"הפלסטינים" - המעורר הלאומי

בס"ד

י"א בסיון, תשע"ד (9.6.14)

בעקבות מאמרי "אין עם פלסטיני" (המאמר הקודם כאן בבלוג), קיבלתי (בדף הפייסבוק) את התגובה הבאה: "אין ספק כי הצדק עמך. [אך] אתה מתעלם מהעובדה שכבר הפסדנו במערכה ההסברתית. ההיסטוריה נכתבת ע"י המנצח. במאה שלנו הקרב הוא על התודעה הציבורית בעולם, אצלם קיים עם פלסטיני" .תגובה עניינית זו מחייבת התייחסות מלאה.

התשובה לטענת המגיב מורכבת משני מישורים, חיצוני ופנימי, זה לפנים מזה. המישור הראשון, החיצוני, מבוסס על התפיסה הישראלית ההיסטורית, לפיה יש סדר ביקום, ישנם חוקים בבריאה. החוקים הללו טבועים בה במהותה. רצונותיהם, גחמותיהם, שאיפותיהם והחלטותיהם של בני האדם אינם מסוגלים להפר את הסדר הזה. להיפך, בני האדם אמורים לחשוף את הסדר הזה, את החוקיות הטבוע ביקום וליישר את חייהם בהתאם לסדר המקורי.

לדוגמה, בחצרי עומד לו עץ לימון. את העץ הזה נטעתי לפני למעלה מעשרים שנה, אבל הוא נותר עלוב בדיוק כפי שנטעתיו. שלושה ענפים דלים ופרי או שניים בשנה. לקח לי הרבה זמן להבין את הסוד: אני מתגורר בהרי יהודה (גוש עציון). עצי הדר, וביניהם הלימון, צומחים להפליא במישור ובשפלה, אבל בהר הם זקוקים לתנאים מיוחדים אפילו רק על מנת לשרוד. הטמפרטורה, משטר הרוחות, סוג האדמה, הלחות באוויר, עונות השנה, חום השמש ועוצמת קרינתה ועוד אלפי, אם לא אינסוף, גורמים נוספים אינם מאפשרים לעץ הלימון לפרוח. הוא האדמה והסביבה האקולוגית – חד הם. בעניין זה לא יעזרו מגעים בינלאומיים, לא החלטות עצרת האו"ם, לא לחץ של הנשיא אובמה וגם לא דעת הקהל בארצות האיחוד האירופי. חוסר התאמתו של עץ הלימון לתנאי ההר היא עובדה המעוגנת בטבע ובחוקיות שלו.

אנו בני האדם, קרוצי חומר, שוכחים לפעמים את מגבלותינו. אנו חלק מהבריאה העצומה המקיפה אותנו וככאלה נתונים לחוקיות שלה. כשתורת ישראל קובעת שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ורק לו, היא איננה טוענת רק טענה היסטורית. היא קובעת קביעה אובייקטיבית: כך ברא ריבונו של עולם את עולמו. כך מתוכנן היקום, זה מבנהו וזו החוקיות שלו. האדם איננו יכול לשנות חוקיות זו. חופש הבחירה שלו מסתכם במשימה של שיחזור החוקיות הזו והחזרת כל דבר בבריאה למקומו. חופש הבחירה האנושי יכול אמנם לשבש את הסדר העולמי הראוי ולעכב את שחזורו – אבל לעולם לא לשנות אותו או לבטלו.

נכון אמנם שהערבים המתגוררים בארץ ישראל הצליחו לשכנע את העולם שהם אומה, אומה פלסטינית, ושארץ ישראל שייכת להם ולא לעם ישראל, אבל בדיוק כמו במקרה של עץ הלימון שבחצרי, זה לא ישנה את האמת האובייקטיבית. ומכיוון שהאמת האובייקטיבית, זו הטבועה במהותו של סדר היקום, היא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, עד שהאמת הזו לא תצא לפועל, ובמלואה – לא ישרור שלום. חוסר השקט והמתח הכרוכים בחוסר ההתאמה שבין החוקיות הטבעית של העולם, לבין הסדר האנושי שמנסים בני האדם ליצור בו, ימשיך ליצור תסיסה מתמדת.

אדרבא, העובדה שהערבים המתגוררים בארץ ישראל הצליחו לשכנע את העולם בשקר הזה – למרות זרותו לחוקיות של הבריאה – יכולה ללמד אותנו עד כמה קל יחסית ואפשרי לחזור ולשכנע את העולם באמת הישראלית, דווקא משום שהיא היא האמת האובייקטיבית של הבריאה.

