תמונת ראי

הקיצוניות הרצחנית של האסלם היא תמונת ראי של הקיצוניות המתירנית והליברלית של המערב. לא במקרה הוציאה האחרונה את הראשונה מדעתה. שתיהן שיבושן של שתי תנועות החיים היסודיות – חסד וגבורה – שאמורות היו לפעול באיזון, בהרמוניה, באחדות של הפכים. ההרמוניה הזו, שנקראת במקורותינו "תפארת", היא האידיאל האלוקי הישראלי. כשתמצה את עצמה ההתנגשות הנוכחית בין שתי הציביליזציות הללו, בין שתי תנועות חיים כלל-עולמיות אלה שיצאו מפרופורציה, הן תכרנה שישראל איננו הבעיה אלא הפתרון.

בס"ד

   ("ז' בכסלו, תשע"ו)

לפני כשבועיים אמרה שרת החוץ של שבדיה ש"בעיית המהגרים היא קטסטרופה – שבדיה בדרך להתמוטטות. המצב מתחיל לצאת משליטה.... שבדיה עומדת לקרוס בעקבות זרם המהגרים למדינה".

למה דווקא שבדיה. למה דווקא היא אימצה מדיניות הגירה נדיבה כל כך ומשכה אליה מיליוני מהגרים. מה בדיוק יש בשבדיה, שהיא איננה יודעת להציב גבולות, להגן על עצמה מפני שיטפון, להעמיד "לא" ברור בפני תופעות שמסכנות אותה ולהתגונן בפניהן?

לפי ההשקפה הישראלית המקורית ישנן ברוח שלוש מידות עיקריות, שלוש תנועות חיים מרכזיות, שמתוכן נובעת ההתנהלות של האדם: חסד, גבורה ותפארת.

חסד הוא כוח זרימת החיים בלא שום הגבלה. ירידת שפע החיים מלמעלה למטה, הענקה מוחלטת, זרימה חופשית של החיים מתוך הנפש החוצה – ללא כל מעצורים. מובן מאליו שחופש מוחלט, חיים ללא מעצורים, ללא גבולות, הוא מצב הרסני. אדם אמור לשים לעצמו גבולות, לנהל את חייו במגבלות המציאות ולקבל על עצמו סייגים.

לכן קיימת גם המידה ההפוכה שבאה להשלימה – הגבורה. תפקידה של הגבורה הוא התגברות עצמית, יכולתו של האדם  לעצור את עצמו, לשים רסן על יצריו ועל תאוותיו וכמאמר הידוע: איפוק זה כוח. תנועת חיים זו נקראת במסורת הישראלית גבורה: כיבוש עצמי, שליטה עצמית, איפוק.

ההרמוניה השלמה בין שתי תנועות החיים, שהיא בריאות הרוח והנפש, המידות המאוזנות, שכלול ההתנהלות האנושית ואיזונה – נקראת תפארת. תפארת האדם.

כאשר אחת משתי המידות – חסד או גבורה – משתלטת על הנפש, מגבירה את כוחה והופכת לטוטלית, נוצר מצב חיים בלתי מאוזן. הגזמה של תנועת החסד בחיים מביאה את האדם להשתלטות של התאוות על חייו. הוא לא רוצה גבולות, לא איסורים, רק תענוגות ובלי שום מעצורים. חופש מוחלט.

מתירנות מינית היא אחד הסימפטומים של תופעה זו. כשמזהירה תורת ישראל מפני גילוי עריות היא מכנה תופעה זו באופן מפתיע ומעורר תמיהה, ורק פעם אחת בלבד בפרשה, כחסד: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא...(וירא, כ' י"ז)". חסד היא מידה טובה כמובן, אך בתנאי שיודעים את הגבולות. היצר המיני הוא יכולתו של האדם להעניק, להעניק חיים – חסד אלוקי ומושלם – והוא כל כולו קדוש במקורו, אבל בתנאי שהוא מופעל בתוך גבולות ולא פורץ חופשי ללא מעצורים. גילוי עריות הוא עיוות-חיים מכיוון שהוא פריצת הגדרים.

