סוף העידן המודרני

עלייתו של האיסלם הקיצוני בדורנו מבשרת את סיומו של העידן המודרני ותחילתו של עידן האמונה. באיסלם עדיין מתגלה האמונה בצורתה ההרסנית אבל בהמשך היא תופיע בצורתה המתוקנת – בישראל

בס"ד

 )פורסם בעיתון "מקור ראשון" בערב שבת, כ"ז בתמוז, תשע"ד (25.7.14)

                                             

                                              (פורסם בעבר בבלוג בחודש יולי 2014)

בכדי לעמוד על עומקם של התהליכים התודעתיים האוניברסליים שאנו עומדים בעיצומם יש לחזור למאה ה-17 באירופה ולתנועת "הנאורות". "הנאורות" היתה תנועה תודעתית כוללת שדגלה בשחרור האנושות מכבלי הדת והאמונה בכלל ומשליטתו של הממסד הדתי בחיים בפרט. היא העמידה את הרציונאליות במקום האמונה כבסיס לתודעה האנושית, ואת האדם במקום האל כמרכז הווייתה. כאן נמצאת תחילת הופעתו של העידן המודרני – שורשיו אולי קדומים יותר – על כל תופעותיו האופייניות: מדע, טכנולוגיה, אידיאולוגיה, ערכים, תרבות וכדומה.

לית מאן דפליג – אם נניח כרגע לחוגים שוליים – שתנועה זו, שממנה התפתח העידן המודרני, הביאה ברכה עצומה לאנושות. הכפירה שאפיינה את הנאורות היתה תנאי לשחרור האדם מאמונה מנוונת ומנוולת ומהכנסייה, ופיתוח תודעתו והכרתו העצמית. האדם השתחרר מן "השמיים" וגילה את עצמו – את יכולותיו, כישרונותיו וכוחותיו.

אבל כמו כל תנועה אנושית, גם העידן המודרני והתודעה הכרוכה בו מיצו את עצמם. הברכה שהמודרניזם העניק לאדם, הפכה זה מכבר לנכסי צאן ברזל של האנושות והיום מתגלות בעיקר מגבלותיו וחסרונותיו: האדם אמנם גילה את עצמו אבל איבד את השמיים. הוא נותר בתוך עצמו, סגור ומסוגר בבועת תודעתו העצמית, בלא יכולת לפרוץ אל המעבר, אל האינסוף, אל מקור החיים ומשמעותם. לאדם המודרני יש לכאורה הכול, אבל בעצם – לא-כלום.

"דע את עצמך" הוא הסלוגן שהיה רשום מעל פתח האקדמיה של אפלטון כצו המוסרי העליון. ואכן, זהו המוטו היסודי של התרבות המערבית המודרנית ושל ההומניזם המערבי שהגותו של אפלטון מהווה עד היום את בסיסם. חז"ל, לעומת זאת, עיצבו אדם בעל אוריינטציה שונה: "דע לפני מי אתה עומד". בניגוד לאדם המערבי המודרני, שרואה את עצמו כמרכז הבריאה ולכן מחפש משמעות בתוך עצמו ולא מוצא כזאת, חז"ל פתחו בפני האדם את שערי השמיים ואת הקשר אליהם. לא בך, האדם, תמצא את המשמעות, אלא בקשר שלך עם השמיים. אתה אמנם צריך לדעת ("דע"), וגם לעמוד בקומה מלאה ("אתה עומד") – כלומר להיות אדם במלוא מובן המילה – אבל לא להיסגר לאינסופיותם של החיים.

בכך אפשרו חז"ל לאדם לחבר שמיים וארץ – בלי לוותר על האדם – מה שהתודעה המערבית המודרנית, שחסמה לעצמה את השמיים, לא יכולה לעשות. בכך היא מיצתה את עצמה והגיעה לסוף דרכה.

כפירה לשמה

הסימן המובהק לסיומה של התקופה המודרנית הוא בכך שהביקורת האפקטיבית על המודרניזם והפרכתו, לא באו מחוגי נפגעיו – הדת מיצגיה ומוסדותיה, האמונה וכדומה – אלא דווקא מתוכו פנימה. אחרי שליטה מוחלטת במשך כ-250 שנה של המודרניזם בתודעה האנושית, שבאה לידי ביטוי בביטחון מוחלט באדם כשלעצמו, באמת, במדע, בהומניזם ובראציונליות, החלה להופיע הריאקציה הפוסט-מודרנית – שלילת כל הערכים.

הפוסט-מודרניזם של היום הוא תופעה של ריאקציה – הרס ההישגים האנושיים הנוכחיים, מתוך הכרה במוגבלותם, בחלקיותם, ביחסיותם, ומתוך אכזבה על כך שהם לא הביאו לאנושות גאולה, כפי שהתיימרו.

סגירת המעגל – עלייתם ונפילתם של הנאורות והמודרניזם – הוא תהליך מתבקש בהיסטוריה האנושית. כל תופעה אנושית ממצה את עצמה. הכפירה, שבזמנה שימשה לצורך העלאתם של ערכים חיוביים, נותרה חסרת משמעות משאלה הופנמו בתודעה האנושית. מן הכפירה שלצורך שחרור האדם, נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים והיא שמאפיינת את התקופה הפוסט מודרנית

"הכפירה אין לה אידיאל אמיתי, 'אל אחר איסתריס ולא עבד פירין', הייאוש והתוהו אינם נותנים מאומה" (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ח). לכפירה כשלעצמה אין תוכן עצמי ולכן היא לא מולידה ואין לה פירות. כל כולה כשלעצמה, בקורת שלילה והרס עצמי. מכאן שורש הכעס, השנאה, הדיקדנט, הייאוש, בחילת החיים, הסיאוב, הציניות, השחיתות המוסרית ושאר כל מאפייניה של הכפירה הפוסט-מודרנית – שהם סימן ההיכר לתרבות אנושית בכלל והמערבית בפרט, בנות זמננו.

הריאקציה האיסלמית

השפל המוסרי אליו הגיע התרבות המערבית מחליש אותה, מפורר אותה מבפנים ומותיר אותה ריקה וריקנית. אבל החיים אינם נחים לרגע. ההיסטוריה היא התמודדות אינסופית של כוחות הנאבקים זה בזה. במקום שמסתמנת חולשה מוסרית, נחלשת עוצמת החיים ואובדת יכולת התגובה וההתגוננות שלהם. החלל שנוצר לא נותר ריק לאורך זמן. הוא פועל כוואקום השואב אליו כוחות עולים החשים שהגיע זמנם. תפקידם ההיסטורי הראשון של כוחות אלו הוא למוטט את התרבות הגוססת, שהגיע זמנה לפנות את במת ההיסטוריה, גם אם אין להם אפשרות להציב לה אלטרנטיבה ראויה.  

