יום ראשון, 27 ביולי 2014

בשורתו של האיסלם הקיצוני

עלייתו של האיסלם הקיצוני בדורנו מבשרת את סיומו של העידן המודרני ותחילתו של עידן האמונה. באיסלם עדיין מתגלה האמונה בצורתה ההרסנית אבל בהמשך היא תופיע בצורתה המתוקנת – בישראל




בס"ד
                                                                                                    

 (פורסם בעיתון "מקור ראשון" בערב שבת, כ"ז בתמוז, תשע"ד (25.7.14))

בכדי לעמוד על עומקם של התהליכים התודעתיים האוניברסליים שאנו עומדים בעיצומם יש לחזור למאה ה-17 באירופה ולתנועת "הנאורות". "הנאורות" היתה תנועה תודעתית כוללת שדגלה בשחרור האנושות מכבלי הדת והאמונה בכלל ומשליטתו של הממסד הדתי בחיים בפרט. היא העמידה את הרציונאליות במקום האמונה כבסיס לתודעה האנושית, ואת האדם במקום האל כמרכז הווייתה. כאן נמצאת תחילת הופעתו של העידן המודרני – שורשיו אולי קדומים יותר – על כל תופעותיו האופייניות: מדע, טכנולוגיה, אידיאולוגיה, ערכים, תרבות וכדומה.
לית מאן דפליג – אם נניח כרגע לחוגים שוליים – שתנועה זו, שממנה התפתח העידן המודרני, הביאה ברכה עצומה לאנושות. הכפירה שאפיינה את הנאורות היתה תנאי לשחרור האדם מאמונה מנוונת ומנוולת ומהכנסיה, ופיתוח תודעתו והכרתו העצמית. האדם השתחרר מן "השמיים" וגילה את עצמו – את יכולותיו, כישרונותיו וכוחותיו.
אבל כמו כל תנועה אנושית, גם העידן המודרני והתודעה הכרוכה בו מיצו את עצמם. הברכה שהמודרניזם העניק לאדם, הפכה זה מכבר לנכסי צאן ברזל של האנושות והיום מתגלות בעיקר מגבלותיו וחסרונותיו: האדם אמנם גילה את עצמו אבל איבד את השמיים. הוא נותר בתוך עצמו, סגור ומסוגר בבועת תודעתו העצמית, בלא יכולת לפרוץ אל המעבר, אל האינסוף, אל מקור החיים ומשמעותם. לאדם המודרני יש לכאורה הכל, אבל בעצם – לא-כלום.
"דע את עצמך" הוא הסלוגן שהיה רשום מעל פתח האקדמיה של אפלטון כצו המוסרי העליון. ואכן, זהו המוטו היסודי של התרבות המערבית המודרנית ושל ההומניזם המערבי שהגותו של אפלטון מהווה עד היום את בסיסם. חז"ל, לעומת זאת, עיצבו אדם בעל אוריינטציה שונה: "דע לפני מי אתה עומד". בניגוד לאדם המערבי המודרני, שרואה את עצמו כמרכז הבריאה ולכן מחפש משמעות בתוך עצמו ולא מוצא כזאת, חז"ל פתחו בפני האדם את שערי השמיים ואת הקשר אליהם. לא בך, האדם, תמצא את המשמעות, אלא בקשר שלך עם השמיים. אתה אמנם צריך לדעת ("דע"), וגם לעמוד בקומה מלאה ("אתה עומד") – כלומר להיות אדם במלוא מובן המילה – אבל לא להיסגר לאינסופיותם של החיים.
בכך אפשרו חז"ל לאדם לחבר שמיים וארץ – בלי לוותר על האדם – מה שהתודעה המערבית המודרנית, שחסמה לעצמה את השמיים, לא יכולה לעשות. בכך היא מיצתה את עצמה והגיעה לסוף דרכה.

