בשורתו של האיסלם הקיצוני

עלייתו של האיסלם הקיצוני בדורנו מבשרת את סיומו של העידן המודרני ותחילתו של עידן האמונה. באיסלם עדיין מתגלה האמונה בצורתה ההרסנית אבל בהמשך היא תופיע בצורתה המתוקנת – בישראל

בס"ד

                                                                                                    

 (פורסם בעיתון "מקור ראשון" בערב שבת, כ"ז בתמוז, תשע"ד (25.7.14))

בכדי לעמוד על עומקם של התהליכים התודעתיים האוניברסליים שאנו עומדים בעיצומם יש לחזור למאה ה-17 באירופה ולתנועת "הנאורות". "הנאורות" היתה תנועה תודעתית כוללת שדגלה בשחרור האנושות מכבלי הדת והאמונה בכלל ומשליטתו של הממסד הדתי בחיים בפרט. היא העמידה את הרציונאליות במקום האמונה כבסיס לתודעה האנושית, ואת האדם במקום האל כמרכז הווייתה. כאן נמצאת תחילת הופעתו של העידן המודרני – שורשיו אולי קדומים יותר – על כל תופעותיו האופייניות: מדע, טכנולוגיה, אידיאולוגיה, ערכים, תרבות וכדומה.

לית מאן דפליג – אם נניח כרגע לחוגים שוליים – שתנועה זו, שממנה התפתח העידן המודרני, הביאה ברכה עצומה לאנושות. הכפירה שאפיינה את הנאורות היתה תנאי לשחרור האדם מאמונה מנוונת ומנוולת ומהכנסיה, ופיתוח תודעתו והכרתו העצמית. האדם השתחרר מן "השמיים" וגילה את עצמו – את יכולותיו, כישרונותיו וכוחותיו.

אבל כמו כל תנועה אנושית, גם העידן המודרני והתודעה הכרוכה בו מיצו את עצמם. הברכה שהמודרניזם העניק לאדם, הפכה זה מכבר לנכסי צאן ברזל של האנושות והיום מתגלות בעיקר מגבלותיו וחסרונותיו: האדם אמנם גילה את עצמו אבל איבד את השמיים. הוא נותר בתוך עצמו, סגור ומסוגר בבועת תודעתו העצמית, בלא יכולת לפרוץ אל המעבר, אל האינסוף, אל מקור החיים ומשמעותם. לאדם המודרני יש לכאורה הכל, אבל בעצם – לא-כלום.

"דע את עצמך" הוא הסלוגן שהיה רשום מעל פתח האקדמיה של אפלטון כצו המוסרי העליון. ואכן, זהו המוטו היסודי של התרבות המערבית המודרנית ושל ההומניזם המערבי שהגותו של אפלטון מהווה עד היום את בסיסם. חז"ל, לעומת זאת, עיצבו אדם בעל אוריינטציה שונה: "דע לפני מי אתה עומד". בניגוד לאדם המערבי המודרני, שרואה את עצמו כמרכז הבריאה ולכן מחפש משמעות בתוך עצמו ולא מוצא כזאת, חז"ל פתחו בפני האדם את שערי השמיים ואת הקשר אליהם. לא בך, האדם, תמצא את המשמעות, אלא בקשר שלך עם השמיים. אתה אמנם צריך לדעת ("דע"), וגם לעמוד בקומה מלאה ("אתה עומד") – כלומר להיות אדם במלוא מובן המילה – אבל לא להיסגר לאינסופיותם של החיים.

בכך אפשרו חז"ל לאדם לחבר שמיים וארץ – בלי לוותר על האדם – מה שהתודעה המערבית המודרנית, שחסמה לעצמה את השמיים, לא יכולה לעשות. בכך היא מיצתה את עצמה והגיעה לסוף דרכה.

כפירה לשמה

הסימן המובהק לסיומה של התקופה המודרנית הוא בכך שהביקורת האפקטיבית על המודרניזם והפרכתו, לא באו מחוגי נפגעיו – הדת מיצגיה ומוסדותיה, האמונה וכדומה – אלא דווקא מתוכו פנימה. אחרי שליטה מוחלטת במשך כ-250 שנה של המודרניזם בתודעה האנושית, שבאה לידי ביטוי בביטחון מוחלט באדם כשלעצמו, באמת, במדע, בהומניזם ובראציונליות, החלה להופיע הריאקציה הפוסט-מודרנית – שלילת כל הערכים.

