על שלושה פשעי אירופה ועל ארבעה לא אשיבנו

בלי השראה מוסרית מתוקנת שתתווה לאנושות את הדרך כיצד להרכיב יחד את שלושת היסודות – הקדש, האומה והאדם – לא תוכל אירופה להמשיך להתקיים ככזאת. התנאי לאפשרות להיות ניזון מההשראה הישראלית הזו הוא חזרתה של אירופה מיחסה לישראל ההיסטורי בכלל ולמדינת ישראל ולתחיית ישראל בארצו בפרט.

בס"ד

(ד' בכסלו, תשע"ו)

 "בניין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות 

של חרב מלאה דם, דורש הוא את בניין האומה הישראלית.

בניין האומה והתגלות רוחה הוא עניין אחד,

וכולו מאוחד עם בניין העולם, המתפורר ומצפה לכוח מלא אחדות ועליונות

– וכל זה נמצא בנשמת כנסת ישראל (הרב קוק, אורות, עמ' ט"ז)".

התודעה הישראלית מיוסדת על שלושה עיקרים: הקדש, האומה והאדם. או: האידאה האלוקית, האידאה הלאומית וההומניזם. אידיאל האדם הישראלי, "אתם קרואים אדם", הוא גיבוש והתכה מושלמת של שלושת היסודות הללו לכדי אחדות אורגנית אחת שלמה ומלאה, ללא סתירות פנימיות. שלושת הצדדים הללו מתבטאים בשלושת גדולי האומה: אברהם – ההומניזם בקדושה, אהבת האדם המושרשת באהבת אלוקים ונובעת ממנה; משה – דעת האלוקות השלימה; דוד – המלכות, האידאה הלאומית בשכלולה השלם. ר"ת אד"ם.

כשלוקחים כל אחד משלושת היסודות האלה כשלעצמו ומנתקים אותו מהאיזון ההרמוניה וההשלמה ההדדית של השניים האחרים – מקבלים קריקטורה. האיזון ההדדי ביניהם הוא תנאי ליכולתו של כל אחד מן היסודות שלא לחרוג או לגדול באופן חסר פרופורציה, להשתלט על כל האחרים, ולהפוך את הברכה לקללה.

אירופה שאבה מן היהדות שניים מיסודות אלה: הרעיון הדתי והרעיון הלאומי. היהדות, הישראליות, איננה דת. היא מכלול שלושת המרכיבים הללו יחד והיא הכישרון הטבוע בנו להופיעם ולחיות אותם כאחדות אחת. המושג המודרני הקרוב ביותר שיוכל להבהיר תופעה זאת הוא מושג הציוויליזציה. היהדות איננה דת – היא ציוויליזציה. אבל אירופה, באמצעות הנצרות, אימצה לה יסוד אחד – דעת האלוקות – ניתקה אותו מהשאר, והפכה אותו לקריקטורה, לדת. רוב הביקורת העכשווית כנגד הדת בכלל, והיהדות בפרט, היא מתוך ההנחה שהיהדות היא דת, בדיוק כמו הנצרות. אבל היא לא, כאמור.

אחרי שהחיקוי הזה נכשל ואירופה הכירה בעת החדשה בנזק של הנצרות להתפתחותה, היא אימצה לה מתוך המסורת הישראלית יסוד אחר, שגם אותו היא הכירה מתוך כתבי הקדש – הרעיון הלאומי. רעיון זה נועד למלא את החלל הריק שנותר לאחר נפילת הנצרות והפך לתשתית התרבותית והחברתית של אירופה והתרבות המערבית. העיוות של אימוץ יסוד אחד במנותק מן המכלול נחשף הפעם הרבה יותר מהר ובצורה הרבה יותר מפלצתית. בניה החוקיים של הלאומיות האירופית – הפשיזם והנאציזם – הביאו על אירופה אסונות כה כבדים, שהיום הפכה הלאומיות באירופה למילה גסה.