כניעתה של התודעה המערבית לאיסלם הקיצוני היא ביטוי מובהק לתהליך כזה. האיסלם "מריח", בצורה אינסטינקטיבית, את חולשתה של התרבות המערבית בכלל, ואת חולשתה של הכפירה בפרט, וחש את עוצמתו – עוצמתה של האמונה. האמונה מספקת אנרגיות חיים אדירות, שלאדם המערבי הרציונלי לא היו מעולם. ביטחונו העצמי של האיסלם בכלל, וכנגד התרבות המערבית בפרט, היא תחושתו האינטואיטיבית בכוחה העצום של האמונה בה הוא חמוש. מכאן חוצפתו, תעוזתו, הטוטאליות והרדיקליות הקיצוניים שלו. עלייתו של האיסלם היא ראקציה לתודעה המערבית, ניסיון להשיב את ההגמוניה של האמונה, להחזיר את השמיים.

אבל האיסלם הוא רק ריאקציה לעולם המערבי המודרני; הוא איננו מסוגל ליצור סינתיזה ולהכיל את הישגיו. הוא איננו יודע לעצב אמונה מבלי למחוק את האדם ולאבד צלם אנוש. בדיוק כמו העולם המערבי המודרני, גם האיסלם יכול להכיל רק צד אחד של המשוואה; גם מבחינתו אמונה וראציונליזם אינם יכולים ללכת ביחד. משום כך הוא איננו יכול להוביל את האנושות לשלב הבא, אלא רק להשיג אותה לאחור – לימי הביניים.

תוהו קודם לתיקון

כלל גדול בחשיבה הישראלית הוא שבכל תופעה בעולם, התוהו קודם לתיקון. כלומר, כל דבר שמופיע במציאות, מופיע קודם בצורה מקולקלת והרסנית ורק אחרי כן מיתקן ומגיע להופעתו הראויה. על הפסוק המסיים את היום הראשון של סיפור הבריאה בתורה – "ויהי ערב, ויהי בוקר יום אחד" – דורשים חז"ל:  "ברישא חשוכא והדר נהורא" (שבת, ע"ז, ב), בשלב הראשון מופיע חושך ורק אחר כך – בעקבותיו, מתוכו – האור.

כלל זה נכון לכל תחומי החיים – בהיסטוריה, במחשבה, בפסיכולוגיה, בזוגיות ועוד ועוד. הנער המתבגר, לדוגמה, חי בתקופה של תוהו; הוא מלא כוחות אבל עדיין איננו יודע לבטא אותם באופן מתוקן וחיובי. רק אחר כך בהתבגרותו הוא מגלה לומד ומפנים את היכולת להופיע את כוחותיו באופן בונה. האדם גילה את האטום וכוחו העצום; בתחילה הוא שימש (רק) להרס ורק אחר כך למד האדם להשתמש בו באופן חיובי. כך גם בעולם הצומח – הקליפה מתפתחת קודם לפרי.

האמונה שבה ומתגלה בדורנו. אבל ראשית הופעתה, בפרספקטיבה אוניברסלית, היא בכוחה ההרסני – באיסלם הקיצוני. אבל זו רק ההתחלה. ההרסנות הזו – שעוצמתה אדירה כמובן, שכן האמונה פותחת בפני האדם מרחבים ומאגרי כוח ויכולת אינסופיים – היא רק השלב הראשון של הופעת האמונה. כשיתברר פוטנציאל ההרס שלה, ילמד האדם, ממש כמו שלמד באשר לאנרגיה אטומית, להופיע אותה באופן חיובי.

עוצמתו העולה של האיסלם היא עוצמתה העולה של האמונה. אבל מכיוון שהאסלם, בוודאי שזה הקיצוני, לא ירד לעומקה האמיתי של האמונה ושורשיה, מתוך שלא הוא יועד להנחיל אותה לכלל האדם, היא מופיעה בו בצורה של הרס בכלל והרס-עצמי בפרט. "אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל שהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו השפל"( הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ב).

האמונה ההרסנית שמופיע האיסלם הקיצוני עתידה להרוס אותו עצמו, אבל לא יהיה זה סוף פסוק של העידן האמוני אלא רק תחילתו. בסופו של דבר ילמד האדם להכיל ולהפנים את כוחות האמונה באופן שישרתו את האדם והבריאה ולא ימיטו עליהם אסון. "מראות הן הנשמות הלוהטות האלה [נשמות התוהו] את כוחן, ששום סיג והגבלה לא יוכל לעצור בעדן, והחלשים שבעולם הבנוי, בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים....אבל באמת לא היה פחד...בתחילה מתגלה הכוח בצורת התוהו, ולבסוף יילקח מידי רשעים ויינתן בידי צדיקים...שיגלו את אמיתת התיקון והבניין" (שם, עמ' קכ"ג).

האפשרות האנושית הזו, לחבר שמים וארץ, להתחבר לשמיים בלא להרוס ולמחוק את האדם; להציל את האוצרות החיוביים של התרבות המערבית המודרנית באמצעות חיבורם לאמונה – אמנם מתוך בירורם אבל מבלי לאבדם ולהרסם; לבנות טיפוס אדם שראשו בשמיים אבל רגליו נטועות איתן באדמה – לחבר את הרציונליות לאמונה – היא לב ליבה של המחשבה הישראלית ועומק ייעודו של עם ישראל. 

לשיבת ציון, חזרת עם ישראל לארצו, ישנה אמנם משמעות לאומית אבל לא פחות מכך, וכנראה יותר – משמעות אוניברסלית: יצירת תרבות ותודעה בה מתחברים האמונה והרציונליות, השמיים והארץ, אלוקים והאדם, הגזירה מלמעלה והבחירה החופשית. תרבות זו תציל מכיליון את הישגיה של התרבות המערבית ותפתור אחת ולתמיד את שאלת האדם.

אם כן, עלייתו של האסלם הקיצוני היא לא בהכרח בשורה רעה לאנושות; היא מבשרת את תחילתו של העידן האמוני, זה שבא בעקבות העידן המודרני. אמנם כרגע מופיעה האמונה בצורתה ההרסנית, בתוהו, אבל בהמשך היא עומדת להופיע בצורתה הראויה. זהו עניינו ויעודו של עם ישראל בארצו.

