הקלפים בידיים של בנט

על בנט להודיע מיידית על הסרת תמיכתו מנתניהו. רק זה ימנע מנתניהו למעול בהכרעת העם ולהפוך את "ניצחון הימין" בבחירות ל"ניצחון נתניהו".

בס"ד

 ז' בניסן, תשע"ה

(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

לזעקות השבר שמתחילות להישמע מכיוון הבית היהודי בנוסח "הצילו! נתניהו מתכוון להשאיר אותנו בחוץ", כמו גם לדיבורים על "תרומת איברים" לליכוד, אין מקום בפוליטיקה. הפוליטיקה איננה תנועת נוער ואיננה אמורה לגמול חסדים למתנדבים שלא הצליחו לממש את כוחם.

אם אין לבית היהודי כוח פוליטי בסיטואציה שנוצרה, ילך נא וילקק את פצעיו; אם יש לו כוח כזה – יופע מיד. והאמת היא שיש לו כוח; כוח רב. חשבון נכון מורה באופן חד משמעי – לבית היהודי קלפים חזקים. אסים. נתניהו תלוי בבנט יותר מאשר בנט בנתניהו.

עברו בקושי שבוע ימים מאז הבחירות ומתברר שנתניהו שב לתרגיל הידוע שלו. התרגיל שלו ברור, מוכר ולא בלתי צפוי. הוא מתכוון לבסס ממשלה לאומית וכשזו תהייה בידיו לפנות ל"מחנה הציוני" מעמדת כוח, להקים אתו ממשלת אחדות בראשותו ולהותיר את הבית היהודי באופוזיציה. זו איננה הכרעה פוליטית אלא הכרעה מדינית-אסטרטגית. נתניהו חושש מאובמה, מהאיחוד האירופי מהשמאל הישראלי וממפלגת התקשורת. במילים אחרות, בניגוד להכרעת הציבור, נתניהו מתכוון להפוך את "ניצחון הימין" בבחירות האחרונות ל"נצחון נתניהו", ניצחונו האישי.

אבל אסור לשכוח את האריתמטיקה: בלי שמונת המנדטים של הבית היהודי – אין לנתניהו ממשלה. לא ממשלה לאומית, וכפי שנראה מיד – גם לא ממשלת אחדות. בקושי אולי ממשלה בעייתית עם לפיד והחרדים. אם הבית היהודי ישחק נכון ובקור רוח את הקלפים שבידיו הוא לא יצטרך לכרוע על ברכיו ולבקש טובות.

אם יודיע בנט בהקדם האפשרי, ביום ראשון בבוקר, על הסרת תמיכתו מנתניהו, הוא מחזיר בכך את "המחנה הציוני" למשחק הפוליטי. בנט יקים את "המחנה הציוני" מהקרשים ויחזיר לו את הסומק ללחיים. במצב כזה, הפניה של נתניהו ל"מחנה הציוני" כבר לא תבוא מעמדת כוח, אלא מאילוץ  פוליטי וכורח המציאות. על הברכיים. במקרה כזה "המחנה הציוני" ידרוש – ולא יוכל להרשות לעצמו שלא לדרוש – רוטציה. את זה כמובן לא יוכל נתניהו להרשות לעצמו ומסיבות רבות, והעובדה שיהיה בכך להפוך את מה שהוא מעדיף לראות כניצחון אישי גדול – לתיקו מביך, היא רק אחת מהן.

בנט יכול אם כן להעמיד את נתניהו על מקומו. להזכיר לו שלא הוא ניצח בבחירות אלא הימין ולחייב את נתניהו לחזר אחריו, במקום לנסות לעורר את רחמיו.

מה שלכאורה מונע מבנט את המהלך הזה היא השאלה הטיפשית של מי מנע ממשלה לאומית. מובן שלפי תכניתו העכשווית של נתניהו לאחר שתהיה בידיו ממשלה לאומית הוא יאשים את הבית היהודי ואת שאר שותפיו הטבעיים בדרישות מופרזות וכיוצא בזה, ובכך יתרץ את הליכתו לממשלת אחדות.

אבל לא חייבים לשחק את המשחק הזה לפי התסריט של נתניהו. אפשר גם לאחוז את השור בקרניו. בנט יכול להודיע, מיידית, שהוא הוא שמסיר את תמיכתו מממשלה לאומית, לכתחילה, על מנת שלא לתת לנתניהו להפוך את ניצחון הימין לניצחונו האישי. זה היה רצון הבוחר.

אלה כבר אינם משחקים טקטיים פוליטיים-אישיים-אינטרסנטיים, אלא אסטרטגיה פוליטית שמגמתה שלא לאפשר לנתניהו למסמס את ניצחון הימין. היא מוצדקת לחלוטין ולא קשה להסביר את חיוניותה.