לאחר שהנצרות והרעיון הלאומי האירופאיים נזרקו לפח הזבל של ההיסטוריה, הציבה אירופה כיסוד לתרבותה את רעיון האדם – ההומניזם. רעיון זה כבר איננו רק יהודי. הוא "כיכב" גם בתרבות היוונית-אתונאית העתיקה. הוא גם היה ברקע במשך כל תקופת הנאורות, ההשכלה ובכל העידן המודרני. ושוב, בניתוקו משאר המרכיבים, הפך גם ההומניזם המערבי לקריקטורה. במקום "ישראל אשר בך אתפאר" המקורי, זה המחנך את האדם להכיר את מקומו בבריאה, לקבל עליו עול מלכות שמים, המעמיד אדם של "דע מאין באתה ולאן אתה הולך", בוגר, יציב, אחראי, מפוכח, נטול אשליות דמיונות וגחמות – במקום כל האידאל האנושי המפואר הזה – העמידה אירופה אדם תלוש ומבולבל, אינדיבידואל המנותק משורשיו, הן החברתיים, הן הלאומיים והן האלוקיים; עבד לתאוותיו, יצריו, דמיונותיו וחולשותיו, שאיננו יודע להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין אוהב לאויב.

מן הכפירה של העולם הנאור, שאמורה הייתה לשחרר את האדם ושבזמנה שימשה לצורך העלאתם של ערכים חיוביים, נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים. וכשהאדם המערבי התלוש הזה מתעורר בוקר אחד ומבין שקמו עליו אויבים להשמידו – הוא איננו מסוגל להשיב מלחמה שערה.

אלה הם שלושת החטאים ההיסטוריים של אירופה. אבל בדורות האחרונים נוסף עליהם חטא רביעי – הבגידה בתחיית ישראל בארצו.

אין צורך להזכיר את גרמניה. גם בריטניה בגדה במנדט שקבלה מחבר הלאומים להקים לעם היהודי בית לאומי בארץ ישראל, חסמה את עליית היהודים ומלאה את הארץ במהגרי עבודה ערביים מכל רחבי המזה"ת. צרפת של דה-גול נעצה סכין בגבה של ישראל ערב מלחמת ששת הימים. בהמשך, כל מדינות אירופה יחדיו, תמכו בצורה מפורשת או מתוך קריצת עין, בטרור הערבי נגד ישראל. אירופה, שנתנה לגיטימציה לטרור הזה, הן של חטיפת ופיצוץ מטוסים והן של המתאבדים, מופתעת עכשיו כשהוא מופנה כנגדה, ומוצאת את עצמה חסרת אונים. החטא ועונשו.

הגזמתי, אני יודע. בכוונה. אירופה נתנה לאנושות גם אין סוף ערכים, תרבות וקידמה. האנושות לא הייתה יכולה להיות מה שהיא בלי אירופה, ולא תהיה בעתיד אנושות בלי אירופה או לפחות המורשת שלה. המשימה של "הצלת אירופה", אם כן, היא משימה כלל אנושית. אבל היא לא תוכל לצאת אל הפועל בלי שאירופה תבין את המשמעות ההיסטורית של תחיית עם ישראל בארץ ישראל; בלי שתבין שחזרת ישראל למקומו הטבעי באנושות היא תנאי לשיקום האדם בכלל ואירופה בפרט; ובלי שתכיר שתחיית ישראל בארצו וחזרתו לעצמו, לתרבותו ולערכיו, היא אינטרס כלל-אנושי ואירופי ראשון במעלה.

בלי השראה מוסרית מתוקנת שתתווה לאנושות את הדרך כיצד להרכיב יחד את שלושת היסודות – הקדש, האומה והאדם – לא תוכל אירופה להמשיך להתקיים ככזאת. והתנאי לאפשרות להיות ניזון מההשראה הישראלית הזו הוא חזרתה של אירופה מיחסה לישראל ההיסטורי בכלל ולמדינת ישראל ולתחיית ישראל בארצו בפרט. אין לאירופה מקור אחר להתחדש ממנו; אין לה מגדלור מוסרי אחר; אין לה מקור אחר של דוגמה לחיוניות לאומית, בריאות, חפץ חיים ומסירות נפש מתוקנת.

תחיית ישראל בארצו היא חזרתו לתפקידו ויעודו – ישראל בין העמים כלב בין האומות. אירופה תכיר בכך; לא תהיה לה ברירה, אם נותר בה עדיין זיק של חפץ חיים.

וגם אנחנו נכיר בכך. גם לנו לא תהיה ברירה.