   

תמונת ראי

הקיצוניות הרצחנית של האסלם היא תמונת ראי של הקיצוניות המתירנית והליברלית של המערב. לא במקרה הוציאה האחרונה את הראשונה מדעתה. שתיהן שיבושן של שתי תנועות החיים היסודיות – חסד וגבורה – שאמורות היו לפעול באיזון, בהרמוניה, באחדות של הפכים. ההרמוניה הזו, שנקראת במקורותינו "תפארת", היא האידיאל האלוקי הישראלי. כשתמצה את עצמה ההתנגשות הנוכחית בין שתי הציביליזציות הללו, בין שתי תנועות חיים כלל-עולמיות אלה שיצאו מפרופורציה, הן תכרנה שישראל איננו הבעיה אלא הפתרון.

בס"ד

   ("ז' בכסלו, תשע"ו)

לפני כשבועיים אמרה שרת החוץ של שבדיה ש"בעיית המהגרים היא קטסטרופה – שבדיה בדרך להתמוטטות. המצב מתחיל לצאת משליטה.... שבדיה עומדת לקרוס בעקבות זרם המהגרים למדינה".

למה דווקא שבדיה. למה דווקא היא אימצה מדיניות הגירה נדיבה כל כך ומשכה אליה מיליוני מהגרים. מה בדיוק יש בשבדיה, שהיא איננה יודעת להציב גבולות, להגן על עצמה מפני שיטפון, להעמיד "לא" ברור בפני תופעות שמסכנות אותה ולהתגונן בפניהן?

לפי ההשקפה הישראלית המקורית ישנן ברוח שלוש מידות עיקריות, שלוש תנועות חיים מרכזיות, שמתוכן נובעת ההתנהלות של האדם: חסד, גבורה ותפארת.

חסד הוא כוח זרימת החיים בלא שום הגבלה. ירידת שפע החיים מלמעלה למטה, הענקה מוחלטת, זרימה חופשית של החיים מתוך הנפש החוצה – ללא כל מעצורים. מובן מאליו שחופש מוחלט, חיים ללא מעצורים, ללא גבולות, הוא מצב הרסני. אדם אמור לשים לעצמו גבולות, לנהל את חייו במגבלות המציאות ולקבל על עצמו סייגים.

לכן קיימת גם המידה ההפוכה שבאה להשלימה – הגבורה. תפקידה של הגבורה הוא התגברות עצמית, יכולתו של האדם  לעצור את עצמו, לשים רסן על יצריו ועל תאוותיו וכמאמר הידוע: איפוק זה כוח. תנועת חיים זו נקראת במסורת הישראלית גבורה: כיבוש עצמי, שליטה עצמית, איפוק.

ההרמוניה השלמה בין שתי תנועות החיים, שהיא בריאות הרוח והנפש, המידות המאוזנות, שכלול ההתנהלות האנושית ואיזונה – נקראת תפארת. תפארת האדם.

כאשר אחת משתי המידות – חסד או גבורה – משתלטת על הנפש, מגבירה את כוחה והופכת לטוטלית, נוצר מצב חיים בלתי מאוזן. הגזמה של תנועת החסד בחיים מביאה את האדם להשתלטות של התאוות על חייו. הוא לא רוצה גבולות, לא איסורים, רק תענוגות ובלי שום מעצורים. חופש מוחלט.

מתירנות מינית היא אחד הסימפטומים של תופעה זו. כשמזהירה תורת ישראל מפני גילוי עריות היא מכנה תופעה זו באופן מפתיע ומעורר תמיהה, ורק פעם אחת בלבד בפרשה, כחסד: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא...(וירא, כ' י"ז)". חסד היא מידה טובה כמובן, אך בתנאי שיודעים את הגבולות. היצר המיני הוא יכולתו של האדם להעניק, להעניק חיים – חסד אלוקי ומושלם – והוא כל כולו קדוש במקורו, אבל בתנאי שהוא מופעל בתוך גבולות ולא פורץ חופשי ללא מעצורים. גילוי עריות הוא עיוות-חיים מכיוון שהוא פריצת הגדרים.

התשובה לשאלה שהעמדנו למעלה, למה דווקא שבדיה לא יודעת להגיד "לא" כשצריך, ולכן פותחת את גבולותיה בלי יכולת להתגונן בפני שיטפונות אנושיים, ברורה אם כן. תופעה זו היא צדו השני של מטבע המתירנות המינית בפרט והמתירנות בכלל המאפיינת את שבדיה. כשאין גבולות – אין גבולות.

אבל שבדיה איננה לבד, היא רק מקרה קיצון, יוצא מהכלל המעיד על הכלל – התרבות המערבית כולה. שורשיה של תרבות זו היא הנצרות, שנגועה כידוע במחשבה הישראלית בחסד מעוות שאין עמו גבורות מתוקנות ולא כאן המקום להרחיב בהסבר העניין.  

תאוות הרצח

האסלם, בניגוד לנצרות ולמערב, בנוי על יסוד הגבורה. משמעות המילה איסלם היא השלמה, במובן של הכנעה. תרבות זו מבוססת על ההכרה של הכוח האלוקי המוחלט, הודאה בגבורה האלוקית המוחלטת השולטת בכול וחובתו של האדם להיכנע בפניה ולציית לה. כשכוח זה, שתפקידו לחנך את האדם להתגברות עצמית, לאיפוק, לשליטה עצמית, יוצא מן הפרופורציות, הוא הופך לאלימות ברוטלית, לכפיה, לרצחנות. הרצח – שהוא השלילה בצורתה הטוטלית – הופך לתאווה. תאוות הדם "משגעת" את האדם.  

גבורה היא מידה חשובה, "איזהו גיבור – הכובש את יצרו" אומרים חז"ל, אבל שוב, לא בלי גבול, לא בטוטליות. הגבורה אמורה לאזן את החסד, לא לתת לו להתפרץ בלי גבולות, היא כוח של עצירה, כיבוש עצמי, ביקורת, שלילה, אבל לא כפיה, אלימות, רצחנות וכדומה. (אין זה המקום להאריך בדברים אבל מי שמעוניין בכך יוכל למצוא מקור להבחנות הללו, בין היתר, בספר "אורות" של הרב קוק, עמ'  קנ"ג).

שיבושה עיוותה ונפילתה של מידת הגבורה, של ההתנהלות של "הכובש את יצרו", נקראת במקורותינו בשם "דינים קשים". יש צורך בדינים, בקפדנות, בדקדקנות, בשלילה, בכוח של ביקורת, אבל הפיכתה לחזות הכול, להתנהלות טוטאלית, היא הרסנית. היציאה מהתנהלות מתוקנת של הגבורה מביאה את האדם להפעיל אותה לא על עצמו, בהתגברות עצמית, אלא על הזולת.

