תודעת השכול ככשל אסטרטגי

הנשק האסטרטגי של החמאס איננו הטילים; גם לא מנהרות התופת. הנשק הסודי שלו הוא תודעת המוות של אנשיו. המאבק באיסלם כולל מבצע "צוק איתן", הוא מאבק בין תודעות

בס"ד 

 ט"ז באלול, תשע"ד

(פורסם בערב שבת בגירסה מקוצרת בעלון "עולם קטן")

הנשק האסטרטגי של החמאס איננו הטילים; גם לא מנהרות התופת. הנשק הסודי שלו הוא תודעת המוות של אנשיו. מבצע "צוק איתן", ככל מלחמה, מתנהל אמנם ברמה הטקטית בין לוחמים חמושים בנשק וברמה האסטרטגית במישור המדיני, אבל ככל מלחמה, בסופו של דבר הוא מאבק בין תודעות.

אנחנו נוהגים לזלזל באיסלם הקיצוני ובתודעת המוות שלו המבטיחה ל"שהיד" 70 בתולות בשמיים, אבל הגיע הזמן שנתייחס אליה ביתר רצינות. הדימוי הזה של הבתולות בשמיים מסתיר משמעות עמוקה ורצינית הרבה יותר – גם אם נוראה; אם לא נרד לעומקה – לא נבין על מה המאבק וממילא גם לא ננצח בו.

למעשה במבצע "צוק איתן" ובעצם בכל המאבק המתמשך שלנו כנגד האיסלם הקיצוני, מתגוששות ביניהן שלוש תודעות של חיים-מוות.

ההתכחשות למוות – התודעה המערבית

הראשונה היא התודעה המערבית המודרנית, בגלגולה הפוסט-מודרני, שמופיעה אצלנו בצורתה ה"ישראלית". כלומר, לא התודעה הישראלית ההיסטורית, זו שאפיינה את עם ישראל מאז אברהם אבינו, אלא "הישראלית" הנוכחית, העכשווית, המודרנית, המנותקת ממקורותיה ומתכחשת להם.

לפי תודעת חיים זו אין שום דבר מעל או מעבר לחיים הממשיים, הגשמיים, האינדיבידואליים; חיי הפרט. אין אידיאליים – לא דתיים, לא לאומיים ולא אוניברסליים. ישנו הפרט הממשי, היחיד הפיזי, זה שחיי נוכח עינינו ושום דבר מעבר לזה. עצם חייו הם הערך והמשמעות, והכל נגזר מהם. האדם הוא הערך היחיד. זהו הומניזם במובנו הוולגרי ביותר. הערכים הם פונקציונאליים, פרגמטיים; הם אמורים לשרת את חיי הפרט ולא הפרט אותם. הפרט הוא קנה המידה.

בתודעת חיים שכזו אין שום ערך ומשמעות למוות. אדרבה, המוות תמיד חסר משמעות. תמיד לשווא. אך מכיוון שהמוות הוא העובדה המוצקה ביותר בחיים, משקיע העולם המודרני אינסוף משאבים במשימה העיקרית שלו – ההתכחשות למוות. כל התרבות המודרנית סובבת סביב הציר הזה – הסחת הדעת מעובדת קיומו המוחלט של המוות, שכן עצם קיומו מסכן את המבנה האידאי, המוסרי, הפסיכולוגי הכלכלי והפוליטי של החברה המודרנית.

היו פעם בחברה המודרנית ערכים – הקומוניזם, הלאומיות, החרות, השוויון ועוד – שאנשים הקריבו עבורם את חייהם. לא עוד. החברה המערבית המודרנית התפכחה מכל אלה. כל האלים הוכחו ככוזבים. בעידן מות האלים, בעידן הפוסט מודרני, ישנם רק החיים כשלעצמם; עירומים. אין שום דבר מעבר להם וממילא אין שום דבר שכדאי להקריב אותם עבורו.