הברירה שתוותר לנתניהו תהיה ממשלה באמת צרה, לא יציבה ובעייתית מאד עם לפיד והחרדים, בהנחה מפוקפקת שלפחות ש"ס ילכו על זה. ימיה יהיו קצרים ונזק מדיני בלתי הפיך בגזרת "הפלשתינאים" היא לא תצליח לחולל. בנט מצדו, יוכל ללכת לאופוזיציה בראש מורם, לבנות את עצמו ואת הבית היהודי כאלטרנטיבה לנתניהו ולהמתין.  

בנט והבית היהודי ידעו להתנהל בקור רוח, בתבונה ובנחישות למחרת הבחירות הקודמות, כשאילצו את נתניהו להכניסם לקואליציה למרות כוונותיו להשאירם בחוץ. אין סיבה לחשוב שאין בכוחם לעשות זאת גם הפעם. והפעם זה חשוב, חיוני ומוצדק לאין ערוך.

אין בעל הנס מכיר בנסו

הניצחון החד משמעי בבחירות האחרונות איננו ניצחונו של נתניהו. הוא איננו "אשף" פוליטי ויועציו אינם חכמים מיועצי השמאל. זהו ניצחונה של הנשמה הישראלית שחשה שמעבר לכל המלל ומסך העשן של הבחירות האחרונות נמצאת מגמה אחת ברורה גם אם לא תמיד מודעת: לנצח את נצח ישראל.

בס"ד

ג' בניסן, תשע"ה

לא. הסוקרים לא טעו. הם ערכו את כל חשבונותיהם האנושיים, פעלו לפי כל המודלים הסטטיסטיים המתקדמים ביותר, ונעזרו בכל החידושים הטכנולוגיים העדכניים. אדרבא, חשוב להבין ולהדגיש שלא טעות מקצועית הייתה כאן.

באדם בכלל ובישראל בפרט קיימים כוחות אדירים מקוריים, ראשוניים, עתיקים, על-מודעים, שהמדע התודעה והשכבה הרציונלית של החיים אינם נוגעים בהם יודעים עליהם או משפיעים עליהם כלל.

בבחירות האחרונות נחשפו רבדי נפש ישראלית עמוקים שמקורם בשכבות נפש נעלמות שלמדע ולראציונליות האנושית אין יכולת לזהות אותם או למדוד ולשכלל אותם בין שאר המרכיבים שהם לוקחים בחשבון. "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא." (שמואל א', ט"ו, כ"ח). נצח ישראל הוא כוח הנשמה הישראלית. הנשמה האלוקית של העם בכלל ומתוך כך של כל פרט ממנו. הנשמה הישראלית הזו איננה אידיאה, רעיון או אלמנט פילוסופי; היא כוח פועל במציאות. עם כל זה שהיא הגורם הדומיננטי ביותר בהוויית האדם – היא נעלמת. לא מודעת.

הנשמה הישראלית הזו מתגלית רק באופן דיאלקטי, כלומר מתוך לחץ נגדי, מצוקה, איום, או כוח מנוגד. "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ (שמות א', ז', י"ב)". אבל אם לא ייענו אותו ולא ילחצו אותו – הוא לא יפרוץ על פני התודעה.

כשמופעלים על עמים רגילים לחצים שהם מעבר ליכולת הסבל שלהם – הם כורעים ומתמוטטים. בדרך כלל אין להם מאגר עצמי של עוצמה נסתרת שיכולה להתגלות בשעת מצוקה ולהפוך את הקערה על פיה. בישראל, לעומת זאת, יש תוכן עצמי – הנשמה הישראלית, העצם הישראלי, נצח ישראל. החשבונות האנושיים עובדים בישראל עד גבול מסוים. כשהם עוברים את הגבול הזה הם פועלים באופן הפוך. הם משחררים את תעצומות הנפש הנטועות בנו. הם מוציאים מאתנו את התוכן הפנימי שאפילו אנחנו שכחנו שיש בנו.

כשחטף ורצח החמאס את שלושת הנערים בשנה שעברה הוא חשב שהוא יזרע אימה ייאוש טרור ודהמורליזציה בציבור הישראלי, אבל הוא השיג את ההיפך: הסולידריות הישראלית, האחדות הישראלית, נצח ישראל, נחשפו במלוא תפארתם.

כשערב מלחמת ששת הימים הקיפו כל צבאות ערב את מדינת ישראל צרת המותניים ואיימו להשמידה – כשכל העולם עמד מנגד וידידיה זנחוה – פרצה הנשמה הישראלית הזו והדהימה את העולם ואת עצמה בניצחון צבאי מזהיר.