כפירה לשמה


הסימן המובהק לסיומה של התקופה המודרנית הוא בכך שהביקורת האפקטיבית על המודרניזם והפרכתו, לא באו מחוגי נפגעיו – הדת מיצגיה ומוסדותיה, האמונה וכדומה – אלא דווקא מתוכו פנימה. אחרי שליטה מוחלטת במשך כ-250 שנה של המודרניזם בתודעה האנושית, שבאה לידי ביטוי בביטחון מוחלט באדם כשלעצמו, באמת, במדע, בהומניזם ובראציונליות, החלה להופיע הריאקציה הפוסט-מודרנית – שלילת כל הערכים.
הפוסט-מודרניזם של היום הוא תופעה של ריאקציה – הרס ההישגים האנושיים הנוכחיים, מתוך הכרה במוגבלותם, בחלקיותם, ביחסיותם, ומתוך אכזבה על כך שהם לא הביאו לאנושות גאולה, כפי שהתיימרו.
סגירת המעגל – עלייתם ונפילתם של הנאורות והמודרניזם – הוא תהליך מתבקש בהיסטוריה האנושית. כל תופעה אנושית ממצה את עצמה. הכפירה, שבזמנה שימשה לצורך העלתם של ערכים חיוביים, נותרה חסרת משמעות משאלה הופנמו בתודעה האנושית. מן הכפירה שלצורך שחרור האדם, נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים והיא שמאפיינת את התקופה הפוסט מודרנית
"הכפירה אין לה אידיאל אמיתי, 'אל אחר איסתריס ולא עבד פירין', הייאוש והתוהו אינם נותנים מאומה" (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ח). לכפירה כשלעצמה אין תוכן עצמי ולכן היא לא מולידה ואין לה פירות. כל כולה כשלעצמה, בקורת שלילה והרס עצמי. מכאן שורש הכעס, השנאה, הדיקדנט, הייאוש, בחילת החיים, הסיאוב, הציניות, השחיתות המוסרית ושאר כל מאפייניה של הכפירה הפוסט-מודרנית – שהם סימן ההיכר לתרבות אנושית בכלל והמערבית בפרט, בנות זמננו.

הריאקציה האיסלמית


 

השפל המוסרי אליו הגיע התרבות המערבית מחליש אותה, מפורר אותה מבפנים ומותיר אותה ריקה וריקנית. אבל החיים אינם נחים לרגע. ההיסטוריה היא התמודדות אינסופית של כוחות הנאבקים זה בזה. במקום שמסתמנת חולשה מוסרית, נחלשת עוצמת החיים ואובדת יכולת התגובה וההתגוננות שלהם. החלל שנוצר לא נותר ריק לאורך זמן. הוא פועל כוואקום השואב אליו כוחות עולים החשים שהגיע זמנם. תפקידם ההיסטורי הראשון של כוחות אלו הוא למוטט את התרבות הגוססת, שהגיע זמנה לפנות את במת ההיסטוריה, גם אם אין להם אפשרות להציב לה אלטרנטיבה ראויה.  
כניעתה של התודעה המערבית לאיסלם הקיצוני היא ביטוי מובהק לתהליך כזה. האיסלם "מריח", בצורה אינסטינקטיבית, את חולשתה של התרבות המערבית בכלל, ואת חולשתה של הכפירה בפרט, וחש את עוצמתו – עוצמתה של האמונה. האמונה מספקת אנרגיות חיים אדירות, שלאדם המערבי הרציונלי לא היו מעולם. ביטחונו העצמי של האיסלם בכלל, וכנגד התרבות המערבית בפרט, היא תחושתו האינטואיטיבית בכוחה העצום של האמונה בה הוא חמוש. מכאן חוצפתו, תעוזתו, הטוטאליות והרדיקליות הקיצוניים שלו. עלייתו של האיסלם היא ראקציה לתודעה המערבית, ניסיון להשיב את ההגמוניה של האמונה, להחזיר את השמיים.
אבל האיסלם הוא רק ריאקציה לעולם המערבי המודרני; הוא איננו מסוגל ליצור סינתיזה ולהכיל את הישגיו. הוא איננו יודע לעצב אמונה מבלי למחוק את האדם ולאבד צלם אנוש. בדיוק כמו העולם המערבי המודרני, גם האיסלם יכול להכיל רק צד אחד של המשוואה; גם מבחינתו אמונה וראציונליזם אינם יכולים ללכת ביחד. משום כך הוא איננו יכול להוביל את האנושות לשלב הבא, אלא רק להשיג אותה לאחור – לימי הביניים.

