קידוש השם הגדול

אפשר שפרשת חטיפת הנערים בגוש עציון לא נפלה עלינו אלא לצורך קידוש השם הגדול שעשוי לצאת ממנה ותיקון אחד הכישלונות המוסריים העמוקים של החברה הישראלית בעשורים האחרונים. התנהלותן של המשפחות עד עתה רומזת לכיוון הזה; הן  מגלות כבר עכשיו רוח אחרת – אמונה, בגרות, שקט נפשי, אופטימיות, סולידאריות כלל-ישראלית, אחריות לאומית – משב רוח של גבורה ישראלית, שלא יכול שלא לעורר הד-אמונה השראה והשתאות בלבבות בית ישראל  

 בס"ד

י"ח בסיוון, תשע"ד

פרשת חטיפת הנערים בגוש עציון קשורה בקשר אמיץ לפרשת גלעד שליט. הקשר הברור הוא כמובן המוטיבציה לחטיפה, שכל כולה פועל יוצא מהכניעה של החברה הישראלית ושל ממשלת ישראל בפני החמאס, והנכונות לבצע את עסקת השחרור ההזויה ההיא. אבל ראוי לציין ולהדגיש ממד נוסף, שאפשר שהולך ומתבהר בימים האחרונים: התנהלות ההורים.

הכישלון החרוץ של החברה הישראלית בנושא שחרור טרוריסטים ערבים בכלל, ותמורת חטיפות בפרט, לא החל עם עסקת שליט ועם בנימין נתניהו. הוא החל בעסקת ג'יבריל המפורסמת וביצחק רבין המנוח. הכישלונות הללו אינם רק כישלונות צבאיים אסטרטגיים; הם קודם כל כישלונות מוסריים של חברה שאיבדה את המצפן המוסרי שלה ואת הנכונות להיאבק על קיומה. כשהאינדיבידואליזם ה"ישראלי" העכשווי השתלט על החברה, והערך של הכלל כמו גם השיקולים הלאומיים הלכו ושקעו, לא פלא הוא ששוב ושוב נכנעה החברה הישראלית ללחץ שהפעילו הורים של בנים חטופים – או אפילו רק של לוחמים, כמו במקרה של ארגון "ארבע אמהות" – תוך התעלמות מכל שיקול דעת ואחריות לאומיים.

החוק בדבר הגבלת שחרור מחבלים, אותו מוביל היום השר נפתלי בנט, מנסה להתמודד עם הבעיה, אך לא בו הפתרון. הפתרון איננו טכני, משפטי ביורוקרטי; הפתרון הוא מוסרי. קביעת נורמה מוסרית ראויה בשאלת שחרור חטופים היא משימה של כלל החברה הישראלית, שחייבת לחזור לשפיות אחריות ורציונליות. הטרור הערבי חשף את החולשה המוסרית הזו והוא משתמש בה בלי סנטימנטים, ורק שינוי מוסרי עמוק יאפשר לחברה הישראלית להיאבק מולו.

והתיקון הזה יכול לבוא רק ממקום אחד – ממשפחות החטופים.

השורות הבאות אינן בגדר המלצה לשלושת משפחות הנערים החטופים כיצד להתנהל. אף אחד לא יכול להציב את עצמו במקומם, ולכן שום המלצה, בקשה, לא כל שכן דרישה, לא יכולות לבוא בחשבון. אבל כן ראוי להדגיש ולציין את משמעותו של מה שנראה שמתחיל להתפתח – ההתנהלות יוצאת הדופן של המשפחות.

חייבים להבין: הכישלון המוסרי הישראלי חייב לבוא על תיקונו. לא נוכל להיאבק על קיומנו כאומה עצמאית בארץ ישראל ללא תשובה כלל ישראלית על הכישלון הזה. ותשובה לא תתאפשר, כפי שכותב הרמב"ם, ללא חזרה מדויקת של הנסיבות והסיטואציה של החטא.