כשהתעוררו המכבים כנגד כל הסיכויים למלחמתם ביוונים – הכוח הזה הוא שהתעורר.

וגם בשבוע שעבר, להבדיל אלף אלפי הבדלות, כשלחץ ואיים השמאל הישראלי על הנשמה הישראלית וניסה לדכא אותה במשך כמה חודשי קמפיין הבחירות במסע מכוער של הכפשות, זלזול, איומים, שקרים והפחדות, גרם הלחץ הזה לפעולה מנוגדת. הוא עורר את כל העוצמה הנשמתית הישראלית, שחשה איום על זהותה ועל עצם קיומה.

הניצחון החד משמעי בבחירות האחרונות איננו ניצחונו של נתניהו. הוא איננו "אשף" פוליטי ויועציו אינם חכמים מיועצי השמאל. גם הם אינם יודעים יותר מאשר להסתכל בכדורי הבדולח של המודלים הסטטיסטיים, להרים גבות בחשיבות עצמית וללחוש קסמים. זהו ניצחונה של הנשמה הישראלית שחשה שמעבר לכל המלל ומסך העשן של הבחירות האחרונות נמצאת מגמה אחת ברורה גם אם לא תמיד מודעת: לנצח את נצח ישראל.

הכוח הזה, נצח ישראל הוא בבחינת "לא אדם". הוא איננו אנושי, איננו מודע ואיננו רציונלי; הוא אלוקי. בעתות שגרה הוא נמצא מתחת לסף התודעה. גם משם הוא פועל את פעולתו אבל באופן נסתר. הוא "לא אדם" במובן שאיננו נכנס למסגרת חשבונות אנושיים ואיננו מושפע מהם. לכן גם איננו יכול להימדד ולהישקל במודלים מתמטיים של הסוקרים.

הסוקרים לא טעו. את הגורם הזה הם אינם יודעים וגם אילו ידעו אותו – הוא איננו בר-כימות. 

"נס הוא אירוע שמסמל או מצביע על התערבות על-טבעית במציאות, במיוחד אירוע של הצלה, ריפוי, או ניצחון (ויקיפדיה)".

אנחנו רגילים לקרוא על ניסים בתנ"ך, או בסיפורי צדיקים. אבל הם מתרחשים יום יום וממש מתגלגלים לנו בין הרגליים. צריך רק לפתוח את העיניים בכדי לראות אותם. לא אלמן ישראל, ולא עזב ה' את הארץ.

וכדאי גם להביא גם את הפסוק הקודם לזה שציטטנו בעניין "נצח ישראל: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך! (שמואל א', שם)". שאול ודוד.  

  

ניגוד מובנה גנטית

לא פרשת אוחנה ולא הרפתקת "יחד" הביאו לירידה החדה של הבית היהודי. היה זה דווקא החיבור בין לבני והרצוג. ניגוד פוליטי מובנה קיים בין הליכוד לבין הבית היהודי, אבל הוא "משחק" לשני הכיוונים.

בס"ד                        

(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

נורית האזהרה הראשונה נדלקה אצלי כחודשיים לפני הבחירות כשהבית היהודי נתקע על 15 מנדטים בסקרים. לפני כן היו גם סקרים של 17-18 מנדטים; היה מומנטום גדול ציפיות גדולות ואווירה חיובית מאד. אבל הבית היהודי נתקע למשך סקרים ארוכים על 15מנדטים. ניסיתי להבין.

היום, בדיעבד, ברור יותר מה היה שם בנקודת הזמן ההיא: החבירה של ציפי ליבני להרצוג והקמת "המחנה הציוני" – זה כל הסיפור. זה המפתח; כל השאר נגזר ממנו. החבירה הזו, שהפכה את המחנה הציוני ליריב  שווה ערך ומאתגר לליכוד ולנתניהו – איום ממשי על המחנה הלאומי והימין כולו – יצרה בקרב בוחרים פוטנציאלים רבים של הבית היהודי תחושת סכנה. ככל שהליכוד לא הצליח להתרומם ותחושת הסכנה גברה – נבלמה תנופתו של הבית היהודי.

משלב זה זרימת הקולות היתה ברורה: מצביעי ליכוד שהושפעו מהקמפיין של "רק לא ביבי" נדדו לכחלון. מצביעים פוטנציאלים של הבית היהודי "נזעקו" לליכוד על מנת למלא את מקומם. 