החברה ה"ישראלית", כענף של התודעה המודרנית, דגלה גם היא בעבר בערכים. אבל האידיאליזם הציוני על כל מכלול הערכים שהיוו אותו – ציונות, מדינה, תחיה לאומית, עם ישראל – הולך ושוקע. נותר היהודי כשלעצמו ועצם קיומו. הקיום כשלעצמו הוא המטרה וממילא אין שום דבר שראוי להקריב עבורו את הקיום הזה.

האמת הזו התבהרה לחברה ה"ישראלית" בעקבות מלחמת יום הכיפורים. המסקנה ממנה היתה – בניגוד לאשליה שהותירה מלחמת ששת הימים – שעוד נכונו לנו מלחמות. והרבה. אבל לפי התפיסה ה"ישראלית" מדינת ישראל הוקמה עבור היהודים במטרה להבטיח את קיומם של היהודים, כפרטים, כאינדיבידואלים. אם היא איננה מבטיחה זאת, לא רק שלא שווה למות עבורה, גם לחיות עבורה אין שום טעם.  

מאז אותה מלחמה עוסקת החברה ה"ישראלית" בניסיון להתכחש לאמת הזו. זוהי משמעותם של תהליכי הנסיגה והשלום למיניהם – ניסיון להתכחש למסקנה שאם אנחנו רוצים בקיומה של המדינה – עלינו להיות נכונים למות עבורה.

אחד השיאים של ההתפתחות הזו התגלתה בקרבות שהתחוללו בדרום לבנון בעקבות מלחמת שלום הגליל. לוחם סיירת הצנחנים בחר שלא לקום ולהצטרף לחבריו להסתערות נוכח פני האויב. אמו עשתה מזה אידיאולוגיה. היא הפכה את בנה למופת והניפה את דגל האינדיבידואליזם האנוכי והעקבי בראש חוצות.

על ההומניזם הפשטני הזה בדיוק, המקדש את האדם כשלעצמו, אמר הכתוב: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא (ישעיהו, ב, כ"ב)".

קידוש המוות – האיסלם הקיצוני

האיסלם מושתת על תודעה הפוכה. הוא איננו מתכחש למוות. הוא יודע היטב שסופם של כל חיים הוא המוות וממילא לשיטתו אין להם – לחיים – שום ערך. ישנו רק אללה. רק שמים. וממילא האדם וחייו חסרי ערך ומשמעות. האדם וחייו הם סופיים. שאלת מותו של האדם היא שאלה של זמן בלבד, וממילא הוא כבר מת. היום.

באיסלם האמת הדתית, האלוקית, של הבריאה, נוחתת על האדם במלוא כובדה. בלי רחמים. המאפיין המרכזי של האיסלם כדת היא מידת הגבורה, בניגוד לנצרות, שהמאפיין שלה הוא החסד. הגבורה הזו, כשהיא חד-צדדית, עקבית וקיצונית, הופכת לדינים קשים, לשלילה טוטאלית. היא לא רק מותירה את האדם זמני, חסר ערך, חולף עם הרוח – אלא שוללת אותו מכל וכל. ומכיוון שלאדם בכלל ולחיי אדם בפרט אין שום ערך לפי השקפה זו, הרי רק פחדנות (שמעוגנת כנראה באינסטינקטים הטבעיים שלו) גורמת לו להיאחז נואשות בחיים. האדם השלם, עובד אללה, הוא אדם שלא חושש מן המוות משום שהוא יודע היטב שאין לחיים כל ערך. הגיבור, השהיד, הוא מי שמוכן להקריב את חייו. לא מדובר רק על הקרבתם עבור מטרה מסוימת, אלא על עצם הקרבת החיים. הקרבת החיים כשלעצמה היא היא השלמות האנושית. הנכונות להקרבת החיים מעידה על ההודאה השלמה שרק אללה קיים. היא מעידה על הנכונות השלמה לכניעה בפניו. (איסלם משמעותו, בין היתר – השלמה, כניעה). האמת האלוקית, המוחלטת, הכבירה, מכניעה בגבורתה ובתקיפותה את האדם ואת ניסיונו הפתטי להיאחז בחיים. זוהי גבורתו של המאמין, זוהי שלמותו הדתית, זוהי ההוכחה שבאמת הכיר בכוחו הבלתי גבולי של אללה – נכונותו לבחור במוות.

