יום שישי, 4 ביולי 2014

אירוע תנ"כי

לפתע הפציעו בשמי חיינו שלוש משפחות אלמוניות, והקרינו אמונה ומנהיגות שלא עוסקות בביקורת, אלא משרות ביטחון ומגבירות את היחד הישראלי המקורי. תנ"ך בגובה העיניים.


בס"ד
 ד' בתמוז, תשע"ד. (2.7.14)

(מאמר שפורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון", 
בקיצור קל ותחת הכותרת "בסוף האהבה ניצחה")

שלושת השבועות האחרונים היו עבור עם ישראל בבחינת שעור באמונה. לא שעור בבית כנסת, לא דרשה משמימה של רב ראשי וגם לא תכנית "שבוע טוב" מעייפת בערוץ הראשון במוצאי שבת. עם ישראל התוודע בשידור ישיר ובזמן אמת להתנהלותם של אנשי אמונה בסיטואציה הבלתי אפשרית הזו של חטיפת הבנים. אם אכן היתה כוונתו של ריבונו של עולם ללמד את עם ישראל אמונה, ואמונה ישראלית דווקא, הוא בלי ספק בחר לעצמו את המורים הראויים ביותר. 
   
המשפחות הללו, שאיש אינו רוצה או יכול היה לעמוד במקומן, גילו רוח אחרת מזו לה הורגלה החברה הישראלית במצבים קודמים דומים – אמונה, בגרות, אצילות-נפש, גבורה, איפוק, שקט נפשי, אופטימיות, סולידאריות כלל-ישראלית, אחריות לאומית – משב רוח של גבורה ישראלית, שלא יכול היה שלא לעורר הד-אמונה השתאות והשראה בלבבות עמך ישראל.

אם רצינו להבין מהו ההבדל שבין אמוני לדתי, הרי הוא לפנינו. מה שעם ישראל ראה לנגד עיניו היה לאו דווקא את הממד הדתי של ההורים הללו, כלומר את היותם שומרי מצוות – כשרות, שמירת שבת, הנחת תפילין וכדומה – את הפרקטיקה הדתית; עם ישראל ראה את האמונה שלהם. הוא ראה שיש להם אלוהים. הוא רואה את איכותו של האדם הישראלי המאמין, את כוחו ועוצמתו, את שורשיו ומקורות יניקתו, את התנהלותו המדויקת בעתות משבר.

הבמאי הגדול, ריבונו של עולם, הקפיד לבחור לו את גיבוריו דווקא מתוך שורות העם. לפתע הופיעו בשמי חיינו שלוש משפחות אלמוניות של אנשים מן השורה, ממש השכן שמעבר לרחוב, על מנת שלא נטעה חלילה לחשוב שהאיכויות האנושיות הללו שייכות רק ליחידי סגולה. הסיטואציה הטרגית שרקח הבמאי הוציאה מהם – בטבעיות, באותנטיות – תעצומות נפש ישראליות שהן עצמן לא ידעו שיש בהן, ודווקא משום שאיכויות אלה נמצאות אצל כל אחד ואחת מאתנו, בכל ישראלי, הן פגעו כל כך עמוק והרעידו כל כך הרבה לבבות. שכבות נפש רדומות של אידיאליזם וגבורה ישראליים, נשכחות ומכוסות עפר – שהעם ידע אותן לפני דור או שניים בלבד וחשש שכבר אבדו לו – פרצו אל התודעה הישראלית והבהירו לכולנו מי אנחנו באמת, מהו ישראל, עד כמה כוחנו עדיין במותנינו ועד כמה האמונה היא נשמת אפינו.

ניתן להניח שהיה למשפחות הללו יעוץ תקשורתי, אבל ניכר שהוא לא הצליח לקלקל את הרושם. האמירות שלהן לא היו תוצאה של אסטרטגיה תקשורתית; הן נבעו מעומק הנפשיות הישראלית האמונית, שעוצבה כאן במשך הדור האחרון, ועכשיו נחשפה לעיני כל העם.