התנגשות ציוויליזציות

מה שהוציא את האסלם מדעתו ביחס למערב, מה שהביא אותו לאובדן שליטה ופרופורציות, מה שגילה את שורשיו במידת הגבורה המעוותת, בגלוי תאוות הרצח, שלילת החיים לשמה, היא "החיים ללא גבולות" של המערב. המתירנות הזו, בכל המובנים – הליברליות, הפתיחות, הוותרנות, השוויון, אובדן הסדר וההיררכיות – הוציאה את האיסלם משיווי משקלו. היא נתפסת בעיניו כריקבון מוסרי, כפירה וחוסר נכונות לקבל בהכנעה את הסדר והשלטון האלוקי בבריאה.

אנחנו נמצאים בעיצומו של מאבק בין שתי הציוויליזציות הללו – האסלם והמערב. (להתנגשות של העולם האסלמי-ערבי עם ישראל יש מקורות משל עצמה ואליה צריך להתייחס בנפרד, אבל ככל שישראל היא חלק מן התרבות המערבית, היא נוטלת חלק גם בהתנגשות זו). סופו של התהליך ברור, אבל לא הדרך עד אליו, שעלולה להיות קטסטרופה עולמית. בסופו של דבר, יכירו הן הנצרות והמערב, והן האיסלם – ואגב, גם אנחנו – את שורשיהן בדעת האלוקים הישראלית, בתפארת ישראל, בתפקידו וערכו של ישראל ההיסטורי לאנושות, ויבינו שתחיית ישראל בארץ ישראל והגשמת תרבותו ויעדיו האלוקיים, היא אינטרס מובהק של האנושות כולה.

בסופו של דבר יתברר שישראל איננו הבעיה אלא הפתרון.

  

 

על שלושה פשעי אירופה ועל ארבעה לא אשיבנו

בלי השראה מוסרית מתוקנת שתתווה לאנושות את הדרך כיצד להרכיב יחד את שלושת היסודות – הקדש, האומה והאדם – לא תוכל אירופה להמשיך להתקיים ככזאת. התנאי לאפשרות להיות ניזון מההשראה הישראלית הזו הוא חזרתה של אירופה מיחסה לישראל ההיסטורי בכלל ולמדינת ישראל ולתחיית ישראל בארצו בפרט.

בס"ד

(ד' בכסלו, תשע"ו)

 "בניין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות 

של חרב מלאה דם, דורש הוא את בניין האומה הישראלית.

בניין האומה והתגלות רוחה הוא עניין אחד,

וכולו מאוחד עם בניין העולם, המתפורר ומצפה לכוח מלא אחדות ועליונות

– וכל זה נמצא בנשמת כנסת ישראל (הרב קוק, אורות, עמ' ט"ז)".

התודעה הישראלית מיוסדת על שלושה עיקרים: הקדש, האומה והאדם. או: האידאה האלוקית, האידאה הלאומית וההומניזם. אידיאל האדם הישראלי, "אתם קרואים אדם", הוא גיבוש והתכה מושלמת של שלושת היסודות הללו לכדי אחדות אורגנית אחת שלמה ומלאה, ללא סתירות פנימיות. שלושת הצדדים הללו מתבטאים בשלושת גדולי האומה: אברהם – ההומניזם בקדושה, אהבת האדם המושרשת באהבת אלוקים ונובעת ממנה; משה – דעת האלוקות השלימה; דוד – המלכות, האידאה הלאומית בשכלולה השלם. ר"ת אד"ם.

כשלוקחים כל אחד משלושת היסודות האלה כשלעצמו ומנתקים אותו מהאיזון ההרמוניה וההשלמה ההדדית של השניים האחרים – מקבלים קריקטורה. האיזון ההדדי ביניהם הוא תנאי ליכולתו של כל אחד מן היסודות שלא לחרוג או לגדול באופן חסר פרופורציה, להשתלט על כל האחרים, ולהפוך את הברכה לקללה.

אירופה שאבה מן היהדות שניים מיסודות אלה: הרעיון הדתי והרעיון הלאומי. היהדות, הישראליות, איננה דת. היא מכלול שלושת המרכיבים הללו יחד והיא הכישרון הטבוע בנו להופיעם ולחיות אותם כאחדות אחת. המושג המודרני הקרוב ביותר שיוכל להבהיר תופעה זאת הוא מושג הציוויליזציה. היהדות איננה דת – היא ציוויליזציה. אבל אירופה, באמצעות הנצרות, אימצה לה יסוד אחד – דעת האלוקות – ניתקה אותו מהשאר, והפכה אותו לקריקטורה, לדת. רוב הביקורת העכשווית כנגד הדת בכלל, והיהדות בפרט, היא מתוך ההנחה שהיהדות היא דת, בדיוק כמו הנצרות. אבל היא לא, כאמור.

אחרי שהחיקוי הזה נכשל ואירופה הכירה בעת החדשה בנזק של הנצרות להתפתחותה, היא אימצה לה מתוך המסורת הישראלית יסוד אחר, שגם אותו היא הכירה מתוך כתבי הקדש – הרעיון הלאומי. רעיון זה נועד למלא את החלל הריק שנותר לאחר נפילת הנצרות והפך לתשתית התרבותית והחברתית של אירופה והתרבות המערבית. העיוות של אימוץ יסוד אחד במנותק מן המכלול נחשף הפעם הרבה יותר מהר ובצורה הרבה יותר מפלצתית. בניה החוקיים של הלאומיות האירופית – הפשיזם והנאציזם – הביאו על אירופה אסונות כה כבדים, שהיום הפכה הלאומיות באירופה למילה גסה.

לאחר שהנצרות והרעיון הלאומי האירופאיים נזרקו לפח הזבל של ההיסטוריה, הציבה אירופה כיסוד לתרבותה את רעיון האדם – ההומניזם. רעיון זה כבר איננו רק יהודי. הוא "כיכב" גם בתרבות היוונית-אתונאית העתיקה. הוא גם היה ברקע במשך כל תקופת הנאורות, ההשכלה ובכל העידן המודרני. ושוב, בניתוקו משאר המרכיבים, הפך גם ההומניזם המערבי לקריקטורה. במקום "ישראל אשר בך אתפאר" המקורי, זה המחנך את האדם להכיר את מקומו בבריאה, לקבל עליו עול מלכות שמים, המעמיד אדם של "דע מאין באתה ולאן אתה הולך", בוגר, יציב, אחראי, מפוכח, נטול אשליות דמיונות וגחמות – במקום כל האידאל האנושי המפואר הזה – העמידה אירופה אדם תלוש ומבולבל, אינדיבידואל המנותק משורשיו, הן החברתיים, הן הלאומיים והן האלוקיים; עבד לתאוותיו, יצריו, דמיונותיו וחולשותיו, שאיננו יודע להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין אוהב לאויב.

