיין לא הבין – מימין ובעיקר משמאל – "ברחל בתך הקטנה":

א. המניע לטרור איננו הייאוש אלא התקווה. תקוות הג'יהאד.

ב. האינתיפאדה הזו מתחוללת בהשפעת רוח הג'יהאד העולמי. היא לא מונעת מ"היעדר פתרון מדיני", לא נאבקת על "הזכויות הדמוקרטיות וזכות ההגדרה העצמית" של "העם הפלסטיני", אלא על השלטת האיסלם העולמי. סניף של דאע"ש.

ג. גם אם נקים להם מדינה, האינתיפאדה תימשך, ועוד ביתר שאת.

ד. האינתיפאדה הזו איננה מכוונת על ידי כנופיית אבו מאזן – אלא כנגדה. מטרתה הראשונה היא הפלת אבו מאזן וכנופייתו "ושחרור הגדה" – ממנו!!

לסיכום: מה שהיה כבר לא יהיה. "האביב הערבי" כבר כאן. אנחנו בעיצומו של שינוי מהפכני במבנה הגיאו-פוליטי והמדיני בארץ ישראל.

"וה' דיבר טוב על ישראל".

(קישור לנאום וניתוחו מכתבת החובה של אריק גרינשטיין באתר "מידה":  http://mida.org.il/2016/01/19/%D7%90%D7%A1%D7%9E%D7%90%D7%A2%D7%99%D7%9C-%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%A2-%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%AA%D7%99%D7%A4%D7%90%D7%93%D7%94-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%99%D7%90/

החטא הקדמון

האם החלת "מטריית הריבונות הישראלית" על שטחי יהודה והשומרון תהווה בהכרח "דיכוי בכוח של מיליוני בני אדם" כפי שכתב השבוע איש השמאל תומר פרסיקו?  הבטחתי לו תשובה:

"החטא הקדמון" של החברה הישראלית היה חוסר יכולתה להחיל את ריבונותה של מדינת ישראל על שטחי יהודה ושומרון למחרת ששת הימים. לו כך עשינו בזמנו, לו הכרענו, היו התושבים הערבים מקבלים זאת בטבעיות, ומשלימים עם אדנותנו על הארץ. אבל בעיות זהות ואידיאולוגיות זרות ש"ייבאנו" עמנו בשובנו מן הגלות, מנעו זאת מאתנו. לא היינו בשלים לקבל את המתנה. "הוואקום" שנוצר – המצב המעורפל, הזמני והבלתי יציב של "לא לבלוע ולא להקיא" – מוכרח היה להתמלא ביומרת "הלאומיות הפלשתינית" ובשאיפתם המופרכת למדינה עצמאית, מה שהזמין התקוממות כנגדנו וגרר בהמשך באופן הכרחי תסכול וסבל מיותר משני הצדדים. במובן זה "הפלשתינאים" הם קורבנות סיבוכי הזהות שלנו עם עצמנו.

גם התקוממותם של חלק מ"ערביי ישראל" כנגדנו היא פרי התהליך הזה. גם אותם הצלחנו לבלבל.

בשנים האחרונות מתברר שהניסיון לארגן את המזרח התיכון – פוליטית מדינית ואידאית – סביב מושג "מדינת הלאום" האירופי, ניסיון שמקורו בצרכי הקולוניאליזם האירופי, בא אל קיצו בתהליכים המכונים אצלנו עדיין "האביב הערבי". העולם הערבי חוזר למבנהו הטבעי – שבטים, עדות, דתות, חמולות, כנופיות וכדומה. כפי שהתברר שאין אומה סורית, עיראקית, ירדנית או לבנונית, הולך ומתברר שאין גם אומה פלסטינית.

אז מה באמת רוצים הערבים תושבי יו"ש, ובמיוחד על רקע המתרחש במזה"ת? כמובן שבאופן טבעי הם היו רוצים לשלוט בעצמם, למרות וחרף כל המתחולל סביבנו. אבל אם ישראל תהיה נחושה ותכריע, וההכרעה חייבת להיות מדינית – החלת ריבונותה על יהודה והשומרון – הם ישלימו אם כך.