לרגע קט היוו המשפחות הללו מנהיגות אמונית לכלל האומה. מנהיגות שמשרה אמונה, אחדות ורוממות רוח; מנהיגות שמשרה בטחון תקווה ורוח חיובית; מנהיגות שלא עוסקת בביקורת, במחאה, בטענות ובפלגנות, אלא חושפת ומגבירה את היחד הישראלי המקורי – זה המבוסס על אמונה.

והן היו שלוש משפחות דווקא, שכן בפחות מכך היה ניתן לתלות את איכותן במקריות. והן לא היו רק משפחות "מתנחלים" קלאסיות, אלא גם "סתם" כיפות סרוגות, בכדי לסמן מעגל רחב יותר בציבוריות הישראלית, את המרחב האמוני. הציבור הרחב פגש והכיר את איכותה האנושית של ההנהגה העתידית שלו.

מה שמבליט את איכותו של האירוע הוא דווקא הטעות היחידה בהתנהלותן של המשפחות, חוסר הדיוק היחיד שלהן במהלך כולו – שיש להניח שמקורו איננו בהן ולא בדעתן הוא עלה – ההליכה המיותרת אל האו"ם. זר לא יכול היה להבין את האירוע ולא יכול היה ליטול בו חלק. היה זה אירוע כלל-ישראלי ופנים-ישראלי, אירוע מכונן של קפיצת מדרגה בתודעה הישראלית, שלכל מי שאינו שייך לכלל ישראל לא היו שום כלים לחוות אותו.

באהבה ננצח


"מחזיקה אותנו האמונה. אנחנו משפחות מאמינות ואנשים מאמינים. אנחנו מאמינים שיש פה מהלך אלוקי גדול... זה רצון השם, זה הקדוש ברוך הוא שמוליך אותנו", אמר אביו של אייל יפרח[1].
"יש לי תחושה שאנחנו בשליחות. אין לי את ההסבר למה, אבל עצם זה שאנחנו במקום הזה, זו אחריות[2].", אמר אופיר שער, אביו של גיל-עד.
תעצומות הנפש הללו, בהן חזה עם ישראל כולו בשידור חי, הן הן שהיו השליחות, או לפחות חלק ממנה. העם, הממשלה וגם ראש הממשלה, זקוקים היו, ועדיין זקוקים, לכוחות לאומץ ולגבורה. התנהלותן החיובית והמדויקת של המשפחות הזרימה אמונה, בטחון, אומץ רוח וגבורה ישראלית מקורית לכל אלה גם יחד. מדבריו המרשימים של ראש ממשלתנו בנימין נתניהו בעת ההלוויה, ניכר היה שגם אם הוא עדיין לא "התחזק" אין ספק שהוא כבר התחזק.

היו מי שפקפקו בהתנהלות של "באהבה ננצח" אבל היא שניצחה בסופו של דבר.

היו מי שהתאכזבו מן העצרת שנערכה ביום א' האחרון, בכיכר העיר בתל אביב: "זה היה מפגן של הציונות הדתית ושל ההתיישבות. 95% מהנוכחים היו שייכים למגזר אחד, המגזר של המשפחות[3]....". אפשר אכן ש-95% מהמשתתפים בעצרת היו "מגזריים", אך אין ספק ש-95% מהצופים בבית ראו ש"יש להם אלהים". קשה לבדוק במדויק השערה זו, אך אם הסקרים הפוליטיים הקרובים יעידו על גידול מובהק בתמיכה ב"בית היהודי" – ולעניות דעתי הם יעידו על כך – נדע היטב מה גרם לה[4] .

היו מי שחשבו שהגבורה הישראלית אמורה לבוא לידי ביטוי ב"לכסח לערבים את הצורה". המשפחות הללו הבהירו לכולנו שהגבורה הישראלית עמוקה מוסרית ומקורית הרבה יותר.

היו מי שהתקשו באשר למעמד האישה ביהדות. הנשים הללו, האימהות, לא הותירו ספק באשר למקומה ולעוצמתה של האישה הישראלית.