מן הכפירה של העולם הנאור, שאמורה הייתה לשחרר את האדם ושבזמנה שימשה לצורך העלאתם של ערכים חיוביים, נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים. וכשהאדם המערבי התלוש הזה מתעורר בוקר אחד ומבין שקמו עליו אויבים להשמידו – הוא איננו מסוגל להשיב מלחמה שערה.

אלה הם שלושת החטאים ההיסטוריים של אירופה. אבל בדורות האחרונים נוסף עליהם חטא רביעי – הבגידה בתחיית ישראל בארצו.

אין צורך להזכיר את גרמניה. גם בריטניה בגדה במנדט שקבלה מחבר הלאומים להקים לעם היהודי בית לאומי בארץ ישראל, חסמה את עליית היהודים ומלאה את הארץ במהגרי עבודה ערביים מכל רחבי המזה"ת. צרפת של דה-גול נעצה סכין בגבה של ישראל ערב מלחמת ששת הימים. בהמשך, כל מדינות אירופה יחדיו, תמכו בצורה מפורשת או מתוך קריצת עין, בטרור הערבי נגד ישראל. אירופה, שנתנה לגיטימציה לטרור הזה, הן של חטיפת ופיצוץ מטוסים והן של המתאבדים, מופתעת עכשיו כשהוא מופנה כנגדה, ומוצאת את עצמה חסרת אונים. החטא ועונשו.

הגזמתי, אני יודע. בכוונה. אירופה נתנה לאנושות גם אין סוף ערכים, תרבות וקידמה. האנושות לא הייתה יכולה להיות מה שהיא בלי אירופה, ולא תהיה בעתיד אנושות בלי אירופה או לפחות המורשת שלה. המשימה של "הצלת אירופה", אם כן, היא משימה כלל אנושית. אבל היא לא תוכל לצאת אל הפועל בלי שאירופה תבין את המשמעות ההיסטורית של תחיית עם ישראל בארץ ישראל; בלי שתבין שחזרת ישראל למקומו הטבעי באנושות היא תנאי לשיקום האדם בכלל ואירופה בפרט; ובלי שתכיר שתחיית ישראל בארצו וחזרתו לעצמו, לתרבותו ולערכיו, היא אינטרס כלל-אנושי ואירופי ראשון במעלה.

בלי השראה מוסרית מתוקנת שתתווה לאנושות את הדרך כיצד להרכיב יחד את שלושת היסודות – הקדש, האומה והאדם – לא תוכל אירופה להמשיך להתקיים ככזאת. והתנאי לאפשרות להיות ניזון מההשראה הישראלית הזו הוא חזרתה של אירופה מיחסה לישראל ההיסטורי בכלל ולמדינת ישראל ולתחיית ישראל בארצו בפרט. אין לאירופה מקור אחר להתחדש ממנו; אין לה מגדלור מוסרי אחר; אין לה מקור אחר של דוגמה לחיוניות לאומית, בריאות, חפץ חיים ומסירות נפש מתוקנת.

תחיית ישראל בארצו היא חזרתו לתפקידו ויעודו – ישראל בין העמים כלב בין האומות. אירופה תכיר בכך; לא תהיה לה ברירה, אם נותר בה עדיין זיק של חפץ חיים.

וגם אנחנו נכיר בכך. גם לנו לא תהיה ברירה.

   

ההומניזם האמוני

את הכבוד האנושי ושמירת זכויות האדם, הראויות לכל אדם כולל לשכננו הערבי, אפילו הוא יושב בארצנו (בתנאי שהוא מקבל את אדנותנו עליה ואיננו מורד בה), איננו חייבים לערבי. אנו חייבים זאת קודם כל לעצמנו. אנו חייבים זאת לריבונו של עולם. למרבה הפרדוקס, שורש הבעיה שכל כך מטרידה את השמאל הישראלי ההגון – ייחסנו הלא-תמיד-ראוי לערבים – הוא דווקא בהתכחשות ל"אתה בחרתנו" ודווקא בשכחת עצמנו זהותנו וייעודנו. 

בס"ד

א' בכסלו, תשע"ו (13.11.15)

(פורסם היום במוסף "ריבונות" של "נשים בירוק" שהופץ בעיתון "מקור ראשון" וב"ג'רוזלם פוסט".

מאמר שכבר פירסמתי כאן בשנה שעברה)

"במקום לעסוק במי אנחנו ומה אנחנו רוצים מעצמנו, אנחנו עסוקים בסוגיה המדממת והכאובה של יחסינו לפלשתינים", אמר הסופר חיים באר בראיון ל"שבת", "מקור ראשון" (13.6.14). " גם אני חש תחושה איומה על היחס בעמדנו מול הזולת בקרב הזה שנמשך זה למעלה ממאה שנה, אבל השאלות הדרמטיות הן לא מה יחסנו לאדם הפלשתיני.... אלא מה אנחנו רוצים מעצמנו", אמר.

אם רוצים אנו להתייחס למה שבאמת מטריד את השמאל הישראלי, החילוני, ההומני, ההגון – לא זה הפרובוקטיבי, הפוסט-ציוני, אכול-השנאה-העצמית – הרי שדבריו של חיים באר הם נקודת מוצא טובה. ראוי שנקשיב לו.

החברה הישראלית אולי לא אמורה לחוש "תחושה איומה על היחס בעומדנו מול הזולת", אבל כן להיות לפחות מוטרדת מאופן התייחסותנו לערבי המתגורר ביהודה ושומרון ואיננו מורד בנו. גם אם האוכלוסין הערבים המתגוררים בשטח אינם עם, כפי שאנחנו סבורים, הם עדיין בני אדם. ולצערנו לא כולנו מתייחסים אליהם ככאלה.