רובם אינם מחפשים "זכויות פוליטיות דמוקרטיות"; זהו רעיון מערבי שזר להם. הם אינם זקוקים להן ואין להן זכר בתרבות ובמסורת שלהם. הם גם אינם זקוקים ל"הגדרה עצמית לאומית"; הם יודעים טוב מאתנו שאין דבר כזה "אומה פלסטינית" (תשאלו את עזמי בישארה). אלה הם רעיונות שהשמאל  הישראלי הטמיע בהם לצרכיו (סוג של "קולוניאליזם אינטלקטואלי"), רעיונות שרק בלבלו אותם והביאו עליהם (וגם עלינו) אסונות כבדים מזה כמעט יובל שנים.

הם רוצים, קודם כל, שלטון יציב. והוגן. הם זקוקים לפרנסה, חינוך עצמאי, ולנהל את חייהם כפרטים – לאו דווקא חייהם המדיניים – בעצמם. ובעיקר הם זקוקים ובצדק – לכבוד. הרבה כבוד. הם רוצים שיתייחסו אליהם כבני אדם. צודקים.

כך שההפחדות על "דיכוי בכוח של מיליוני בני אדם", אינן רלוונטיות. אדרבא, דווקא במצב הנוכחי אותם "מיליוני בני אדם" מדוכאים על ידי שלטון "כנופיית אבו-מאזן" ("בלי בג"ץ ובלי בצלם", זוכרים!), כשהאופציה האחרת שלהם היא "חרות" נוסח כנופיות חמאס או דאע"ש.

לא בלתי אפשרי, שלו היינו שואלים את האוכלוסין הערבים ביו"ש מה הם מעדיפים – מה שבלתי אפשרי מפאת "חופש הביטוי" לו הם נתונים כיום – הם היו בוחרים דווקא בישראל. לא בטוח. (היה איזה סקר כזה לאחרונה שמינה צמח דיברה עליו? כי לא הצלחתי למצוא אותו).

אבל אין לי כל ספק, שלו היינו נחושים, והיינו אנחנו מכריעים ומסיימים את המצב של "לא לבלוע ולא להקיא" – "על באמת", בהחלת הריבונות – רובם היו משלימים עם כך. ב"החלת הריבונות" הכוונה היא "למטריית ריבונות ישראלית" עד הירדן; לשאלת מעמדם הפוליטי של התושבים הערבים ישנן כמה אופציות.

יותר מכך, בסופו של דבר הם היו אפילו שמחים שסוף סוף הכרענו. יציבות חשובה להם יותר מ"זכויות דמוקרטיות". כמובן, זה דורש מאתנו באמת להיות לאנשים, ולהתייחס אליהם כראוי, ובכך כבר עסקתי במאמר "ההומניזם האמוני" (http://blog.emuni.co.il/2015/11/blog-post_13.html ).

אכן, כפי שטוען השמאל אי אפשר ולא רצוי "לשלוט בכוח במיליוני אנשים". אבל אני משוכנע שלא זה יהיה המצב כשנחיל את ריבונותנו על יהודה והשומרון.

כמובן, יהיו ביניהם עדיין כאלה שמכל מיני סיבות יתנגדו למצב החדש שניצור, אבל באלה אנחנו צריכים "לטפל" ממילא גם היום. הכרעה ישראלית, רק תצמצם את מספרם ואת כוחם. היא גם "תרגיע" את "ערביי ישראל".

אנחנו נמצאים ב"חלון הזדמנויות" היסטורי לפתרון "הבעיה הפלסטינית" בדרך האפשרית היחידה. המזה"ת מרוסק. מדינות ערב לא יכולות להגיב (אפילו לא אירן, מכמה סיבות) אירופה מדממת. ארה"ב מסלקת ידיה מן המזה"ת, מדינות ערב "המתונות", הופכות אט אט, מתחת לשולחן, לבנות ברית שלנו וכבר נמאס להן מ"הבעיה הפלסטינית". הדבר היחיד שיש עדיין להמתין לו הוא קריסת הרשות הפלסטינית, אירוע שמתקרב בצעדי ענק מיום ליום, מה שיאלץ אותנו לפעול, גם בעל כורחנו (ראו: "המסכה נופלת":  (http://blog.emuni.co.il/2016/01/blog-post_16.html ). 