ומכיוון שלחיים, אפילו של המאמין עצמו, אין כל ערך – מובן שגם לחיי הזולת אין שום ערך. אדרבה, הרצחנות, האכזריות, הבוז לחיי אדם והזלזול בהם – הם הם הגבורה. נכונותו של החמאס לשלוח את תושבי עזה אל מותם, איננו רק משום שאין באמת עם פלשתינאי ולא את בני עמם הם שולחים למות; היא נובעת מההשקפה שהמוות הוא הדבר הנכון ביותר שניתן לעשות עם החיים. החמאס רואה עצמו כמיטיב עם תושבי עזה על כך שהוא "מזכה" אותם במדרגת ה"שהיד". ברצון החיים שלהם הוא רואה פחדנות וכפירה באמת האלוקית המוחלטת.

מתוך כך מובן גם מדוע החברות שאימצו את האיסלם נותרו נחשלות. אם לחיים אין ערך, אין שום עניין לפתח אותם. "מתוך המחשבות המקודשות, בציור האמתות האלוקית, מקור היראה מתפתח, ... והנוראות היא בטבעה מחלשת את הכוחות של החיים הטבעיים, חיי האיש הפרטי וגם החיים הכלליים של העם כולו (הרב קוק, עולת ראיה, א' עמ' רי"ד)". יראת השמיים הזו, האיסלמית, שהיא יראת בוסר כפי שנסביר בהמשך, גורמת לשלילת החיים הטבעיים, לניוולם ולניוונם.  

המתאבדים המוסלמים בלתי מובנים לנו, אבל אין לזלזל בהם. תודעת המוות הזו, כשיא החיים, נזרם ותפארתם, כגבורה ומסירות נפש עבור האמת היחידה הקיימת – אללה – אמנם אבסורדית, אבל יש בה עוצמה גדולה. היא היא סוד כוחם של המוסלמים הקיצונים והוא איננו קטן כפי שעינינו רואות.

מפגש התודעות

כשנפגשות שתי התודעות הללו – המערבית הפוסט-מודרנית והאיסלמית קיצונית – למאבק ביניהם, אין ספק מי היא התודעה שתנצח. את המפגש שלהן באירופה כולנו מכירים. בתודעה האירופית העכשווית, אין עבור מה למות וחיים שלא ראוי למות למענם אינם מסוגלים להגן על עצמם. האומה האמריקאית, אחותה הצעירה של אירופה, עדיין לא איבדה את רצון החיים והנכונות להגן עליהם, אבל העובדה ששורשי תרבותה נעוצים באירופה, מלמדת על עתידה.

אצלנו, לשמחתנו, העניינים מורכבים יותר. התודעה הנוכחית בישראל נעה בין שני קטבים. הקוטב ה"ישראלי" והקוטב הישראלי. מחד, תודעה מערבית מודרנית, עם "נגיעות" פוסט-מודרניות משמעותיות, שמאפיינת את האליטות ה"ישראליות" ואת הפרהסיה ה"ישראלית" באמצעות שליטתן בתקשורת ומתוך כך גם את ההנהגה; ומאידך רצון קיום לאומי אדיר, מושרש בעמקי הנפשות הפועלות, בציבור הישראלי על כל גווניו – חילונים, מסורתיים, דתיים, חרדים. רצון חיים לאומי זה, שנוצק בדורות התקומה בלבוש רציונלי מערבי, נפגע לא מעט בעקבות שקיעתו של המודרניזם המערבי – אבל לא נכחד. מתחת לפני השטח הוא קיים בכל מלוא אונו, והלבוש המושגי הישראלי המקורי (הפעם בלי מירכאות) – בניסוחו ובעיצובו של הרב קוק – מעניק לו כלים חדשים לחזור ולהופיע, והפעם בצורתו המקורית וממילא בעוצמה גדולה לאין ערוך.  