שורש הבעיה הוא אמנם בחוסר היכולת של החברה הישראלית להכיל את ריבונותה של מדינת ישראל על שטחי יהודה ושומרון למחרת ששת הימים. לו כך עשינו בזמנו, לו הכרענו, היו התושבים הערבים מקבלים זאת בטבעיות, ומשלימים עם אדנותנו על הארץ. אבל בעיות זהות ואידיאולוגיות זרות ש"ייבאנו" עמנו בשובנו מן הגלות, מנעו זאת מאתנו. "הוואקום" שנוצר – המצב המעורפל, הזמני והבלתי יציב של "לא לבלוע ולא להקיא" – מוכרח היה להתמלא ביומרת "הלאומיות הפלשתינית" ובשאיפתם המופרכת למדינה עצמאית, מה שהזמין התקוממות כנגדנו וגרר בהמשך באופן הכרחי תסכול וסבל מיותר משני הצדדים. במובן זה "הפלשתינאים" הם קורבנות סיבוכי הזהות שלנו עם עצמנו.

אבל גם אם הכיבוש של 67 היה באמת שחרור – כפי שאנחנו סבורים – עדיין הוא חייב את החברה הישראלית למדרגה מוסרית למופת ולגדלות נפש לא מצויה. רק הן עשויות היו ליצור הד של ההערכה ויראת כבוד אמיתית של ערביי יהודה ושומרון כלפינו, דבר שהיה חיוני על מנת שישלימו עם המצב ויקבלו את אדנותנו. מיותר לציין שהחברה הישראלית לא התרוממה למדרגת חיים שכזו, וממילא האוכלוסין הערביים ביהודה ושומרון התקוממו כנגדה.

פתרונות טכניים

היום, עשרים שנה אחרי הסכמי אוסלו וכל מה שהתפתח בעקבותיהם, כשהרעיון המופרך של "שתי מדינות" מתחיל לרדת מן הפרק, השאלה מחריפה: כיצד נוכל להמשיך לשלוט באוכלוסין הערבים שביהודה ושומרון. 

במצב הבלתי נסבל שנוצר נוטה האדם המערבי לחפש פתרונות פוליטיים לסוגיה. בדיוק כפי שסוגיית הפערים החברתיים גורמת לו לחפש שיטה כלכלית-חברתית טובה יותר – בדרך כלל במנעד שבין קפיטליזם לסוציאליזם – כך גם בסוגיה שלפנינו. השמאל הישראלי הקיצוני, הפוסט-ציוני, מציע את "מדינת כל אזרחיה". השמאל הישראלי העדיין-ציוני, עדיין מציע היפרדות והקמת "מדינה פלשתינית"; הוא בטוח שרק הגדרה עצמית מדינית מלאה תוכל ליצור מצב בו יזכה הערבי לזכויות אדם מלאות וליחס אנושי הולם וראוי. בימין יש המציעים לגרש את הערבים, ובכך לפתור את הבעיה מכל וכל. אחרים מציעים החלת הריבונות הישראלית על כל שטחי יהודה ושומרון תוך מתן אזרחות מלאה לתושבים הערבים, או לחילופין מעמד של "תושב קבע". בכל מקרה, מדובר בחיפוש פתרון פוליטי, טכני, פורמלי, ביורוקרטי.

אבל המסורת הישראלית המקורית איננה סוברת שפתרון פוליטי כשלעצמו עשוי לתקן את המעוות ואיננה רואה בחסרונו את שורש הבעיה.

באשר לשאלת העוני והפערים החברתיים בחברה האנושית כותב הרב קוק: "הנטיה הרעה מפלסת לה נתיב בכל דרכי האדם. על כן העיקר על פי זה [הוא] בחינוכו המוסרי של המין האנושי, להיטיב את לבו וטבעו על ידי לימוד והדרכה במוסרים ומעשים רבים הגונים, הכוללים חוקי צדק ויושר, עד שטבעו ייעתק מתכונתו הקבועה לבלע ולחבל ולפרע מוסר, אל דרך ישרה והגונה, ולא במקרים החיצוניים [שיטות מדיניות, חלוקה שונה של העושר, אפליה מתקנת, קצבאות, יצירת תנאי חיים שונים וכדומה] ייוושע האדם תשועה נפשית כי אם במערכה [חינוכית] הפועלת על טבע נפשו פנימה" (עין איה, ברכות ב', פאה ג'. בתוך "צדקה תרומם גוי", הרב צבי ישראל טאו, עמ' ס"א, וראו שם ביאורו הנרחב).

בדיוק כפי שפתרון העוני באנושות לא יבוא באמצעות יצירת שיטות כלכליות חדשניות ומשוכללות יותר, אלא מתוך תיקון האדם עצמו – רעיונותיו, מוסרו, אישיותו, מידותיו וטבעו – כך גם לענייננו. התפיסה הישראלית המקורית גורסת שתיקון הקלקולים בחברה האנושית תלוי, קודם כל, בתיקונו המוסרי של האדם. בנטייה לחיפוש פתרונות טכניים היא רואה בריחה מהאתגר האמיתי.

טעותנו היסודית

האם יש לנו, הציבור האמוני, תשובה רצינית למצוקתו האמיתית של חיים באר? נראה לנו שכן: "טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החידלון מההכרה של "אתה בחרתנו"....אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו...ועם שישכח את עצמו בוודאי הוא קטן ושפל..." (הרב קוק, אורות, עמ' נ"ה).

הסופר חיים באר מנתק את הקשר שבין הכרת זהותנו – העיסוק "במי אנחנו ומה אנחנו רוצים מעצמנו" – לבין יחסנו לערביי יו"ש, אבל שני הדברים קשורים זה בזה. ייחסנו הלא-תמיד-ראוי לערבים, הוא סימפטום ותוצאה של שכחת עצמנו. חזרתנו לעצמנו, לזהותנו ולתרבותנו הישראלית ההיסטורית – לתודעת "אתה בחרתנו" – היא תנאי לתיקון המצב. לא רק במובן המדיני-פורמלי של החלת ריבונותנו על כל ארץ ישראל – דבר שכשלעצמו מחייב את הכרת זהותנו הישראלית ומתוך כך הכרת זכותנו ובעיקר חובתנו על הארץ – אלא בחזרה להבנת תפקידנו בין העמים, ומתוך כך ליחסנו לכל אדם, באשר הוא. למרבה הפרדוקס, שורש הבעיה שכל כך מטרידה את השמאל הישראלי ההגון, הוא דווקא בהתכחשות ל"אתה בחרתנו".

אהבת כל האדם

"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחומרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם (הרב קוק, מידות הראיה, עמ' צ"ד)".

"אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה" (הרב קוק, אורות, עמוד קמ"ט). מי שהלאומיות הישראלית גורמת לו שנאה לאדם, באשר הוא, איננו מבין את עומק הווייתה של האומה הישראלית.