ההתעקשות הפורמליסטית, שלא לומר פונדמנטליסטית, על "זכויות לאומיות ודמוקרטיות" לערבים המתגוררים ביו"ש, היא שמביאה עליהם את אסונם; היא שאיננה מאפשרת לפתור את "הבעיה הפלסטינית"; היא שמבלבלת גם את ראשם של "ערביי ישראל" ומוציאה אותם מדעתם; והיא הסיבה  לחוסר היציבות הנוכחי. וכן, גם לטרור, שניזון מהתקווה, כידוע, לא מהייאוש.

הגיע זמנו של היום השביעי –  של מה שהתחלנו בששת הימים ולא השכלנו לסיים אז.

המסכה נופלת

המסכה של הצגת הסכסוך הערבי-ישראלי כבעיה לאומית פלסטינית, עומדת ליפול בקרוב. "הרשות" עומדת לקרוס, ולתוך הוואקום שיווצר תצטרך ישראל – תרצה או לא – להיכנס. לא יהיה מנוס מפתרון "הבעיה הפלשתינית" אחת ולתמיד – החלת הריבונות הישראלית. השאלה שראוי להתחיל לדון בה היא מה יהיה מעמדם של התושבים הערבים ביהודה והשומרון תחת מטריית הריבונות הישראלית.

בס"ד

 ו' בשבט, תשע"ו

האוכלוסין הערביים בארצנו השכילו בעשרות השנים האחרונות להציג את המאבק הערבי-אסלמי בישראל כמאבק לאומי. למערב בכלל ולאירופה בפרט, הקל "תרגום" המאבק הערבי-אסלמי בישראל לשפתם, שפת המושגים הלאומיים שמקורם באירופה, את ההזדהות עמו. הצגה זו, שלשמאל הישראלי ישנו חלק לא קטן בעיצובה, הייתה הקלף המנצח של הערבים ואפשרה להם לרכוש את אהדת העולם למאבקם. ישראל הועמדה בצד אחד – והעולם כולו בצדם של הערבים.

אבל הניסיון לארגן את המזרח התיכון – פוליטית מדינית ואידאית – סביב מושג "מדינת הלאום" האירופי, שמקורו בצרכי הקולוניאליזם האירופי, בא אל קיצו בתהליכים המכונים אצלנו עדיין "האביב הערבי". העולם הערבי חוזר למבנהו הטבעי – שבטים, עדות, דתות, חמולות, כנופיות וכדומה. כפי שהתברר שאין אומה סורית, עיראקית, ירדנית או לבנונית, הולך ומתברר שאין גם אומה פלסטינית.

המסכה הזו של הצגת הסכסוך הערבי-ישראלי כבעיה לאומית פלסטינית, עומדת ליפול בקרוב ועובדה זו עומדת לשנות את מציאות חיינו מיסודה. רוחות הג'יהאד העולמי רוחשות מתחת לפני השטח גם ביהודה והשומרון והן, ולא ה"זכויות הפלסטיניות", מלבות את גל הטרור האחרון. "ניצחונותיו" של הג'יהאד העולמי מעוררים גם את דמיונם והתלהבותם של ערביי יו"ש ומעצימים את כוחם של ארגוני הג'יהאד ובשלב קרוב הם לא יתאפקו ויפילו את הרשות הפלסטינאית, שמייצגת עבורם משטר ישן מנצל ומושחת הנשען על כידוני ישראל והמערב. זו כמובן תהיה טעותם ההיסטורית, אבל לא נראה שיש כוח אנושי שיכול לעצור תהליכים גלובליים אלה.

מי שעדיין לא נותנת לדבר להתרחש היא ממשלת ישראל, שבניגוד לאינטרס המובהק שלה, מתחזקת את הרשות הפלסטינאית וחוששת לתת לה ליפול. למרות זאת, מידיעה חשובה שפורסמה לפני שבועות אחדים (27.11.15) בעיתון "הארץ" עולה שאפילו הממסד הישראלי, הן הביטחוני והן הפוליטי, נאלץ להתחיל לחשוב: "הקבינט המדיני־ביטחוני דן בצורה אינטנסיבית בתרחיש של קריסת הרשות הפלסטינית ובשאלה כיצד צריכה ישראל להתייחס ולהיערך לאפשרות הזו.... פקיד בכיר שהשתתף בדיון, אשר נמשך יומיים והסתיים אמש, אמר כי כמה משרי הקבינט טענו שקריסת הרשות עשויה לשרת את האינטרס הישראלי ולכן אין בהכרח צורך לפעול כדי למנוע מתרחיש כזה להתממש."