השכול הפך בישראל לכשל אסטרטגי. יכולת העמידה של החברה הישראלית כנגד אויביה ירדה פלאים ככל שהלכנו ואימצנו את תפיסת העולם המערבית. ההומניזם המערבי אומץ בישראל בטבעיות ובלי הבחנות, שכן במסורת הישראלית, ערך החיים וקדושתם הם סלע היסוד של הווייתנו. כשחוויית חיים זו הוצאה מהקשרה, ניתקה ממקורותיה והולבשה באידיאולוגיה מושגים ורציונליזציה מערבית – אבדנו את יכולת עמידתנו.

בשורות הבאות ננסה להבין כיצד מתמודדת מסורת החשיבה הישראלית – היהדות – עם עובדת המוות. בתודעת המוות הישראלית, השונה באופן מובהק משתי קודמותיה, יש בכדי להתגבר על האיסלם הקיצוני – על שנאתו לחיים ועל קידוש המוות שלו, על נטייתו לזרוע מוות באנושות בכלל, ועל שאיפתו להכחיד את תחיית ישראל בארצו בפרט – ולנצחו.   

המוות כמפתח לחיים – היהדות  

אין כנראה מאורע משמעותי יותר בחיי האדם מאשר המוות. למרות שהוא מופיע רק בסופם של החיים והוא חד פעמי, הוא מלווה את האדם מיום עמידתו על דעתו ואינו מניח לו לרגע. ירצה או לא, כל הווייתו של האדם מושפעת מנוכחותו של המוות.  

למרות שמקובל על כולם שהמוות הוא אירוע או עובדה שליליים, מפתיע לראות שחז"ל התייחסו אליו באופן מורכב יותר. את הפסוק החותם את סיפור הבריאה (בראשית, א, ל"א) דורשים חז"ל כך: "בתורתו של רבי מאיר היה כתוב: 'והנה טוב מאד' – והנה טוב מות" (מדרש רבה, בראשית, פרשה ט',ה'). ועוד שם (ט', י'): "אמר רבי שמואל בר יצחק: 'הנה טוב מאד', זה מלאך החיים. 'והנה טוב מאד', זה מלאך המוות.

המוות הוא תמצית האדם. הוא הביטוי המובהק ביותר למהותו. הוא מעיד על חלקיותו של האדם, על אפסיותו, על מוגבלותו, על סופיותו ועל ארעיות קיומו. אין אמת עמוקה מזו על מצבו של האדם ועל מהות קיומו.

המוות מציב מול האדם את האמת הקשה והכואבת – שקיומו סופי ומוגבל. הוא איננו נותן לאדם לשגות באשליות. הוא איננו מאפשר לו לחשוב ברצינות שקיומו מובן מאליו, קבוע, יציב, ממשי. הוא מזכיר לו שוב ושוב את מהותו האקזיסטנציאלית – סופי, מוגבל, זמני וארעי. אבל יותר מכל, הוא מעמיד מול האדם, לפחות ברגע האמת את האמת הגדולה היחידה של חייו וקיומו – לא אתה יצרת את עצמך. חייך אינם עומדים בפני עצמם. ישנו מישהו – יהיה מי שיהיה – שברא אותך, יצר אותך, העניק לך את חייך, והוא גם יכול לקחתם, ועתיד לקחתם בבוא העת, ומול עובדה מוחלטת ואכזרית לכאורה זו – אתה חסר אונים. זו האמת הערומה.

במשנה, בפרקי אבות מובא מאמרו של עקביה בן מהללאל: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון". (פרק ג', משנה א').

במובן מסוים, זהו כל סיפור האדם. על האדם לדעת לא רק לאן הוא הולך, אלא שהוא בעצם עתיד ללכת; שחייו עתידים להסתיים. וממילא עליו לדעת שרצונו והווייתו אינם מוחלטים. הם כפופים לרצון אחר, עליון, אין סופי, שהוא מקורם.