את הכבוד האנושי ושמירת זכויות האדם, הראויות לכל אדם כולל לשכננו הערבי, אפילו הוא יושב בארצנו (בתנאי שהוא מקבל את אדנותנו עליה ואיננו מורד בה), איננו חייבים לערבי. אנו חייבים זאת קודם כל לעצמנו. אנו חייבים זאת לריבונו של עולם.

אם מופיעים גם אצלנו חוסר כבוד אנושי ושנאה לערבים, אין זה מתוך דבקותנו בארץ ישראל, באומה הישראלית, בתורתה ובכל שאר האידיאלים שלה, אלא להיפך – מתוך נטישתם. דבקותנו ב"עם ככל העמים", בלאומיות האירופית, החילונית, היא מקור היחס הכושל.

חלק אינטגרלי מהלאומיות האירופית הוא שנאת זרים; מכיוון שאין לה תוכן פנימי עצמי, היא זקוקה לזרים, לאויבים, ל"אחרים", בכדי ליצור את הסולידריות ו"היחד" הלאומי. בצדק כופרת היום אירופה ברעיון הלאומי שלה; היא הכירה בשטחיותו ובאסונות שהוא הביא עליה. 

הלאומיות שלנו, לעומת זאת, היא אידיאל מלא תוכן. היא איננה זקוקה לשנאת זרים לשם פרנסתה. נהפוך הוא, כל כולה מיועדת לתיקון האנושות כולה. תחיית האומה הישראלית בארץ ישראל איננה עניין לאומי פרטיקולרי אלא שלב הכרחי בתיקון האדם כולו. "לאומיותנו היא לאומיות-קוסמופוליטית ומתאחדות הן הלאומיות והקוסמופוליטיות בעם הגדול...(הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, א, עמ' י"ז)". אם זקוק מישהו לשנאת זרים לשם הגדרת, ביטוי או פרנסת הלאומיות הישראלית שלו – ויאה דתי או חילוני – "סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה"; אות הוא שגם אהבת ישראל שבו משובשת.

הערבים הם אויבנו; אנו נאבקים עמם על ארץ ישראל. את המלחמה הזו יש לנהל בעוצמה, בגבורה, בתקיפות, בנחישות, בביטחון מלא בצדקתנו, במסירות נפש ובאמונה שלמה. לא מתוך זלזול באויב (בכל המובנים) ולא מתוך שנאה. השנאה היא חולשתם של אלה שאינם מסוגלים לבנות את הדבקות הלאומית הישראלית שלהם על התוכן החיובי שלה. 

יכולתנו לשלוט בארצנו ובאוכלוסין הקיימים בה – מה שכפי הנראה נגזר עלינו, נרצה או לא – תלויה ביכולתנו לכבד אותם באמת. ויכולת זו תלויה בחזרתנו ל"אתה בחרתנו" ולאיכות המוסרית הישראלית המקורית.

 אתם קרואים אדם

החזון הישראלי השלם איננו מסתכם בהעמדת אדם "דתי"; היעוד שלנו הוא בהעמדת אדם ישראלי, במובן המקורי של המושג. זה אשר עליו נאמר "ישראל אשר בך אתפאר" ו"אתם קרואים אדם". זה אשר מקבל עליו עול מלכות שמים, באמת, בגדלות. האידיאל הישראלי שאנו שוקדים עתה על הגשמתו – בין ביודעין ובין שלא – הוא ביצירת חברת מופת מוסרית שבעצם מדרגת החיים שלה, בעצם הווייתה, מאשרת את החיים.  

מי שאינו מחובר למסורת ישראל, או איננו חי את האידיאלים שלה, לא יכול להאמין "שיש חיה כזו". הוא גם לא יכול להעלות בדעתו מצב בו יקבלו ערביי יהודה ושומרון את אדנותנו מרצונם וישלימו איתה. אבל לא כך חשבו חז"ל (משפטים רבה, פרשה לב, אות א ) והרב קוק בעקבותיהם: " לוּלֵא חֵטְא הָעֵגֶל הָיוּ הָאֻמּוֹת יוֹשְׁבוֹת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מַשְׁלִימוֹת עִם יִשְׂרָאֵל וּמוֹדוֹת לָהֶם, כִּי שֵׁם ד' הַנִּקְרָא עֲלֵיהֶם הָיָה מְעוֹרֵר בָּהֶן יִרְאַת הָרוֹמְמוּת, וְלֹא הָיְתָה שׁוּם שִׁיטַת מִלְחָמָה נוֹהֶגֶת, וְהַהַשְׁפָּעָה הָיְתָה הוֹלֶכֶת בְּדַרְכֵי שָׁלוֹם כְּבִימוֹת הַמָּשִׁיחַ (אורות, המלחמה, ד')".

מי שמאמין באידיאל הישראלי וחי אותו, יודע עד כמה די בעצם האיכות האנושית המרוממת הזאת – "אתם  קרואים אדם" – בכדי להקרין סביבותיה הערכה ויראת כבוד ספונטניות לעוצמתה המוסרית. הוא גם יודע בוודאות עד כמה היא עתידה לעורר בגויי הארץ, השלמה עם ריבונותנו מתוך יראת כבוד וחפץ לב אמיתי.

אתגר זה של הוצאתה של הצורה הישראלית השלמה אל הפועל מוטל קודם כל עלינו, "הדתיים". לא נוכל להמשיך להסתפק בלהיות "דתיים"; עלינו לשאוף לגדלות הישראלית השלמה, להיות ישראלים במלוא מובן המילה.

"אהבת כל האדם" קשה אולי, אבל היכולת לכבדו לפחות, אפילו עם הוא הערבי החי לידנו ובינתיים עוין אותנו, היא תנאי לישראליותנו. כמי שמצווים לכבד כל אדם, באשר הוא, מצווים אנו גם להכיר באיכותו ולהאמין בו: הערבי יכבד אותנו – ויקבל את אדנותנו – אם נהיה מכובדים באמת, אם נהיה בבחינת "ישראל אשר בך אתפאר", אם נגשים את הצורה הישראלית השלמה שלנו.

האפשרות של הערבים תושבי יהודה ושומרון לחיות בכבוד אנושי, להתפרנס בכבוד ולזכות ליחס ראוי, לא תצא לפועל מתוך ריבונות עצמית שלהם – ראו את המתרחש במזה"ת החדש – ואיננה תלויה ביסודו של דבר (רק) בפתרונות פוליטיים. היא תלויה בתיקון מוסרי פנימי של האיש הישראלי, תיקון שיבוא מתוך הכרת עצמנו, מתוך חזרה ל"אתה בחרתנו", האמיתי, המחייב, הבוגר, האחראי – לא זה הריק, השחצני – באמצעות תורתנו. אין לנו בעיה עם הערבים אלא רק עם עצמנו.