קשה להנהגה הישראלית להסיק את המסקנות מהתמורות ההיסטוריות המופלגות שעוברת הזירה בימים אלה, כל שכן לבכירי מערכת הביטחון, אבל המציאות חזקה מכל הדמיונות האשליות החולשות והקיבעונות והיא תעשה את שלה. עניין של זמן, ולא הרבה כנראה. מה שלא מבינים מהראש – לומדים דרך הרגליים.

כשתיפול הרשות על ידי ולידי ארגוני הג'יהאד העולמי ובראשם החמאס, תיפול גם המסכה של מאבק לאומי. הרעיון של "מדינה פלסטינית", על כל הכרוך בו, ירד מעל הפרק. המתקפה הערבית המדינית נגד ישראל – באו"ם, במוסדותיו, בבית הדין בהאג, במערב בכלל ובתנועות החרם למיניהן בפרט וכדומה – שמבוססת כל כולה על "המסכה הלאומית", תרד גם היא מסדר היום העולמי עם נפילת הרשות.

צדק השמאל; הפתרון לטרור איננו צבאי אלא מדיני, והוא מחייב מעבר מבלימה והכלה – להכרעה. לא תהיה לנו ברירה אלא להשליט את ריבונותנו על השטח וזה הרבה יותר פשוט ממה שמנסים לשכנע אותנו אלה שמתפרנסים מ"הבעיה הפלסטינית" כבר שנות דור וחוששים מהכרעתה ופתרונה. כשיתברר שישראל איננה נאבקת בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינאים, אלא כנגד הג'יהאד העולמי, ממש כמו העולם המערבי כולו, ישתנה גם יחסו של העולם המערבי לסוגיה. אולי הוא לא ממש ידחוף בכוח להשלטת הריבונות הישראלית ביהודה והשומרון, אבל כנראה לא יעמוד כנגדה כפי שהיה עד היום. המערב, שלומד על בשרו את טעמו של הג'יהאד העולמי – גלי ההגירה, הטרור וכדומה – יבין בסופו של דבר שהוא נמצא בצד של ישראל. הזדקקותו לניסיון, לידע, לאמצעים הטכנולוגיים, ובעיקר לאיתנות המוסרית (היחסית!) שפיתחה ישראל כנגד הטרור, תקל עליו את המהפך. לא מחר – מחרתיים.

הטרור שחוותה צרפת ושגלש לאחרונה גם לארה"ב, ושאירופה חווה אותו יום-יום – שכן האפקט העיקרי של הטרור הוא דווקא זה הפסיבי, עצם האיום – יפעל פעולה כפולה: הוא יעורר את התלהבותם של הערבים בכלל וערבי יו"ש בפרט ויגרום להם לחשוף את התרמית, בניגוד לאינטרס שלהם. הוא גם עתיד לשנות את יחסה של אירופה לישראל.

לשינויים המהפכנים בסדר העולמי שאנו עומדים בעיצומם, השלכות מהפכניות גם לאזורנו. תהליכים מסוג זה מכונים במחשבה ההיסטורית בשם "תהליכים סטיכיים", משמע תהליכים שאינם מכווני-יד-אדם. הם לא מכוונים יזומים ונשלטים, אלא "מתחוללים". מאליהם. אנחנו כמובן יודעים היטב מי עומד מאחוריהם ושהוא "דיבר טוב על ישראל", אבל גם מי שאיננו מכיר בכך יאלץ לקבל הכרעות. בעל כורחו.

שאלת מעמדם הפוליטי של הערבים שימשיכו להתגורר ביהודה והשומרון תחת מטריית הריבונות הישראלית, תהפוך לנושא מרכזי בסדר היום לכשיבשילו התהליכים הללו; כדאי שאנחנו לפחות, נתחיל להכין שעורי בית.

   

  

ציבוריות מתגוננת

לציבור יש חובה, לא רק זכות, להתגונן מפני מי שמנסים לכפות עליו בכוח דברים שהוא עדיין איננו בשל להם. משמאל או מימין. גם אם הם צודקים נכונים ואידאליים כשלעצמם.