תוהו קודם לתיקון


כלל גדול בחשיבה הישראלית הוא שבכל תופעה בעולם, התוהו קודם לתיקון. כלומר, כל דבר שמופיע במציאות, מופיע קודם בצורה מקולקלת והרסנית ורק אחרי כן מיתקן ומגיע להופעתו הראויה. על הפסוק המסיים את היום הראשון של סיפור הבריאה בתורה – "ויהי ערב, ויהי בוקר יום אחד" – דורשים חז"ל:  "ברישא חשוכא והדר נהורא" (שבת, ע"ז, ב), בשלב הראשון מופיע חושך ורק אחר כך – בעקבותיו, מתוכו – האור.
כלל זה נכון לכל תחומי החיים – בהיסטוריה, במחשבה, בפסיכולוגיה, בזוגיות ועוד ועוד. הנער המתבגר, לדוגמה, חי בתקופה של תוהו; הוא מלא כוחות אבל עדיין איננו יודע לבטא אותם באופן מתוקן וחיובי. רק אחר כך בהתבגרותו הוא מגלה לומד ומפנים את היכולת להופיע את כוחותיו באופן בונה. האדם גילה את האטום וכוחו העצום; בתחילה הוא שימש (רק) להרס ורק אחר כך למד האדם להשתמש בו באופן חיובי. כך גם בעולם הצומח – הקליפה מתפתחת קודם לפרי.
האמונה שבה ומתגלה בדורנו. אבל ראשית הופעתה, בפרספקטיבה אוניברסלית, היא בכוחה ההרסני – באיסלם הקיצוני. אבל זו רק ההתחלה. ההרסנות הזו – שעוצמתה אדירה כמובן, שכן האמונה פותחת בפני האדם מרחבים ומאגרי כוח ויכולת אינסופיים – היא רק השלב הראשון של הופעת האמונה. כשיתברר פוטנציאל ההרס שלה, ילמד האדם, ממש כמו שלמד באשר לאנרגיה אטומית, להופיע אותה באופן חיובי.
עוצמתו העולה של האיסלם היא עוצמתה העולה של האמונה. אבל מכיוון שהאסלם, בוודאי שזה הקיצוני, לא ירד לעומקה האמיתי של האמונה ושורשיה, מתוך שלא הוא יועד להנחיל אותה לכלל האדם, היא מופיעה בו בצורה של הרס בכלל והרס-עצמי בפרט. "אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל שהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו השפל"( הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ב).
האמונה ההרסנית שמופיע האיסלם הקיצוני עתידה להרוס אותו עצמו, אבל לא יהיה זה סוף פסוק של העידן האמוני אלא רק תחילתו. בסופו של דבר ילמד האדם להכיל ולהפנים את כוחות האמונה באופן שישרתו את האדם והבריאה ולא ימיטו עליהם אסון. "מראות הן הנשמות הלוהטות האלה [נשמות התוהו] את כוחן, ששום סיג והגבלה לא יוכל לעצור בעדן, והחלשים שבעולם הבנוי, בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים....אבל באמת לא היה פחד...בתחילה מתגלה הכוח בצורת התוהו, ולבסוף יילקח מידי רשעים ויינתן בידי צדיקים...שיגלו את אמיתת התיקון והבניין" (שם, עמ' קכ"ג).
האפשרות האנושית הזו, לחבר שמים וארץ, להתחבר לשמיים בלא להרוס ולמחוק את האדם; להציל את האוצרות החיוביים של התרבות המערבית המודרנית באמצעות חיבורם לאמונה – אמנם מתוך בירורם אבל מבלי לאבדם ולהרסם; לבנות טיפוס אדם שראשו בשמיים אבל רגליו נטועות איתן באדמה – לחבר את הרציונליות לאמונה – היא לב ליבה של המחשבה הישראלית ועומק ייעודו של עם ישראל.  
לשיבת ציון, חזרת עם ישראל לארצו, ישנה אמנם משמעות לאומית אבל לא פחות מכך, וכנראה יותר – משמעות אוניברסלית: יצירת תרבות ותודעה בה מתחברים האמונה והרציונליות, השמיים והארץ, אלוקים והאדם, הגזירה מלמעלה והבחירה החופשית. תרבות זו תציל מכיליון את הישגיה של התרבות המערבית ותפתור אחת ולתמיד את שאלת האדם.
אם כן, עלייתו של האסלם הקיצוני היא לא בהכרח בשורה רעה לאנושות; היא מבשרת את תחילתו של העידן האמוני, זה שבא בעקבות העידן המודרני. אמנם כרגע מופיעה האמונה בצורתה ההרסנית, בתוהו, אבל בהמשך היא עומדת להופיע בצורתה הראויה. זהו עניינו ויעודו של עם ישראל בארצו.
   