מבט אמוני

ומכאן למישור השני, העמוק יותר. התפיסה הישראלית ההיסטורית מלמדת שגם הטוב וגם הרע "עובדים" אצל ריבונו של עולם. שהכל בהשגחה ובתכנון אלוקי מדויק להפליא. תפקידו של הרע הוא להיות מעורר, מאיץ, קטליזטור, שיעורר את הטוב לחזור לעצמו. נפל בגורלם של הפלסטינים, לצערנו, וגם לצערם (למרות שהם עדיין אינם מודעים לכך) לשמש בתפקיד "המעורר הלאומי" שלנו. אין להם שום משמעות אלא בהחזרת הציונות לעצמה, בהשבתה למקורותיה ההיסטוריים. כל כוחם בא להם מחולשתנו האידיאית. חולשתנו זו היא פרי התהליכים ההיסטוריים שאפיינו את שיבת ציון המודרנית ואת הדרך המסובכת (מבחינה תודעתית) שהיה עלינו לעבור בתהליך של החזרה שלנו לארצנו, שלא כאן המקום להרחיב בעניינם.

האתגר שמציבים בפנינו הערבים בכלל, ומה שמכונה "הפלסטינים" בפרט, תרם יותר מכל גורם אחר להתפתחות הציונות ובכל המישורים: הטריטוריאלי כמובן (חוסר נכונותם להשלים עמנו אילץ ועדיין מאלץ אותנו להתרחב ולהתפשט); הצבאי (כל ההישגים של צה"ל, ומעל הכול המהפכה המנטלית בעם היהודי שהפכה אותנו לחיילים) הכלכלי והתעשייתי (יחידה 8200 לדוגמה, והשפעתה על תעשיית ההי-טק הישראלית, שכולה מבוססת על צרכים ואתגרים טכנולוגיים צבאיים) ועוד ועוד.

אבל מעבר לכל זה, הצורך האידאי, האתגר הרוחני, להתמודד עם השאלות המהותיות של חיינו – מי אנחנו, מה זכותנו על הארץ, מה ייעודנו, מהי תרבותנו ומהותנו, בשביל מה הקמנו מדינה, למה ראוי לחיות עבורה ומדוע להקריב עבורה ועבור ארץ ישראל את הנפש – כל אלה שאלות חיוניות להמשך התפתחותנו הלאומית, שלא היו נשאלות כלל, וממילא לא מקבלות תשובה, לולא אויבינו. האתגר שמציבים בפנינו "הפלסטינים" מחייב אתנו לקלף שכבות מיושנות וחיצוניות ממהותנו הלאומית, על מנת למצוא כוחות חדשים ואדירים יותר שיאפשרו לנו לעמוד בו.

אבל בכדי שהאתגר הזה ימלא את תפקידו, יש צורך ש"המעורר הלאומי" הזה, "הפלסטינים", יתגלה במלוא עוצמתו. יש צורך שהאיום יהיה ממשי, קריטי, איום שלא ניתן להתעלם ממנו. לכן, נותן להם ריבונו של עולם כוח, ( שהוא לא יותר, ובמדויק, השתקפות של הפרובלמטיקה האידאית שלנו) וכל העולם כולו "משתכנע" בצדקתם, שכן רק איום ממשי ואמיתי יעורר אותנו לחזור לעצמנו ולהוציא לפועל את מלוא עוצמתנו.

ישנם כמה פסוקים המביעים רעיון זה: "לפני שבר גאון ולפני כישלון גבה רוח" (משלי ט"ז, י"ח), לפני שהרע מתרסק הוא צריך להזדקף. אם הוא יישאר רק פוטנציאלי, כאפשרות, הוא לא יעורר את הטוב לפעולה הנדרשת. כדי לברר את הרע יש צורך שהוא יבלוט. וכן: "בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי און, להישמדם עדי עד" (תהילים צ"ב).

ושוב משל ושוב מהגינה שלי. כשאני מתכנן לקצוץ את הדשא שבגינתי אני נוהג, ואני מניח שגם רבים נוספים, להשקות אותו מבעוד ערב על מנת שלמחרת, לקראת הקיצוץ, יעמדו העלים זקופים ומלאי חיים. כשהם כפופים ודלים קשה יותר לקצוץ אותם. הרע שאמור להתברר חייב לבלוט במלוא כוחו.

אם כן, נכון אמנם ש"במאה שלנו הקרב הוא על התודעה הציבורית בעולם, אצלם קיים עם פלסטיני", כדברי המגיב, אבל אותנו דבר זה לא אמור לייאש. אדרבא, אם חמושים אנו במבט אמוני ישראלי – ואכן חמושים אנו במבט זה – נאמר אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, כובשי הארץ: "ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם" (במדבר, י"ד, ט') (ורק עתה שמתי ליבי שזו ממש פרשת השבוע).