בס"ד

ה' בשבט, תשע"ו

שמח למצוא עצמי מסכים עם הרב יובל שרלו:

"זכויות האדם לא כוללות רק את זכויותיו של היחיד, הן כוללות גם את הזכות של הציבור, ויש זכות גם לציבור לחיות. וכשיש [והוא הדגיש בדבריו: "אם יש"] קבוצה שמבקשת לערער את זכותו של הציבור להתקיים, ולזרוע פה פחד וטרור וכדומה, יש חובה, לא רק זכות, לציבור, להשתמש בכוח מידתי, מפוקח ומפוכח, בכדי לנפץ את הסכנה שעלולה להתרחש בו, כאשר מנסים להשליט עליו....זו שאלה מידתית ולא טוטאלית".

ואגב, זה נכון לשמאל, כמו לימין.

הייתי לוקח את הדברים קצת הלאה, לשלב יסודי יותר (ואינני בטוח שהרב שרלו היה מסכים איתי בזה): זכות הציבור – כציבור! כלומר, הציבור איננו רק אוסף היחידים המרכיבים אותו, אלא הוויה בעלת מציאות ממשית, ובמקרה שלנו – הציבוריות הישראלית (ופה, כמובן, ידידי הפוסט-מודרניים יחלקו עלי).

עיקר החידוש בדורות הללו של שיבת ציון הוא בבניין הציבוריות הישראלית, התודעה הלאומית האותנטית שלנו על כל מכשיריה (המדינה לכל מערכותיה).

בנין הציבוריות הזו הוא תהליך ארוך, מורכב ומסובך. היא עדיין לא שלמה. היא עדיין לא שם. אנחנו באמצע הדרך. לכן היא עדיין נגועה בחסרונות וחולשות רבים. את אלה אי אפשר לתקן בכוח, בכפיה, גם לא של אומות העולם. לא מימין ולא משמאל. היא צריכה להתברר ולהתפתח מתוך עצמה, מתוך המחלוקות והוויכוחים שלנו. היא לא תיבנה למרות המחלוקות שביננו, אלא – מתוך המחלוקות, באמצעותן. הן שמפתחות אותנו. ולכן כל כך חשוב לתת למחלוקות הללו חופש, חירות, זכות דיבור והבעה וגם – גבולות גזרה!

כל מי שחסר סבלנות, מיואש, או לא מסוגל לסבול את העיוותים שבינתיים, ומנסה להתגבר עליהם בכוח ובכפיה, במקום על ידי חינוך, הסברה, פיתוח התודעה וכדומה – מעיד על עצמו שהוא איננו מאמין בעם ישראל, וביכולתו להיות "ילד גדול" גם בלי כפיה. וזו הבעיה בתופעות כמו אלון ליאל, תג מחיר, שוברים שתיקה וכדומה.

מי שניבהל ומתייאש מן הכישלונות שבינתיים – ויש לא מעט כאלה, למרות שבסך הכול אנחנו חיים בתוך נס אחד גדול – איננו מבין עד כמה גם הכישלונות – ודווקא הכישלונות – חשובים להתפתחות הציבוריות הזו. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".

לציבור יש חובה, לא רק זכות, להתגונן מפני מי שמנסים לכפות עליו בכוח דברים שהוא עדיין איננו בשל להם. משמאל או מימין. גם אם הם צודקים נכונים ואידאליים כשלעצמם.

יש שקוראים לכך "דמוקרטיה מתגוננת". אני מעדיף את הביטוי "ציבוריות מתגוננת". יש בו הרבה יותר עומק, והוא ישראלי.

הציבוריות הישראלית תגשים את ייעודה, אבל רק אם היא תיבנה מתוך תהליך פנימי, עמוק, חופשי ומשוחרר.

העובדה שיש בציבוריות הישראלית הזו ההולכת ונבנית, כוח להתגונן מפני כל מי שמנסה לכפות עליה יעדים אלה כשהיא עדיין לא שם, משמאל או מימין – מעידה על בריאותה.

אשרינו.

לדברי הרב שרלו: http://www.inn.co.il/News/News.aspx/314065