היו מי שהוטרדו מקטרוגם של אנשי שמאל על הנסיעה בטרמפים. רוממות הרוח של המשפחות גרמו למקטרגים אלה לסתום את פיהם במהירות, מעצמם, והבהירו את הדרך הראויה להתמודדות עם דלות נפש מסוג זה. 

תנ"ך בגובה העיניים


אבל היה כאן הרבה יותר מזה. היה זה אירוע תנ"כי[5] של ממש. תנ"ך בגובה העיניים. הופעת עוצמת הגבורה הישראלית הזו, גבורה מוסרית עילאית, החזירה לחיים את הגבורה התנ"כית המקורית. אם יצאה הציונות לדרכה כשאחת ממטרותיה העיקריות היתה ליילד טיפוס ישראלי חדש – הרי הוא לפנינו במלוא הדרו. אמנם הוא לא עשוי בדיוק במידות שתפרו לו בן גוריון וחבריו, אבל הוא בהחלט משלים את המעגל שהם התחילו ומביא אותו לייעודו.

ובאשר לגיבורים-הנעדרים של המחזה המפעים הזה, הנערים הי"ד, מסתבר שלא נערים היו הם, אלא מלאכים. על מנת להניח את דעתנו באשר לגורלם הוסיף ריבונו של עולם עוד קו אחד, מופלא, לאירוע: "אני מעיד כי בשלושת הקדושים לא שלטה רימה ותולעה" דווח הרב יעקב רוז'ה, יו"ר ועד רבני זק"א וחבר מועצת הרבנות הראשית, המשמש כרב המכון הפתולוגי במכון לרפואה משפטית באבו כביר. הרב סיפר כי לראשונה בחייו, נתקל בגופות ששכבו בשדה במזג אוויר חם ולא נמצאו תולעים על גופם. "לדברי הרופאים במכון לרפואה משפטית, אין לתופעה זו הסבר מדעי", הוסיף הרב.[6]

עם ישראל ראה את הקולות. הוא ישוב אמנם עכשיו לשגרת חייו, אבל רושם האיכות האנושית הזו, שגילתה לו את עצמו, לא תחלוף לעולם. 






 








[1] ערוץ 2, תוכנית הבקר של אברי גלעד, כ"ז בסיוון, 29.6.1.
[2] ערוץ 7, כ"ט בסיוון, תשע"ד,  27.6.14
[3] ערוץ 7, ב' בתמוז, תשע"ד 30.6.14.
[4] ואכן, לאחר כתיבת הדברים, פורסם הבוקר ב"מקור ראשון" סקר שנערך עבור ערוץ הכנסת המעניק לבית היהודי 18 מנדטים.
[5] [את הגדרת האירוע כ"תנ"כי" שמעתי לראשונה מפי ידידי היקר הרב דר' יצחק ליפשיץ. 
[6] ערוץ 7, בתמוז, תשע"ד.  1.7.14.

2 comments:

  1. מסכימה עם כל מילה, מרגש ומעורר התפעמות

    השבמחק
  2. "האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף".
    אכן הכול נכון – הגבורה, האצילות, השיעור באמונה, הכוח והעצמה. אבל אם כל אלה יתפסו את "שולחן העבודה" אז תשומת הלב הציבורית מוסטת מהעיקר, ונשארת תגובה נוצרית למהלומה המוסלמית. ערינו מטווחות, שדותינו מוצתים, נערינו נחטפים ונרצחים, רכבינו נרגמים. חיות טרף משולחות מן הכלוב כדי לחזור ולנעוץ את שיניהם בשרנו. זאת עת מלחמה ויש להתמקד בתגובה הלאומית הנכונה. עד עכשיו ראינו רק התייעצויות ושוב התייעצויות ואיומים וקצת פירוטכניקה. הקונצנזוס הלאומי סביב תעצומות הנפש מקהה את הדחיפות שאמורה לעמוד בפני הממשלה כדי למנוע את האסון הבא.

    השבמחק