10 תגובות:

  1. בצלאל ברנדויין27 ביולי 2014 בשעה 11:34

    רבי מוטי חזק וברוך על טור דעה זה, ניתן לראות כיצד בכל רחבי העולם אידאות המודרנה על כל ספיחיה נזנחות מחד גיסא לטובת רעיונות מחודשים המתקשרים לספק גדול, ייאוש ותלישות ללא שורשים כלל. מאידך גיסא, הדת, האמונה, התת מודע האישי והקולקטיבי, ובגדול תפיסות רוחניות שונות צצות כפטריות אחרי ה"גשם" (גם הבסיס החומרי מתערער עד היסוד בכל רחבי העולם...) ומתחילות להניע את העולם לכיוון שונה ומתחדש.
    בספרי ההיסטוריה, המאה ה21 תקרא לעניות דעתי "תחילתו של עידן הרוח" ימים יגידו...
    בכל מקרה, איני חושב שכל התהליך העולמי המתואר הוא אך ורק "עניינו וייעודו של עם ישראל בארצו" כפי שציינת במאמרך, התהליך הינו תהליך גלובלי, תהליך רוחני המחלחל בכל התרבויות על פני כדור הארץ, החל מהודו, בורמה, הוותיקן (יחד עם מדינות דרום אמריקה), יפן, ארה"ב, מדינות ערב ועוד היד נטויה... תהליך זה לעניות דעתי, אינו עניינו וייעדו רק של עם ישראל ואינו בהובלתו הבלעדית, זהו תהליך שצץ ומתרחש בכל העולם כולו. ולוואי ונחזה זאת במהרה

    השבמחק
    תשובות
    1. בצלאל. תודה.
      אכן, תהליך אוניברסלי. אלא שהידע המדוייק המנוסה והבדוק -(כנראה) המסורת העתיקה בעולם - של החיבור הבריא של השמיים והאדם נמצא דווקא אצלנו. אם אכן כך, בוודאי (גם) בעתיד יבואו ללמוד מאיתנו לא רק הייטק. (ראה ספרי הנביאים...)

      מחק
  2. האור שבקצה המנהרה (תרתי משמע)