לא הרפתקת "יחד" ולא פרשת אוחנה הניעו את הדינמיקה הזו; הן רק האיצו את התהליך. הוא היה ממצה את עצמו גם בלעדיהן. הקמפיין של הבית היהודי היה מקצועי ומעולה, אבל את הדינמיקה האסטרטגית הזו הוא לא היה יכול לעצור. אף אחד לא היה יכול לעצור.

בישורת האחרונה זה כבר היה ברור לחלוטין: 4 מנדטים מובהקים של הבית היהודי ראו לעצמם חובה "להציל את המולדת" ולהצביע ליכוד. הם שכבו על הגדר למען ביבי. למרות האכזבה מ"הישגי" הבית היהודי, לא ראוי לבוא בטענות למצביעים אלה: לא מחליפים את העם. הכרעתם מעידה על כך שבשמיים ראו את ניצחון הימין כדחוף יותר כרגע מהמשך תנופתו של הבית היהודי. את הכרעתם-הכרעתו צריך לדעת לקבל בהכנעה.

כ-10 מנדטים של מצביעים פוטנציאליים של הבית היהודי, חלקם מצביעים מובהקים, בחרו טקטית בנתניהו. הסיטואציה הפוליטית הבלתי אפשרית הזו היא ש"טחנה" את הבית היהודי.

אבל הסיטואציה הזו איננה מקרית. במערכת הפוליטית קיים ניגוד-מובנה-גנטית בין הליכוד לבין הבית היהודי. ניגוד אסטרטגי. שתי התנועות הולכות על אותו קהל בוחרים, ציבור לאומי-ימני-יהודי-מסורתי, שראוי להגדירו במדויק: הרוב היהודי. בכל צומת הכרעה מוצא עצמו נתניהו "הולך על הראש" של בנט. אסור לטעות: זה לא אישי. זה מובנה במערכת. בבחירות הקודמות, כשיתרונו של הליכוד-ביתנו על העבודה היה מובהק, קולות אלו יכלו לבחור באופן חופשי בבית היהודי. לא הפעם.

כל עוד נתניהו עומד בראש המחנה הלאומי, בנט והבית היהודי אינם יכולים להתרומם ולמצות את הפוטנציאל שלהם. או במילים אחרות: לבעיה של בנט קוראים נתניהו. שוב, זה לא אישי. ועוד במילים אחרות: גם לבית היהודי ובנט, לא רק לשמאל, יש אינטרס בכישלונם של הליכוד ונתניהו. אבל זה רק במישור הפוליטי; לא במישור האמיתי, ההיסטורי, הכלל ישראלי.  

לא מן הנמנע שנתניהו ינסה ללכת בשבועות הקרובים על ממשלת אחדות. גם זה מובנה. מהלך כזה מתבקש מתוך הערכת תפקידו ההיסטורי של נתניהו – בלימת ההתאבדות של אוסלו – משימה שעל עמידתו בה הוא ייזכר בעתיד לטובה בהיסטוריה הישראלית. הוא אכן מסוגל לבלום את הפלסטינאים במאבק על ארץ ישראל אבל לא להכריעם. חסרים לו הרקע והתשתית האידיאולוגית של ציונות-מבוססת-אמונה, שבלעדיה מהלך כזה הוא בלתי אפשרי. לכן הוא נאלץ "לרמות" את כולם. נאום בר-אילן חייב להיות מובן על רקע זה, כמו גם נטייתו הברורה לצירוף עלה תאנה שמאלי לממשלותיו. זהו חלק אינטגרלי מאסטרטגית הבלימה שלו.

במקרה כזה בנט ימצא עצמו באופוזיציה. לליכוד ולמחנה הציוני, לימין ולשמאל, גם יחד. העמדה הניגודית הזו, מול הליכוד, תהיה מצוינת מבחינתו. אפילו חיונית. היא תבנה אותו ואת הבית היהודי כאלטרנטיבה לליכוד ולביבי. ממשלת אחדות כזו תהיה ממשלת שיתוק; לא ממשלת נסיגות. נתניהו לא ייתן. מטבע הדברים היא לא תשלים ארבע שנים. כשהיא תיפול, הבית היהודי יהיה שם, לא בשביל "לשכב על הגדר" עבור נתניהו, אלא בשביל להפילו. בסיטואציה כזו הניגוד המובנה בין הליכוד לבין הבית היהודי ישחק לטובת בנט. הוא כבר יהיה משוחרר מנתניהו.

אבל לניגוד הזה תפקיד אסטרטגי משמעותי נוסף: נוכחותו של בנט בשדה הופכת לשוט המונף על גבו של נתניהו ואיננו מאפשר לו למעוד ולמעול בתפקידו הלאומי ההיסטורי. באותה מהירות שזרמו עשרת המנדטים הללו מהבית היהודי לבנט הם יזרמו אליו חזרה בתוספת בונוס משמעותי, אם נתניהו יתכנן נסיגות. ונתניהו וודאי מבין זאת. יתכן בכלל שהתובנה הזו עצמה תגרום לנתניהו להסס ללכת לממשלת אחדות.