(כדאי לקרוא את הראיון של ישי פרידמן עם עבדול אבו-גוש (התפרסם במקביל, ב"מקור ראשון"), בכדי להבין שהיחס של האוכלוסיה הערבית היושבת בארץ ישראל לישראל יכול - ועתיד- להיות שונה מזה שהורגלנו לו: 

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/737/073.html

ותודה ל- b.d.s.

החרם שהכריז האיחוד האירופי על מוצרים מההתנחלויות הוא אמנם אתגר מסוים לימין הישראלי אבל אתגר הרבה יותר משמעותי לשמאל. הצביעות הזו, הסטנדרטים הכפולים הללו, עצם מציאותו של מצב בינלאומי מופרך שכזה, מעידים כמאה עדים שאיננו "עם ככל העמים".

כשנאם נתניהו בעצרת האו"ם האחרונה והביא את הנתון הסטטיסטי המרתק לפיו גונתה ישראל בשנים האחרונות 22 פעמים על ידי מוסדות האו"ם וסוריה רק פעמים, הוא הציג נתון חשוב אבל בדרך מופרכת. נתניהו לא היה צריך להוכיח את הנוכחים; וודאי לא להתאונן. הוא לא היה צריך לטעון שאין כאן פרופורציות ושחוסר האיזון מגוחך; הוא גם לא צריך היה לדבר על סטנדרטים כפולים; גם לא על כך שמוסדות האו"ם אינם אובייקטיבים.

הוא היה צריך לומר רק דבר אחד: שכל זה מעיד על כך שאכן עם ישראל איננו עם ככל העמים. הוא היה צריך לומר שהיחס המיוחד הזה לו זוכה מדינת ישראל הוא אישור לקונצפט ישראלי עתיק יומין של "עם לבדד ישכון". הוא היה צריך להכריז שהיחס יוצא הדופן הזה מאפשר לחברה הישראלית להכריע ויכוח ישן נושן בתוכה: האם אנחנו "עם ככל העמים" או סיפור שונה לגמרי.

"כנסת ישראל", כותב הרב קוק." מבררת במציאותה את היסוד האלהי של הנהגת העמים והממלכות (אורות, עמ' קמ"ג)". "במציאותה", לאו דווקא בספרותה, בתנ"ך, בחזון נביאיה או בהשפעתה האינטלקטואלית והמוסרית בתולדות האדם, אלא בעיקר – בעצם מציאותה.

עצם מציאותו של מצב בינלאומי מופרך כזה, בו עומד כל העולם בצד אחד ואנחנו, העם העברי, מן העבר השני – היא שמעידה על כך שחוקי ההיסטוריה והדיפלומטיה המקובלים, שהנחות היסוד של מדעי המדינה והיחסים הבינלאומיים, כפי שהם נלמדים בעולם – אינם מספקים הסבר נאות לתופעה של עם ישראל.

התופעה של עם ישראל, בעצם מציאותו האובייקטיבית, בהיסטוריה המיוחדת שלו, במסות הייחודיות לו, ועכשיו גם במצבו ומעמדו הבינלאומי העכשווי, מעידה לא רק על כך שהוא נתון לחוקיות אחרת, אלא שההיסטוריה האנושית כולה מתנהלת על פי חוקיות שונה ממה שהאנושות רגילה לחשוב – ש"היסוד האלוקי" הוא הוא שפועל "בהנהגת העמים והממלכות".

רוצים הוכחה ניצחת? הנה היא: ה-b.d.s , האיחוד האירופי, אובמה וכדומה. שום הגיון שגרתי לא מסוגל לתת הסבר מספק לתופעה הייחודית הזו. רק ההיגיון ההיסטורי הישראלי המקורי. ההיגיון האלוקי.

המאבק בחרם לא צריך להתנהל במגרש שלו. לא צריך ללכת כנגדו, אלא אתו. להשתמש – ממש כמו בתורות הלחימה של המזרח – בתנופה שלו כנגדו. צריך להודות ליוזמיו על שהם מזכירים לנו מי אנחנו, מה ענייננו ומה יעודנו. לומר להם שהם ההוכחה הניצחת שבורא עולם מנהל את חיי האומה הישראלית, שהקשר שלנו לארץ ישראל איננו רק קשר לאומי שיגרתי, שעליו בנסיבות מסוימות אולי ניתן לוותר, אלא קשר אלוקי, מוחלט, שגם עלינו הוא נכפה בחוקיות אלוקית שאין ביכולתנו להתכחש לה.

צריך לומר לעולם "הנאור והתרבותי" שהאובססיה שלו כנגד ישראל, שאין לה הסברים היסטוריים ופוליטיים הגיוניים, מוכיחה שצדקו נביאינו באשר לייחודנו כעם בין עמים, ואם כך – גם באשר לייחוד ארצנו בין הארצות.

המטרה איננה שהם ישתכנעו; אנחנו צריכים להשתכנע! סוד כוחה של ההתנגדות הבינלאומית לניסיון הישראלי להתקבל "למשפחת העמים" הוא הניסיון המופרך הזה בעצמו. האובססיה של "הישראלי החדש" לזכות לחיבוק אוהב מהעולם ולקבל לגיטימציה ממנו, ניסיון מופרך שמיוסד על התכחשות עצמית, הוא הוא מקור האיום שהם מאיימים עלינו וסוד כוחם כנגדנו. הם מבינים היטב שיש להם "סחורה" שתמורתה נהיה מוכנים לרדת על הברכיים ולהשתחוות. והם מורידים אותנו עליהם.

כשנוותר על ניסיון השווא הזה להתכחש למהותנו; כשנחזור להבין את עצמנו מתוך המבט הישראלי המקורי; כשנבין שלא אובמה והאיחוד האירופי מנהלים את ההיסטוריה אלא בורא עולם, כשנבהיר להם, לא במילים אלא בעצם מציאות החיים, שאין להם מנוף כנגדנו – איומיהם יאבדו את קסמם ונוכל להשתחרר מהלחץ ולחזור להתנהל בצורה רציונלית.

הייחוד הישראלי איננו מורה על התנהלות לא רציונלית ביחסים בינלאומיים. להיפך ההתנהלות הנוכחית היא שאיננה רציונלית, והיא שמביאה את העמים להתנהלות לא רציונלית כנגדנו. ההכרה בייחוד הישראלי היא הבסיס היחיד להתנהלות הגיונית; היא גם מתווה את הקווים היעילים לגיבושה; היא גם התנאי ליציאה מהפאניקה הלאומית בהקשר הזה.