התשובה לשאלה שהעמדנו למעלה, למה דווקא שבדיה לא יודעת להגיד "לא" כשצריך, ולכן פותחת את גבולותיה בלי יכולת להתגונן בפני שיטפונות אנושיים, ברורה אם כן. תופעה זו היא צדו השני של מטבע המתירנות המינית בפרט והמתירנות בכלל המאפיינת את שבדיה. כשאין גבולות – אין גבולות.

אבל שבדיה איננה לבד, היא רק מקרה קיצון, יוצא מהכלל המעיד על הכלל – התרבות המערבית כולה. שורשיה של תרבות זו היא הנצרות, שנגועה כידוע במחשבה הישראלית בחסד מעוות שאין עמו גבורות מתוקנות ולא כאן המקום להרחיב בהסבר העניין.  

תאוות הרצח

האסלם, בניגוד לנצרות ולמערב, בנוי על יסוד הגבורה. משמעות המילה איסלם היא השלמה, במובן של הכנעה. תרבות זו מבוססת על ההכרה של הכוח האלוקי המוחלט, הודאה בגבורה האלוקית המוחלטת השולטת בכול וחובתו של האדם להיכנע בפניה ולציית לה. כשכוח זה, שתפקידו לחנך את האדם להתגברות עצמית, לאיפוק, לשליטה עצמית, יוצא מן הפרופורציות, הוא הופך לאלימות ברוטלית, לכפיה, לרצחנות. הרצח – שהוא השלילה בצורתה הטוטלית – הופך לתאווה. תאוות הדם "משגעת" את האדם.  

גבורה היא מידה חשובה, "איזהו גיבור – הכובש את יצרו" אומרים חז"ל, אבל שוב, לא בלי גבול, לא בטוטליות. הגבורה אמורה לאזן את החסד, לא לתת לו להתפרץ בלי גבולות, היא כוח של עצירה, כיבוש עצמי, ביקורת, שלילה, אבל לא כפיה, אלימות, רצחנות וכדומה. (אין זה המקום להאריך בדברים אבל מי שמעוניין בכך יוכל למצוא מקור להבחנות הללו, בין היתר, בספר "אורות" של הרב קוק, עמ'  קנ"ג).

שיבושה עיוותה ונפילתה של מידת הגבורה, של ההתנהלות של "הכובש את יצרו", נקראת במקורותינו בשם "דינים קשים". יש צורך בדינים, בקפדנות, בדקדקנות, בשלילה, בכוח של ביקורת, אבל הפיכתה לחזות הכול, להתנהלות טוטאלית, היא הרסנית. היציאה מהתנהלות מתוקנת של הגבורה מביאה את האדם להפעיל אותה לא על עצמו, בהתגברות עצמית, אלא על הזולת.

התנגשות ציוויליזציות

מה שהוציא את האסלם מדעתו ביחס למערב, מה שהביא אותו לאובדן שליטה ופרופורציות, מה שגילה את שורשיו במידת הגבורה המעוותת, בגלוי תאוות הרצח, שלילת החיים לשמה, היא "החיים ללא גבולות" של המערב. המתירנות הזו, בכל המובנים – הליברליות, הפתיחות, הוותרנות, השוויון, אובדן הסדר וההיררכיות – הוציאה את האיסלם משיווי משקלו. היא נתפסת בעיניו כריקבון מוסרי, כפירה וחוסר נכונות לקבל בהכנעה את הסדר והשלטון האלוקי בבריאה.

אנחנו נמצאים בעיצומו של מאבק בין שתי הציוויליזציות הללו – האסלם והמערב. (להתנגשות של העולם האסלמי-ערבי עם ישראל יש מקורות משל עצמה ואליה צריך להתייחס בנפרד, אבל ככל שישראל היא חלק מן התרבות המערבית, היא נוטלת חלק גם בהתנגשות זו). סופו של התהליך ברור, אבל לא הדרך עד אליו, שעלולה להיות קטסטרופה עולמית. בסופו של דבר, יכירו הן הנצרות והמערב, והן האיסלם – ואגב, גם אנחנו – את שורשיהן בדעת האלוקים הישראלית, בתפארת ישראל, בתפקידו וערכו של ישראל ההיסטורי לאנושות, ויבינו שתחיית ישראל בארץ ישראל והגשמת תרבותו ויעדיו האלוקיים, היא אינטרס מובהק של האנושות כולה.

בסופו של דבר יתברר שישראל איננו הבעיה אלא הפתרון.