נכון עשה בנט מיד עם פרסום תוצאות הבחירות כשבכל זאת מיהר להבטיח את תמיכתו בנתניהו, למרות שהאחרון "הלך לו על הראש", ולמרות שתמיכה כזו איננה מובנת מאליה. טקטית נתניהו תלוי עכשיו בבנט לא פחות מאשר בכחלון. לבנט היו אפשרויות רבות וכפיית ממשלת אחדות, על מנת להתמקם כאלטרנטיבה לנתניהו, כאמור, הייתה רק אחת מהן. אבל עדיף מבחינתו שנתניהו יהיה זה שישאיר אותו בחוץ. משחקים פוליטיים-טקטיים בסגנון ליברמן עלולים להזיק לתדמיתו בטווח הארוך.  

    

וכמובן, אפשר שנתניהו בכל זאת ילך על ממשלת ימין-חרדים כפי שמסתמן כרגע. היא תהיה יציבה מבחינה פוליטית, אבל נתונה ללחצים איומים מהשמאל, מהתקשורת ומהעולם. בשביל לעמוד בלחצים אלה, בלי להתפרק, היא תהיה חייבת לאמץ קו מדיני תקיף, אמיץ ונחוש – את הקו של בנט. כשוט המונף על ראשו ימשיך בנט לאיים על נתניהו מעצם נוכחותו. לא בלתי אפשרי שתהליך כזה ילך ויסמן את בנט כיורשו הטבעי של נתניהו.

אין צורך ליזום את הפלת נתניהו או לדחוק את הקץ. אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה. כול עוד לא בשלו התנאים להכרעת המאבק מול הפלשתינאים על ארץ ישראל עידן נתניהו יימשך. כשיבשילו לכך התנאים, והדבר הולך והופך מיום ליום לכורח המציאות – או אם חלילה נתניהו ימעד – יתחיל עידן הבית היהודי ובנט. איך אמר בנט בשעה "עשר ודקה": עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

פרס ישראל לגרבוז

השבוע נגזר כנראה דינו של השמאל הישראלי. השמאל הישראלי, החילוני, ההומני, ההגון – לא זה הפרובוקטיבי, הפוסט-ציוני, אכול-השנאה-העצמית – חיוני להמשך התחיה הלאומית בארץ ישראל, אבל את המשך הנהגתה הוא לא יוכל להמשיך להוביל 

בס"ד 

כ"ח באדר, תשע"ה

באורח פלא פרס ישראל לספרות נותר מיותם והוא לא יחולק ביום העצמאות הקרוב. נתניהו פיטר כידוע חלק מחברי הוועדה-לחלוקת-פרסים-לחברים והשאר התפטרו לאות מחאה. נראה שמישהו בשמיים חשב שהזוכה הראוי עדיין לא התגלה. עכשיו, לאור תוצאת הבחירות, ניתן להכריז על הזוכה המאושר: יאיר גרבוז כמובן.

ועכשיו ברצינות: גרבוז היה זה שידע לשים את האצבע על הנושא האמיתי של מערכת הבחירות. את נצחונו הגדול חייב נתניהו בעיקר לו. מבעד למסך העשן שבאמצעותו הקפידו מפלגות השמאל והתקשורת (ולא רק הן כמובן) למסך את מערכת הבחירות – שקרים, סקרים, מניפולציות, הכפשות, בקבוקים, שרה וכדומה – על מנת שלא לאפשר לציבור להבין מי נגד מי ועל מה, התנשאה לה לפתע אמירתו של יאיר גרבוז מעל ערפל וחשכת הקרב והאירה את השטח כמו פצצת תאורה ענקית: הזהות היהודית.

דבריו המתנשאים והאומללים על "משתטחי הקברים" והשלמתו החיונית של יהושע סובול בעניין "מנשקי המזוזות", היו חיוניים להגדרת נושא הבחירות. נפתלי בנט למשל, עסק לא מעט בנושא זה בקמפיין הבחירות אך רק בעקבות דבריו של גרבוז הצליח להגדיר במדויק את העניין: "פתאום הבנתי על מה הבחירות האלה – האם ישראל תמשיך להיות מדינה יהודית?", אמר. 