תובנות אלה קשות מאין כמוהן. בתודעתו מעדיף האדם לחשוב שגורלו בידיו. שהוא עצמאי, שהוא "בעל הבית". אך עובדת המוות איננה נותנת לו לשגות באשליות.

קשה לחשוב שיש אדם שאיננו נחשף למחשבות הללו, לאמיתות הללו, ולו פעם אחת בחייו. נראה שברגע המוות, אדם, כל אדם, מבין את האמת הזו. ברגע ההוא הוא מודה שאכן, ישנו רצון עליון משלו, שרצונו שלו, של האדם, כפוף לו. ברגע זה מקבל על עצמו האדם עול מלכות שמים, גם אם ינסח את תובנת אותו רגע במילים אחרות.

 זהו הרגע בו כל אדם מבין שהכל היה חלום; זהו הרגע בו מזדהה האדם עם המילים הנפלאות-עמוקות של הפיוט "נתנה תוקף" בתפילת המוסף של ראש השנה:

אדם יסודו מעפר וסופו לעפר

בנפשו יביא לחמו.

משול כחרס הנשבר

כחציר יבש וכציץ נובל

כצל עובר וכענן כלה

וכרוח נושבת וכאבק פורח

וכחלום יעוף.

המוות – סם החיים

אבל המוות, כאמור, איננו מופיע רק בסוף. הסוף הזה מלווה אותנו כל חיינו. ההכרה הזו של סופיות, ארעיות, מוגבלות וחלקיות חיינו, והמסקנות הנובעות מהאמת האקזיסטנציאלית הזו – לא מרפות מאתנו לרגע. הן מלוות אותנו בכל רגע ובכל מקום. הן מחזירות את "האני" שלנו לגודלו הטבעי.

תודעתו של האדם, "האני" שלו, מעדיפה לראות את קיומו כמובן מאליו. כממשי, כמוחלט. האשליה הזו, ההתנפחות הזו, "האגו", משלה את האדם שאין עוד מלבדו. מנתקת אותו מאינסופיות החיים, מקבעת אותו בדפוס ותודעה מוגבלים, מנפחת את הישות שלו ומכניסה אותו לעולם של דמיונות ואשליות. ההכרה הזו גורמת לו להשתבלל, להתכנס בתוך עצמו, להיסגר בבועה. האדם מוצא עצמו בודד, חסר משמעות, חסר תכלית, אבוד. בין המצרים.

מכל זה משחרר אותנו המוות. הוא משחרר אותנו מעצמנו. לא רק המוות הסופי, אלא בעיקר תודעת המוות המלווה אותנו כצל. תודעת המוות היא היא הברכה שמאפשרת לנו להשתחרר מהבועה האנושית שלנו, להיפתח לחיים האינסופיים, להיות חלק מהם, להיפתח לזרימה ולברכה האלוקית המתמדת. האדם הנבון, המשכיל, הנאור, החכם – הישראלי – מפנים כבר בחייו את מצבו האקזיסטנציאלי, מודה על האמת, ומשתחרר מ"האני" המוגבל והמגביל. במוות, ובתודעת המוות, יש אם כן בכדי להחזיר לאדם את הכרתו הנכונה, הראויה. יש בהם בכדי לשחרר אותו מאשליות שהן הקללה הגדולה של חייו. יש בהם בכדי לגאול אותו מעצמו. 