הפוסט-מודרניזם של היום הוא תופעה של ריאקציה – הרס ההישגים האנושיים הנוכחיים, מתוך הכרה במוגבלותם, בחלקיותם, ביחסיותם, ומתוך אכזבה על כך שהם לא הביאו לאנושות גאולה, כפי שהתיימרו.

סגירת המעגל – עלייתם ונפילתם של הנאורות והמודרניזם – הוא תהליך מתבקש בהיסטוריה האנושית. כל תופעה אנושית ממצה את עצמה. הכפירה, שבזמנה שימשה לצורך העלתם של ערכים חיוביים, נותרה חסרת משמעות משאלה הופנמו בתודעה האנושית. מן הכפירה שלצורך שחרור האדם, נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים והיא שמאפיינת את התקופה הפוסט מודרנית

"הכפירה אין לה אידיאל אמיתי, 'אל אחר איסתריס ולא עבד פירין', הייאוש והתוהו אינם נותנים מאומה" (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ח). לכפירה כשלעצמה אין תוכן עצמי ולכן היא לא מולידה ואין לה פירות. כל כולה כשלעצמה, בקורת שלילה והרס עצמי. מכאן שורש הכעס, השנאה, הדיקדנט, הייאוש, בחילת החיים, הסיאוב, הציניות, השחיתות המוסרית ושאר כל מאפייניה של הכפירה הפוסט-מודרנית – שהם סימן ההיכר לתרבות אנושית בכלל והמערבית בפרט, בנות זמננו.

הריאקציה האיסלמית

 

השפל המוסרי אליו הגיע התרבות המערבית מחליש אותה, מפורר אותה מבפנים ומותיר אותה ריקה וריקנית. אבל החיים אינם נחים לרגע. ההיסטוריה היא התמודדות אינסופית של כוחות הנאבקים זה בזה. במקום שמסתמנת חולשה מוסרית, נחלשת עוצמת החיים ואובדת יכולת התגובה וההתגוננות שלהם. החלל שנוצר לא נותר ריק לאורך זמן. הוא פועל כוואקום השואב אליו כוחות עולים החשים שהגיע זמנם. תפקידם ההיסטורי הראשון של כוחות אלו הוא למוטט את התרבות הגוססת, שהגיע זמנה לפנות את במת ההיסטוריה, גם אם אין להם אפשרות להציב לה אלטרנטיבה ראויה.  

כניעתה של התודעה המערבית לאיסלם הקיצוני היא ביטוי מובהק לתהליך כזה. האיסלם "מריח", בצורה אינסטינקטיבית, את חולשתה של התרבות המערבית בכלל, ואת חולשתה של הכפירה בפרט, וחש את עוצמתו – עוצמתה של האמונה. האמונה מספקת אנרגיות חיים אדירות, שלאדם המערבי הרציונלי לא היו מעולם. ביטחונו העצמי של האיסלם בכלל, וכנגד התרבות המערבית בפרט, היא תחושתו האינטואיטיבית בכוחה העצום של האמונה בה הוא חמוש. מכאן חוצפתו, תעוזתו, הטוטאליות והרדיקליות הקיצוניים שלו. עלייתו של האיסלם היא ראקציה לתודעה המערבית, ניסיון להשיב את ההגמוניה של האמונה, להחזיר את השמיים.

אבל האיסלם הוא רק ריאקציה לעולם המערבי המודרני; הוא איננו מסוגל ליצור סינתיזה ולהכיל את הישגיו. הוא איננו יודע לעצב אמונה מבלי למחוק את האדם ולאבד צלם אנוש. בדיוק כמו העולם המערבי המודרני, גם האיסלם יכול להכיל רק צד אחד של המשוואה; גם מבחינתו אמונה וראציונליזם אינם יכולים ללכת ביחד. משום כך הוא איננו יכול להוביל את האנושות לשלב הבא, אלא רק להשיג אותה לאחור – לימי הביניים.

תוהו קודם לתיקון

כלל גדול בחשיבה הישראלית הוא שבכל תופעה בעולם, התוהו קודם לתיקון. כלומר, כל דבר שמופיע במציאות, מופיע קודם בצורה מקולקלת והרסנית ורק אחרי כן מיתקן ומגיע להופעתו הראויה. על הפסוק המסיים את היום הראשון של סיפור הבריאה בתורה – "ויהי ערב, ויהי בוקר יום אחד" – דורשים חז"ל:  "ברישא חשוכא והדר נהורא" (שבת, ע"ז, ב), בשלב הראשון מופיע חושך ורק אחר כך – בעקבותיו, מתוכו – האור.