  

היה זה מאבק זהויות. מאבק בין הזהות ה"ישראלית" – בניגוד לישראלית ההיסטורית, במובן המקורי של המושג, וגם זה עצמו טשטוש זהויות וגניבת דעת, אמנם לא מודע ולא מכוון – לבין הזהות היהודית. מאבק אידאי זה השתקף במישור הסוציופוליטי במאבק בין "הישראלים" ליהודים, והוא עצמו השתקף בתורו במאבק הפוליטי בין השמאל לימין.

כמובן, זו איננה דיכוטומיה; לא או-או. אנחנו זקוקים לשתי האידיאות ולשתי הזהויות. אבל בכל זאת השאלה הגדולה שעמדה כאן להכרעה הייתה: מהי זהות היסוד הבסיסית ומהי ההשלמה. אין ספק שמבלעדי תהליך התחיה הלאומי שהתבסס על הזהות "הישראלית" לא היה מתבצע הפרויקט המודרני של שיבת ציון. הוא גם לא יוכל להמשיך בלעדיה. אך אין גם ספק – וזה מה שהוכרע השבוע בבחירות – שאם הישגיה התודעתיים החיוביים של הזהות "הישראלית" לא יורכבו ויושתלו על בסיס הזהות היהודית ההיסטורית של העם הזה – לא יהיה לה המשך.

הציבור הרחב איננו חושב במושגים פילוסופיים, אבל הוא חש היטב בחושיו המחודדים והבריאים את אמיתות החיים לפני האינטלקטואלים. "מלחמת הקיום עושה את דרכה כבעולם החומרי גם בעולם הרוחני, בעולם הדעות והרעיונות...רק אחרי אשר הנטיות הללו [תנועות החיים] יוצאות אל החיים ומחוללות מעשים כבירים, באים הפילוסופים, חוקרי הנפש וטבע העמים, ומגלים את חכמתה של ההכרה האינסטינקטיבית אשר הקדים ההמון, ההולך אחר רגשותיו, לדעתה, ולפלס על פיה את נתיבו חייו. (הרב קוק, אורות, עמ' נ').

את ההבחנה הזו, שזהו המאבק ההיסטורי בציבוריות הישראלית, והוא הוא שמשתקף במאבק הפוליטי, היטיב להגדיר דווקא שמעון פרס. למחרת תבוסתו לנתניהו בבחרות 96, סכם פרס כידוע: "היהודים ניצחו את הישראלים". אמת.

ב-96 עדיין לא הוכרע מאבק הזהויות הזה; אז הוא רק צף על פני השטח. הציבור הרחב, הרוב היהודי במדינה, חש אז בחושיו הפנימיים שהמאבק על אוסלו איננו רק מאבק מדיני-אסטרטגי, אלא מאבק על זהותה היהודית של המדינה. הוא הבין היטב שהשמאל הישראלי חותר – גם אם לא תמיד במודע – לפרוק הזהות הזו. ד"ר רון פונדק ז"ל, אחד מ"אדריכלי" הסכם אוסלו ומי שהיה אחד מאנשי צוות המשא ומתן המקורי לגיבוש הסכם זה, גלה את אשר היה בליבו בימי אוסלו בראיון שערך בשנת 2013:

אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה שיאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל.^[1]

זהו כל הסיפור.

הפעם, ב-2015, הוכרע המאבק. נראה לי שבפרספקטיבה היסטורית הבחירות שחווינו השבוע יצוינו כשירת הברבור של השמאל הישראלי. מבחינה פוליטית הדבר די ברור: אם גם הפעם – למרות הסיטואציה הפוליטית הנוחה, תקציבי הענק מחו"ל, ההתערבות הבינלאומית, ההתגייסות הטוטלית של מפלגת התקשורת ועוד ועוד – לא הצליח השמאל להפיל את המחנה הלאומי, כנראה הוא לא יאזור כוח, אמצעים ורוח קרב לעשות זאת שוב. אבל כישלון זה הוא רק השתקפות של ממד עמוק יותר: מאבק הזהויות.

בבסיסו האידיאולוגי של השמאל הישראלי – העכשווי – ניצבת הזהות המערבית האוניברסלית. זהו הדנ"א הבסיסי שלו. אלמנטים לא מעטים של זהות זו אמנם חיוניים לכול תרבות עכשווית, אבל בשמאל הישראלי קברו הערכים האוניברסליים כל יסוד או ערך יהודי או לאומי. ההתפרקות הקוסמופוליטית הפכה בעיניו לחזות הכול והוליכה אותו למחוזות של הרס עצמי – מדיני מוסרי ותרבותי – והתאבדות לאומית.