זהו כנראה הדבר אליו התכוון עקביה בן מהללאל באמרתו. "דע לאן אתה הולך". כידוע המושג "דע", דעת, בניגוד לחכמה או בינה, איננו מתייחס רק להכרה אינטלקטואלית אלא בעיקר להפנמה עמוקה לתוך האישיות. לידיעה חיה. לחוויית חיים פנימית. אדם שזוכה – תוך כדי חייו – לדעת לאן הוא הולך, ולהכיר שהוא בכלל עתיד ללכת, הופך את תודעת המוות הזו לסם חיים. רק חיים המשוחררים מהעבדות של המוגבלות, והסופיות – חיים של יציאת מצרים, יציאה מן המצרים והמוגבלות – חיים מתוך קבלת עול המצב האקזיסטנציאלי האמיתי של האדם, רק חיים כאלה ראויים להיקרא חיים. רק חיים המשוחררים מהישות העצמית, מ"האגו" – משוחררים מהפחד, מהדאגה, מרדיפת הכבוד, מהכעס, מהתאוות וכל שאר הרעות החולות של הקיום האנושי.

תודעת המוות מכניעה את גאוות האדם. היא מחזירה אותו לפרופורציות הנכונות, מחייבת אותו להבין את מקומו האפסי בבריאה, להודות שגורלו בידי בוראו – לקבל עליו עול מלכות שמים. זהו השחרור הגדול שמשחרר המוות את האדם מעצמו.

אבל תודעת המוות לא אמורה לשתק את האדם, או להותיר אותו ריק וחסר משמעות. נהפוך הוא. היא פותחת אותו לתובנה שחייו ניתנו לו במתנה. שבורא עולם רצה בו, בחר בו, מחשיב אותו. אוהב אותו. שהוא חשוב לבורא עולם ושחייו הם שליחות. תודעת המוות מיקרת את החיים. היכולת להביט למוות בעיניים, להישיר אליו מבט, מחזירה לאדם את נשמתו, את תכליתו, את חייו.

תודעת המוות מאפשרת לו נקיות, התנהלות טהורה, אמיתית וחסרת אשליות. היא מביאה אותו להתרכז במשימות חייו החשובות ולא בישותו, בנפיחותו, ב"אגו"; היא מביאה אותו ליקר את חייו ולהקדיש אותם למשימות ראויות, ולא לבזבזם על חשיבות עצמית. 

המוות – כמה פרדוקסאלי – הופך לכתר החיים. ולכך כנראה התכוונו חז"ל באומרם על המוות: "טוב מאד".

באופן פרדוקסאלי, ניתן לומר על המוות שכל המפנים ומכיר בו, מודה בו, מעמיק בו, ומקבל אותו באהבה – משתחרר ממנו וחי חיים משמעותיים ומלאים. ולהפך, כל המתכחש לו, מתעלם ממנו ובורח ממנו – חי אותו במלואו במשך כל חייו. או כמו שאמרו זקני הנגב לאלכסנדר מוקדון: "אמר להן, מה יעביד איניש ויחיה. אמרו ליה: ימית עצמו. מה יעביד איניש וימות, יחיה את עצמו" [ אמר להן, מה יעשה אדם ויחיה...](מסכת תמיד, ל"ב, א' ).

חיים גאוליים

תודעת חיים ישראלית זו, היא היא שמסוגלת ומיועדת לתקן את האדם והעולם ולהחזירם למצבם המקורי. בתודעה זו מצוי המפתח לניצחון החיים על המוות. בתודעה זו מצוי טעם החיים ומשמעותם.

שליחותו של עם ישראל בבריאה – שלשם אפשרות מילוייה נברא ישראל באיכותו הנשמתית המיוחדת – היא להביא את האדם והעולם לתודעת חיים זו. חיים שזוהי מטרתם ויעודם, אינם רק חיים שראוי לחיות אותם, אלא גם כאלה שראוי למות למענם.

ההיסטוריה האנושית איננה מסע חסר מטרה; היא מיועדת להביא את האדם לשלמות תודעת חיים זו. כל פרט בהיסטוריה הזו, כל ניואנס, כל אירוע, כל התפתחות, כל מהפיכה וכן, גם כל מלחמה, עניינם בקידום התודעה האנושית השלימה הזו.