אם כן, הקשרים הטכניים בין שתי הפרשיות, שעל אחד מהם עמדנו לעיל, אינם אלא הצד החיצוני של הפרשה. הצד הפנימי הוא הזדמנות שנותן ריבונו של עולם לחברה הישראלית לשנות את התנהלותה בנידון. וכפי שכבר ציינו, הדבר תלוי קודם כל בהורים.

הפעם, לפחות בניגוד מובהק לפעם שעברה, לעסקת שליט, ניתן להבחין בניצני הופעתה של התנהלות שונה, הן מצד ההורים, במעט שכבר נחשפנו לו, והן מבחינת אנשי הציבור במעגל הקרוב, כמו דבריו של ראש ישיבת "מקור חיים" ואחרים. לא האשמות, לא בכיות, לא לחצים, לא מרירות, אלא – אמונה. הפעם מדובר בזן אחר של החברה הישראלית, באנשי אמונה, מה שנותן סיכוי למהפך בהתנהלות.

אפשר, אולי, יתכן, לו יהי – והחברה הישראלית עומדת להיווכח שאפשר גם אחרת. אפשר שההתנהלות האמונית של המשפחות עומדת ליצור נורמה חדשה, אחראית יותר, בריאה יותר, מוסרית יותר – הן מהבחינה הפשוטה של עוצמת אמונה דתית טבעית, שהרוח הבריאה שהיא מקרינה על החברה הישראלית כבר ניכרת היטב, הן מבחינת הביטחון בממשלת ישראל ובכוחות הביטחון וסמיכות הדעת, הגיבוי והבעת התודה על מאמציהם, והן מבחינת הומנית: היכולת שלא לסחוט את רחמיה של החברה ולהביא להחלטות שמקדשות את האינדיבידואליות על חשבון המבט הלאומי הכלל ישראלי.

המשפחות הללו, שאיש אינו רוצה או יכול לעמוד במקומן, מגלות כבר עכשיו רוח אחרת – אמונה, בגרות, שקט נפשי, אצילות, אופטימיות, סולידאריות כלל-ישראלית, אחריות לאומית – משב רוח של גבורה ישראלית, שלא יכול שלא לעורר הד-אמונה בלבבות עמך ישראל.  

מכיוון שמקובלים אנו ש"כל דעביד רחמנא – לטב עביד" (כל שעושה ריבונו של עולם – לטוב הוא עושה), מחויבים אנו לנסות למצוא מהו הטוב שעשוי לצאת אל הפועל מאירוע החטיפה. מן הסתם, בעתיד נראה את העניין בפרספקטיבה רחבה יותר, ונבין את משמעותו, אבל כבר עתה ניכרים סימנים ראשונים:

אם אכן ייפול בזכותן של משפחות הנערים החטופים לעצב נורמות חדשות של התנהלות במקרים אלה; אם הן אכן תפגנה בפני החברה הישראלית התנהלות אמונית, המאמינה והבוטחת בהשגחה הפרטית ובריבונו של עולם, המחזקת את ממשלת ישראל ואת כוחות הביטחון מאמינה בהם ומעריכה את מסירות נפשם, המקרינה סולידאריות ותודה כלפי החברה בכללה, המבינה את האיזון הראוי בין אינטרסים אישיים לאינטרסים לאומיים, המוסיפה רוממות רוח, אחדות ותחושת אחריות לכלל החברה – אפשר שמעז יצא מתוק.

אפשר, אולי, ייתכן, לו יהי – שכל הפרשה הזו לא נפלה עלינו אלא לצורך קידוש השם הגדול שעשוי לצאת ממנה; לצורך תיקון אחד הכישלונות המוסריים העמוקים של החברה הישראלית בעשורים האחרונים. העובדה שהחטופים הן בני המשפחות הללו דווקא – בניהם של אנשי אמונה – איננה סתמית.

כולנו תקוה שהנערים החטופים ימצאו בקרוב בריאים ושלמים. עד אז, ראוי לשים לב להיבט הזה של פרשת החטיפה. בשלב זה הוא עדיין רק "מציץ מבין החרכים", אך לא בלתי נמנע שהוא יתברר בעתיד כאחד ההיבטים החשובים שלה.