בזה גזר על עצמו השמאל את קיצו. הוא עדיין לא הולך כמובן לשום מקום. המאבק עוד יימשך, אבל את פרשת המים של המאבק הזה כנראה עברנו השבוע. וכמובן: השמאל הישראלי, החילוני, ההומני, ההגון – לא זה הפרובוקטיבי, הפוסט-ציוני, אכול-השנאה-העצמית – חיוני להמשך התחיה הלאומית בארץ ישראל והיא לא תוכל להתקדם בלעדיו. אבל את המשך הנהגתה של אותה תחייה – שאבותיו הם הם שיזמוה בנעוריה של הציונות – הוא לא יוכל להמשיך להוביל.

זהו כנראה פשר ניצחונו הפוליטי של הרוב היהודי השבוע ופשר תבוסתו המפתיעה והחד משמעית של השמאל הישראלי.  

   

---

[1] הריאיון עמו התקיים בתל אביב, ב-3 בנובמבר 2013. מתוך דו"ח קבוצת המשבר הבין-לאומית, נובמבר 2013.

הכלבה "ליסה" ותורת ההיזכרות

כיצד לימדה אותי "ליסה", כלבתי החביבה, את כול התורה על רגל אחת   

בס"ד 

י"א באדר, תשע"ה

לגורה הקטנה שהביאה בתי הביתה לפני כעשרה חודשים היא קראה "ליסה". שיהיה. לפני פחות משבועיים המליטה "ליסה" 5 גורים. לפעמים אנחנו מחפשים את הניסים והנפלאות ואת פלאי הבריאה בשמיים, אבל "ליסה" לימדה אותי שלא צריך לחפש רחוק. למרות ש"ליסה" לא התכוננה ללידה, לא קראה ספרי הדרכה, לא יצרה קשר עם "דולה", לא נרשמה בשום בית חולים ולא התייעצה עם אף אחת, היא ידעה בדיוק מה לעשות. בלי מיילדת, בלי אמה מייעצת ותומכת, בלי חדר יולדות או רופא, היא עברה את מבחן הלידה בקלות. היא לא היתה זקוקה לאף אחת כדי שתסביר לה מתי "ללחוץ" ומתי להרפות. לאחר שנולדו הגורים היא ידעה בדיוק כיצד לטפל בהם – ללקק, לנקות, להניק ולהגן בפני הקור. היה ברור לה באיזו תנוחה לשכב על מנת לאפשר לגורים לינוק. כל זה לראשונה בחייה. בדוק. עקבתי אחריה בתשומת לב. מאות פעולות מורכבות ומסובכות היא ביצעה בקלות. ממש "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית".

ליסה ידעה בדיוק מה לעשות. ידע החיים טבוע בה. היא "יודעת" כל מה שהיא זקוקה לו לצורך חייה.

אנחנו, בני האדם, אבדנו את הידע הזה. גם אנחנו "ידענו" פעם הכול, אבל התנתקנו מטבעיות החיים. אבדנו את עצמיותנו. מותר האדם מן הבהמה הוא הדעת. ההכרה, הבחירה. אבל תמורת האכילה מעץ הדעת ופיתוח ההכרה העצמית – נחסם בפנינו הידע הפנימי הטבוע בנו. התנתקנו מעצם החיים, מזרימתם האינסופית. מעצמנו. מעצמיותנו.

האשה בכלל, ובדורנו בפרט, כבר לא מסוגלת ללדת בצורה טבעית שכזו. ומכיוון שכך, היא זקוקה להדרכה, לייעוץ, לסיוע, ללימוד, לטכניקות לידה.

הידע הזה, ההדרכה הזו, מתחלקים לשני סוגים:

הסוג הראשון הוא ידע הנרכש מבחוץ. ידע מדעי, פרי אלפי מחקרים מתקדמים, פרי מעקב אחרי מיליוני לידות, הסקת מסקנות, ניסויים מדעיים וכדומה. פרי עצותיהם של הרבה אנשים טובים, חלקם (בעיקר חלקן) בעלי ניסיון. הידע הזה נכתב בספרים, נלמד בקורסי הכנה רבים ושונים, ומציע עשרות ואולי מאות שיטות הדרכה שונות ומגוונות.

אבל יש גם ידע מסוג אחר. הוא מניח שהאישה, ממש כמו בעלי החיים, "יודעת" בדיוק כיצד ללדת וכיצד לטפל ברך הנולד. הוא לא מתיימר לתת לה ידע מבחוץ, אלא רק "להזכיר" לה את מה שהיא כבר יודעת, רק לעזור לה "לשחזר" את מה שהיא שכחה, רק לנטוע בה בטחון ואמונה שיש לה את זה, את כל הידע הנצרך, ואם רק תשתחרר, תיתן לדברים לזרום בטבעיות, תתחבר לעצמה ולעצם זרימת החיים – היא תדע בדיוק מה לעשות.