יש בורא עולם; יש בעל הבית לבירה; יש מי שמכוון את ההיסטוריה; והשגחתו על האירועים היא לפרטי פרטיהם המפורטים ביותר. כל אירוע בחיים – מהקטנים ביותר ועד האוניברסליים – הוא שלב בדרך של בניין תודעת חיים זו.

שיבת ציון של דורנו, תקומת עם ישראל בארצו, בניין ארצנו, בניין הציבוריות והממלכתיות הישראליות  – מדינת ישראל – הם שלב הכרחי בדרך להרמת האדם ותיקונו. בסופו של דבר התיקון הזה לא יבוא מספרים מאמרים או הרצאות. הוא יבוא רק מיצירת חברה שבה תודעת החיים הגאוליים הללו היא התודעה השלטת וכל פרט מתופעות חייה, בכל מעגלי תחומי ומרחבי החברה כולם, הוא הופעתה.

זהו הפרויקט בו עסוק היום עם ישראל. זהו הפרויקט עליו אנחנו נלחמים, גם אם לא תמיד בתודעה מלאה. ובכדי שהתודעה הזו תשתלם, עלינו ללמוד, להבין להכיר ולהתבגר – לדעת. ו"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן (גיטין, מ"ג, א')". ועיקר הלימוד – לצערה של האנושות – הוא דווקא דרך הרגליים ולא דרך הראש. בינתיים.

כל מלחמה שלנו היא בית ספר; היא שיעור באמונה; לימוד שריבונו של עולם מלמד אותנו את עצמנו. שום דבר איננו לריק. שום דבר איננו לשווא. כל חייל הנופל לשם קידום הפרויקט הכלל-אנושי הזה, הוא דמי הלימוד שלנו. וריבונו של עולם, אב הרחמים, איננו לוקח נשמה אחת יותר מהכרחי. על כל נשמה הוא יושב שבעה נקיים. וכשהוא לוקח למרום נשמה מסוימת, הרי הוא מחשב היטב את בחירתו, ובודק היטב שדווקא נשמה זו צריכה לעלות השמימה על מנת שנבין.

את חשבונו המדויק לא נדע כמובן לעולם, אבל הידיעה שיש חשבון כזה – מנחמת.

כשמבינים – ואם לא מבינים, והרי לא נבין לחלוטין לעולם – מאמינים, הרי ש"סר מר המוות". אם משמעותם של החיים איננה בהם כשלעצמם, אלא כשליחות, הרי אין הבדל עקרוני מה היה אורכם, 70 שנה או 20 שנה. בשני המקרים הם מילאו את תפקידם. הם "היו שווים". ראויים.

ולהיפך: אם חיים את החיים ללא ערך ומשמעות, גם אז אין הבדל בין 70 שנה או 20 שנה. בכל מקרה הם היו מאכזבים. "נמנו וגמרו: נוח לו לאדם (מצד עצמו – מ.ק.) שלא נברא יותר משנברא (עירובין, י"ג, ב')".

החיים הישראליים, שנועדו לתיקון עולם במלכות שדי, הם חיים מלאי משמעות. ראויים. טוב לחיות אותם, ובדיוק באותה מידה ומאותה סיבה טוב גם – אם אנחנו נקראים לכך – למות למענם.

עם ישראל איננו ירא מן המוות. הוא מישיר אליו מבט ומנצחו. נצח ישראל גובר עליו.

"שיר לשלום" הידוע של יענקל'ה רוטבליט מכיל כמה ניצוצות של אמת. אחת מהן היא השורה הבאה: "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים".

כולנו נלך בסופו של דבר; השאלה החשובה באמת איננה כמה יארכו חיינו, אלא האם חיינו אותם, או מתנו אותם.

דעת אלוקים הישראלית הזו, שכולה שיר הלל לחיים, לאהבתם, לגבורתם ולעוצמתם, תכריע בסופו של דבר את דעת אלוקים האיסלמית, הבוסרית, הילדותית, המקדשת את המוות. סופה של האחרונה להכיר באמת הישראלית ולהודות בה. זהו תורף המאבק.