כלל זה נכון לכל תחומי החיים – בהיסטוריה, במחשבה, בפסיכולוגיה, בזוגיות ועוד ועוד. הנער המתבגר, לדוגמה, חי בתקופה של תוהו; הוא מלא כוחות אבל עדיין איננו יודע לבטא אותם באופן מתוקן וחיובי. רק אחר כך בהתבגרותו הוא מגלה לומד ומפנים את היכולת להופיע את כוחותיו באופן בונה. האדם גילה את האטום וכוחו העצום; בתחילה הוא שימש (רק) להרס ורק אחר כך למד האדם להשתמש בו באופן חיובי. כך גם בעולם הצומח – הקליפה מתפתחת קודם לפרי.

האמונה שבה ומתגלה בדורנו. אבל ראשית הופעתה, בפרספקטיבה אוניברסלית, היא בכוחה ההרסני – באיסלם הקיצוני. אבל זו רק ההתחלה. ההרסנות הזו – שעוצמתה אדירה כמובן, שכן האמונה פותחת בפני האדם מרחבים ומאגרי כוח ויכולת אינסופיים – היא רק השלב הראשון של הופעת האמונה. כשיתברר פוטנציאל ההרס שלה, ילמד האדם, ממש כמו שלמד באשר לאנרגיה אטומית, להופיע אותה באופן חיובי.

עוצמתו העולה של האיסלם היא עוצמתה העולה של האמונה. אבל מכיוון שהאסלם, בוודאי שזה הקיצוני, לא ירד לעומקה האמיתי של האמונה ושורשיה, מתוך שלא הוא יועד להנחיל אותה לכלל האדם, היא מופיעה בו בצורה של הרס בכלל והרס-עצמי בפרט. "אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל שהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו השפל"( הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ב).

האמונה ההרסנית שמופיע האיסלם הקיצוני עתידה להרוס אותו עצמו, אבל לא יהיה זה סוף פסוק של העידן האמוני אלא רק תחילתו. בסופו של דבר ילמד האדם להכיל ולהפנים את כוחות האמונה באופן שישרתו את האדם והבריאה ולא ימיטו עליהם אסון. "מראות הן הנשמות הלוהטות האלה [נשמות התוהו] את כוחן, ששום סיג והגבלה לא יוכל לעצור בעדן, והחלשים שבעולם הבנוי, בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים....אבל באמת לא היה פחד...בתחילה מתגלה הכוח בצורת התוהו, ולבסוף יילקח מידי רשעים ויינתן בידי צדיקים...שיגלו את אמיתת התיקון והבניין" (שם, עמ' קכ"ג).

האפשרות האנושית הזו, לחבר שמים וארץ, להתחבר לשמיים בלא להרוס ולמחוק את האדם; להציל את האוצרות החיוביים של התרבות המערבית המודרנית באמצעות חיבורם לאמונה – אמנם מתוך בירורם אבל מבלי לאבדם ולהרסם; לבנות טיפוס אדם שראשו בשמיים אבל רגליו נטועות איתן באדמה – לחבר את הרציונליות לאמונה – היא לב ליבה של המחשבה הישראלית ועומק ייעודו של עם ישראל.  

לשיבת ציון, חזרת עם ישראל לארצו, ישנה אמנם משמעות לאומית אבל לא פחות מכך, וכנראה יותר – משמעות אוניברסלית: יצירת תרבות ותודעה בה מתחברים האמונה והרציונליות, השמיים והארץ, אלוקים והאדם, הגזירה מלמעלה והבחירה החופשית. תרבות זו תציל מכיליון את הישגיה של התרבות המערבית ותפתור אחת ולתמיד את שאלת האדם.

אם כן, עלייתו של האסלם הקיצוני היא לא בהכרח בשורה רעה לאנושות; היא מבשרת את תחילתו של העידן האמוני, זה שבא בעקבות העידן המודרני. אמנם כרגע מופיעה האמונה בצורתה ההרסנית, בתוהו, אבל בהמשך היא עומדת להופיע בצורתה הראויה. זהו עניינו ויעודו של עם ישראל בארצו.