    השבמחק
  3. יישר כח מוטי ! הרב קוק ראה את האמת כספר פתוח לפני יותר ממאה שנים וכדאי לכל יהודי לקרוא בכתביו . אני מאמין בכל לבי שהציר המרכזי של גאולת העולם עוברת כאן בא"י ביחד עם תורת ישראל ועם ישראל. לצערי אני רואה עיקוב גדול בגאולה ,בקנאות החילונית היהודית שקפצה (כמו שהרב אמר) אל הסוף אל ימי הגאולה האחרונים (מפלגת מר"צ והשמאל הרדיקלי היהודי שבא לידי ביטוי בארגוני "זכויות האדם" למיניהם) ולא מבינים שהתנאי לגאולה האוניברסאלית חייבת לעבור באחדות האמונה היהודית וחיזוקה בא"י ללא רגשות אשם או ספק. אני בטוח שקדושתם של שלושת הבנים הי"ד החלה את השינוי התודעתי בעם ישראל כי היינו על סף איבוד זהות טוטאלי ואפשר לראות שינוי מעמדות השמאל (לפחות באולפני הטלוויזיה) מימי הלחימה הראשונים בעזה לעכשיו. תנאי לגאולת העולם היא אחדות עם ישראל בארצו והפנמת תפקידו המרכזי בגאולה זו . רק לנו יש את הנוסחה המדויקת להבקיע את המרחב חזרה אל תודעת גן העדן. ברגע שהשמאל (עם הדעות האוניברסליסטיות האנטי לאומיות הסוציאליסטיות החילוניות והפצפיסטיות) לא יקרא לזה גזענות או פאשיזם עם ישראל והאנושות ידעו שהגאולה קרובה מאוד. אבל עקשנותם חזקה ובינתיים עם ישראל משלם מחיר יקר על ההתפכחות.

    השבמחק
  4. שלום מוטי,
    גם עם ישראל צריכים להתייאש מהציונות החילונית על מנת שיוכל לקבל את המדרגה הגבוה יותר. אמנם נראה שהמלחמה כרגע עושה בדיוק את ההפך, הסכנה על הקיום מתדלקת את הרעיון הציוני הישן של קיום המדינה והגנתה. הלא כן?

    השבמחק
    תשובות
    1. רפאל. נראה לי שבמידה מסויימת "משהו חדש מתחיל" במלחמה הנוכחית. ישנה אווירה ציבורית שונה. זה רק התחלה אבל בכיוון מעודד. ימים יגידו מה בדיוק התרחש כאן, ואם זה שינויי כיוון קבוע. ההבנה שאוסלו וההתנתקות היו איוולת נוראה מתחזקת יותר ויותר - ומימלא גם ההזדהות אם הציבור האמוני שתריע כנגדן. הקב"ה עושה לעם ישראל שיעור, וחלק לא קטן מהעם מתחיל להבין.

      מחק
  5. מוטי. מילה בסלע. המציאות אומרת לי שאתה צודק, אתה פותח לי את הראש והעיניים לראות את התהליכים את התמונה הכוללת ולא כפרטים בודדים. מחזק מאוד. יישר כוח

    השבמחק
  6. מוטי, איך אתה מסביר את הגישה של תלמידי הרב טאו והרב אבינר (אם לא שלהם בעצמם), שתיקון הדור יבוא קודם כל דרך לימודי האמונה ותיקון דעת האלהים (בהסתמך על המאמר הזה של הרב קוק ועל מאמר יסורים ממרקים), כאשר נראה שהם מזלזלים בתיקון ההנהגה הפוליטית, ורואים בה רק תוצאה משנית, וכך גם היחס שלהם להר הבית, שלא נכון לעלות אליו כי "עם ישראל לא שם". יש בזה יסוד חיובי חוץ מלהתרגז מזה?

    השבמחק
  7. אביה היקר
    מובן שעיקר התיקון הוא בתודעה ולכן תלוי בלימוד אמונה. התיקון הפוליטי הוא פועל יוצא מזה. בגישה שלהם בנושא המקדש, ולעניות דעתי היא גם של הרב קוק - יש כמובן יסוד חיובי. עיקר העניין של הדור שלנו הוא בבניין הציבוריות הישראלית - החברה המדינה והארץ. אי אפשר לקפוץ לקומה ב' - השלב של המקדש - בלי קומה א'. אבל בכדי שבעתיד נוכל להעלות קומה, לעניות דעתי יש צורך להתחיל לעסוק בה כבר היום, בתנאי שמבינים את המסגרת הכוללת.

    השבמחק