אל תתפסו לפרטים. זהו משל בלבד.

הדרך הראשונה היא הדרך של התרבות המערבית. היא מתייחסת לאדם כלוח לבן, "טאבולה רסה", ואת הידע היא רואה כדבר הנרכש מבחוץ. היא מפתחת מדע, בדוק מנוסה ומוכח, פילוסופיות אידיאולוגיות וערכים, פרי מיטב המחשבה והגניוס האנושי. כל אלה אמורים לסייע לפרט ולחברה לנהל את חייהם.

הדרך השנייה היא דרך התורה. היא מניחה שאנחנו "יודעים" הכול מבפנים. כל אמיתות החיים, כל הידע המוסרי, הטוב והרע, וגם כל הידע על הבריאה – כבר טמונים ומוטבעים בנו. אלא ששכחנו, התנתקנו. התפתחות התודעה האנושית, ובעקבותיה התפתחות "האגו", חסמו בפנינו את האמת הפנימית. איבדנו את הקשר לעצם החיים, את היכולת להקשיב לעצמנו, את הוודאות באמת הפנימית שלנו. אנחנו בטוחים רק במה שמוכח מדעית, מקובל בחברה, מוכח בסקרים ומקבל אישור ממעצבי ומובילי דעת קהל.

חז"ל אמרו שהתינוק במעי אמו רואה מסוף העולם ועד סופו. הוא יודע הכול. בזמן הלידה בא מלאך שנוגע בשפתו העליונה, כמו אצבע המורה על שתיקה, ומשכיח ממנו הכול. זהו משל לתחילת הופעתה של התודעה. התורה איננה באה להכניס לנו ידע מבחוץ. היא באה להזכיר לנו מה שאנחנו כבר יודעים. היא בא לשחזר בנו את מה שכבר מוטבע בנו. הידע המוסרי של התורה, איננו מוכתב מבחוץ – איננו פרי הגותם האנושית של בני אדם – הוא תזכורת למה שאנחנו כבר יודעים מפנים.

אגב, הרעיון הזה היה מקובל מאד בעולם העתיק כולו, לא רק בישראל. תורת ההכרה של אפלטון נקראת "תורת ההיזכרות". גם הוא סבר שהלימוד האמתי איננו רכישת אינפורמציה או אימוץ ידע ותפיסות אנושיות. לאדם יש בתוכו, בעל מודע, את כל הידע – המוסרי, המדעי והפרקטי. הלימוד האמתי הוא היזכרות במה שהאדם כבר יודע.

התורה והמצוות, אם כן, אינן באים לאדם מבחוץ. לימוד התורה הוא שיחזור התובנות האלוקיות הטבועות בנו. קיום מצוות הוא שחזור ההתנהלות המוסרית המקורית והטבעית שלנו. 

האיסור על לשון הרע, לדוגמה, איננו רק צו חברתי-פרקטי, תנאי לקיומה של חברה. הוא גם איננו פרי מוסכמות או נימוסים ודרך ארץ. הוא אינסטינקט רוחני-מוסרי המוטבע בנו בפנימיותנו. אילו היינו חוזרים לרמת התודעה המקורית שלנו, זו שאבדה לנו, התנהגות מוסרית הנמנעת מלשון הרע הייתה מובנת לנו מאליה, בדיוק כמו שטבעי לנו, כשאנו עומדים על דעתנו, שלא לשלוח יד לאש.

הקשר לארצנו, לדוגמה, גם הוא אבד לנו. לא רק באשר בני אדם אנחנו וככאלה אבדנו את הקשר לאדמה ולמקומנו הטבעי, אלא גם עכב הגלויות הרבות. מצוות ארץ ישראל איננה באה להכניס לנו אידאה חיצונית, לאומית, טריטוריאלית או פרקטית. היא גם לא עוסקת בזכויות. היא באה לשחזר בנו את החיבור הראשוני, המקורי, העצמי, של אדם-אדמה. בדיוק כפי שלכל עץ ישנה הסביבה הטבעית שלו, שבה, ורק בה, הוא יכול להתקיים ולפרוח בשלמותו, כך גם לאדם. ולעם. "האדם עץ השדה".

סיפור האדם הוא סיפור אובדנם ושכחתם של האינסטינקטים – האמיתות האלוקיות המוטבעות בו – על מנת לשוב למוצאם ולהתנהל על פיהם, אלא שהפעם מתוך הכרה, בחירה ותבוניות שלמה.

זוהי כל התורה על רגל אחת.

אפילו מ"ליסה" הכלבה החביבה אפשר ללמוד אמיתות אלוקיות.